אם יראוני אבן

הנייר של הארכיון ניסה לכסות על זכרון האבנים של הכפר הפלסטיני הונין, אבל השאיר אחריו עקבות שחושפות את המלחמה שבפנים. בספרו האמיץ "אבן, נייר" משבץ תומר גרדי את ההיסטוריה בהווה שלה, כמי שיכולה להניע את הפוליטי, תוך שלילת הפרקטיקה של כתיבתה
יהודה שנהב

יש משחק ילדים הכולל שני משתתפים. כל ילד מחביא את ידו מאחורי גבו, ובבת אחת מושיט אותה קדימה באחת הצורות הבאות: אבן, נייר או מספריים. הכוח מבוזר ואינו סימטרי. האבן מנצחת את המספריים, המספריים מנצחות את הנייר, הנייר מנצח את האבן.

هناك لعبة أطفال, يلعب فيها ثلاث لاعبين. كل طفل يخبأ يده وراء ظهره. ثم يقدمون بنفس الوقت أيديهم ويشكلون صورة الحجر أو الورقة أوالمقص. القوة تتبدد بِدُونِ اِعْتِدَال. الحجرينتصر على المقص. المقص ينتصرعلى الورقة والورقة تنتصر على الحجر.

האבן היא האבן שממנה בנו את מוזיאון אוסישקין בקיבוץ דן. אותה האבן שבה סיפסרו הקרן הקיימת והמדינה לאחר הריסת הכפר הונין ב-48' (ואליד אלח'אלדי כבר ציין בספרו "כדי שלא נשכח" – كي لا ننسى, את ייחודיותו של הכפר שנודע באבניו). הנייר שעוטף ומביס את האבן הוא הנייר של הארכיון, אך עם זאת זהו נייר שעליו ניתן למצוא, אולי, עקבות למה שקרה. זה מה שעושה תומר גרדי בספרו "אבן, נייר".

בית אוסישקין בקיבוץ דן. "יש להחליט אילו כפרים נהרוס ומהם נפיק עוד כמות של חומרי בניין שהיום הם כה יקרי ערך". צילום: יוליה טוקרב

מסמך פקודת מבצע של ההגנה המוצג בספר קובע: "הכוונה: לפרוץ לכפר הונין ולהרוג מספר גברים. לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף". על התוצאות כתב כבר בני מוריס: "במהלך הקיץ ארבע נשים נאנסו ונרצחו על ידי חיילי צה"ל. באוגוסט הכריחו חיילי צה"ל מספר תושבים לברוח מהכפר. כעבור חודש ברחו שארית התושבים, אחרי פשיטה צה"לית שבה עשרים נהרגו ועשרים בניינים נהרסו"ֿ.

גרדי עוזב את הגירוש וממשיך לעסוק באבנים. בפרוטוקול ישיבת האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים ב-31.03.51, נכתב כי מר זגורסקי דיווח על אי-סדר בחומרי הבניין שנאספו: "חשבנו שמכרנו כבר את כל חומרי הבניין שליקטנו והנה גילינו כי יש עוד בשטח כמות חומרים שערך כספי רב לה ושטרם טיפלנו בכך. כיום יש ארבע-מאות כפרים נטושים ורק בכמה מהם יישבה הסוכנות עולים חדשים וכעת יש להחליט אילו כפרים נהרוס ומהם נפיק עוד כמות של חומרי בניין שהיום הם כה יקרי ערך". במסמך אחר מאוקטובר 48', מתוארת תלונה של הקק"ל על שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים מחייב אותה בגין האבנים: "אין זה מן ההיגיון לחייב אותנו בתשלום בעד האבנים, שיש להרחיקם כדי שבעתיד לא יוכלו החוזרים להשתמש בם כדי להשתכן במקום". האפוטרופוס משיב כי הסכום שהם מציעים עבור כל מטר מרובע של אבן מסותתת, 200 מיל, נמוך בהרבה מן הסכום שהוא מקבל ממשקים ומוסדות ציבוריים: לירה ורבע למטר. הכלכלה הפוליטית של הגירוש.

מסמך פקודת מבצע של ההגנה. לפרוץ, להרוג, לשבות, לפוצץ, לשרוף (לחצו להגדלה)

הספר האמיץ והמסעיר הזה הוא גם על המספריים. המספריים של הצנזור. הצנזור הציבורי והפרטי. הנייר והמספריים הם המכשירים העיקריים של הארכיון. המספריים גוזרות את הנייר, אבל גם משאירות עקבות. כותב גרדי: "אני חושב על האופן שבו גונזים מידע כאן ומבין שאת ההוראה לגנוז מסמך, או חלקים ממסמך, שנפתח לעיון הציבור, נותנים בעל פה". הוא למשל מתאר את התודעה המפתיעה של התנועה הקיבוצית לתאר את ההיסטוריה כבר במהלכה. ביוני 48', למשל, מופץ מסמך המבקש להתחיל לאסוף חומר ארכיוני שינציח "את העמידה האיתנה של קיבוצינו ואת רוח ההקרבה והגבורה של חיילנו במלחמה".

מי מחזיק את המספריים? כותב גרדי: "אפשר להציג (בארכיון) את כל מה שרוצים שיהיה ההווה, ובעיקר את כל מה שרוצים שיהיה העבר…". ואחר כך יש את התיאור של האונס. כן. זה שביצעו חיילי צה"ל. יורים, אונסים ובוכים. נושא המסמך אינו האונס, אלא: מניעת שיבתם של פליטים פלסטיניים. בתוך כך נכתב באופן אגבי ש"לפני זמן מה נתפסו ארבע ערביות ואנשי הצבא ביצעו בהם מעשים מגונים והרגום". כן. האונס הוזכר על ידי בני מוריס. אבל מדוע לא הוא לא כתב על הטרור המיני כעוד כלי בתהליך הטיהור האתני של פלסטין? הפרוטוקולים מלמדים שרופא פתולוג בדק את גולגלות שלוש הנשים שגופותיהם נמצאו. הן היו כבנות חמש עשרה, עשרים ויותר מארבעים. בגולגלתה של בת החמש עשרה נמצא חור ירייה אחד מלפנים. בזו של בת העשרים היה חור הירייה מאחור. גולגלתה של המבוגרת הייתה מרוסקת.

מדוע המחיקות של הארכיון נמצאות מחוץ לגבולות ההיסטוריה? צילום: ValleeC, cc by-sa

מי רשם את הפרוטוקול? אולי הייתה זו חיילת? זהו מהלך מבריק שבו גרדי מזהה, לבד מן הנשים שנאנסו ונרצחו, את הנוכחת נפקדת של הפרוטוקול. במה הירהרה אותה אשה שרשמה את הפרוטוקול? האם חשבה על האונס של הנשים? האם כיסתה על הגברים מתוך סולידריות לאומית? האם התנקמה בהם מתוך סולידריות פמיניסטית? אבל חשוב יותר: גרדי מראה כיצד האונס הפוליטי והאונס המגדרי כרוכים זה בה.

השאלה המרכזית שמעסיקה את גרדי היא: מדוע מוציאה הדיסציפלינה של ההיסטוריה את ההיסטוריון, ואת הארכיון, אל מחוץ להיסטוריה? מדוע היא מסתירה את המושב המיוזע של מונית השירות, את הקפיטריה של הארכיון, את הסנדביץ' הרטוב מעגבנייה שקמלה ואת מצב הדפים המתפוררים? מדוע המחיקות של הארכיון נמצאות מחוץ לגבולות ההיסטוריה? הארכיון מתפקד במצב חירום. הארכיבאית סיפרה "על סטודנט ערבי שהיה אצלה לפני לא יותר משבועיים, שממנו הסתירה, בפניו לא חשפה את החומר הזה". היא הסבירה: "הקיבוץ צריך להגן על עצמו".

"חייבים להגן על החברה", היא כותרת ספרו של מישל פוקו על מצב החירום. הארכיון, כמו החוק, מסתיר את המלחמה. לא המלחמה שבחוץ אלא זו שבפנים. יש עדיין מלחמה. יש מצב חירום. במצב החירום אין חוק ליברלי. יש "ידיד" ויש "אויב". ולכן הספר הזה הוא על "נאמנות" ועל "בגידה". בגידה במשפחה, שהיא חתיכת אומה, כפי שאמר פרנץ פאנון. זהו מצב שבו כולם צריכים להתמיין על פי הקטגוריות של המלחמה.

אין זה ספר היסטוריה. קטעי הארכיון והדיון בהם משובצים בתוך פרוזה בדיונית משובחת, שהיא חלק בלתי נפרד מן האונטולוגיה של הווה. האסוציאציה הראשונה שהייתה לי היא זו של מולטטולי (בלטינית, רבות סבלתי) ב"מקס האוולאר", אותו פקיד הולנדי שהפיץ מידע בזמן אמת על פשעי האמפריאליזם ההולנדי באינדונזיה, כאשר העדויות מושתלות בתוך ספר תמים על קפה. אבל ברור שגרדי לא רצה שזה יהיה ספר היסטוריה, הוא שולל את הפרקטיקות של כתיבת ההיסטוריה. הוא רק מבקש להבין "כיצד צץ הדיבור". או השתיקה.

המסמך המלא (למעלה) והמצונזר. כיצד צץ הדיבור, או השתיקה (לחצו להגדלה)

מה אם כך מעמדו של הבדיון בספר? האם הוא לא מחליש את הטיעון בכך שהוא חורג מן הז'אנר? אינני חושב כך. "באב אלשמס" של אליאס ח'ורי הוא דוגמה מצוינת. כמו ח'ורי, גם גרדי משבץ את ההיסטוריה בהווה שלה – לא כתופעה קפואה, אלא כמי שיכולה להניע את הפוליטי. גם ח'ורי וגם גרדי מראים לנו שהנכבה עוד לא הסתיימה ושהנכחת 48' בהווה הינה המהלך הפוליטי החשוב ביותר.

ההכלאה הזאת בין היסטוריה וספרות מייצרת הפרעות בשני השדות, ולעתים משמשת כתחבולה המתעתעת בקוראים. למשל, הפרק "ירוק עלווה רחבה" משבש בכוונה תחילה את ציר הזמן ואת הסטרוקטורה הרגילה של טקסט. הוא שובר את הייצוג הליניארי של הזמן ומעכב את הקריאה באמצעות חזרות לא סדורות. למשל: "איש מבוגר וצעיר. איש מבוגר וצעיר עומדים. איש מבוגר וצעיר עומדים, שעונים על דלת סגורה של מוסך. איש מבוגר ואיש צעיר עומדים שעונים על דלת סגורה של מוסך". זוהי תחבולה ספרותית אלימה השוברת את הייצוג הרציף של הזמן בטקסט. זמן שבור, בדיוק כמו מושא הכתיבה של הטקסט.

גרדי עשה מאמצים כנים לשתף צאצאים של בני ובנות הכפר הונין במחשבה ובכתיבה של הספר. הם לא נענו. זה כלל אינו מפתיע. תומר גרדי הוא הכובש. המתנחל. לכן בסופו של דבר הוא עוסק בזהות של עצמו. בזהות של הישראליות. בהכחשה, בשקרים, בשיפוץ ההיסטוריה, בצדקנות, במסיכה שעל הפנים. הספר גוזר באמצעות המספריים קרעים רבים במסיכה הזאת.

אבן, נייר

תומר גרדי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 2012

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נורית

    לקרוא ולא להאמין. עוד עדות מזעזעת על מה שקרה פה בשנת ארבעים ושמונה. רק ההכחשה מאפשרת ליהודים לחיות במקום הזה.

  2. פריץ היקה

    הייתי אז ,,מפאיניק טוב" אז מכיון שזה לא היה כתוב ב,,דבר" סימן שזה לא היה .בתור יקה נאיבי זה לקח לי הרבה זמן עד שתפסתי עד כמה שיקרו לי. ברברו כבר אז כמה אנחנו כמהים לשלום . את אלה שגרשו תוך רצח ואונס( שמעתי כבר אז על מקרי אונס, מהם יצאו טרוריסטים לנקום על מה שעשו להם אלה שנשארו כל שאיפתם היתה להשאר(צומוד) ולשקם את חייהם.

  3. Diogenes

    The Keren Kayemet was always the criminal planner of crimes and atrocities against the Palestinians !

    Was, is and will be, until the Supreme Court will agree that it is Unconstitutional.

  4. Diogenes

    This important article MUST be translated into English to increase its impact !

  5. תומר

    תודה על התגובות. דיוגנס, 972 מחפשים מתרגמים פרו-בונו לתרגם את הטקסט לאנגלית אצלם. אם תרצה לעזור, פנה אלי בפרטי, כאן
    tomer.gardix@gmail.com
    ואקשר בינכם

  6. נתן.

    במלחמת העצמאות בוצעו גם פשעי מלחמה.
    מי שמכיר מלחמה אחת בהסטוריה האנושית או תנועה לאומית אחת שבמאבקה לעצמאות לא ביצעה גם פשעים מוזמן לכתוב
    השאלה היא הקונטקס – הרצון בחשיפת פשעים נועד לשלול את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ועל זה צריך לנהל את הויכוח , כי אחרת לפי מספר הפשעים שביצעה התנועה הלאומית הפלשתינאית גם לה אין זכות קיום.

  7. ג. אביבי

    מוכר ובכל זאת מזעזע. הספר "1948" של בני מוריס מתאר את הפשעים הרבים, את מעשי הטבח הרבים שנעשו באוכלוסיה הפלסטינית ובעיקר בחסרי הישע שבה. כל אלה בוצעו בידי כחולי העיניים ויפי הבלורית.
    מי אמר שהתנועה הציונית המעשית לא מחוללת פלאים? 64 שנים לאחר הגרוש האלים של עם שלם מאדמתו, השוד והגזל הענקיים, עדיין רוב האוכלוסיה היהודית בישראל מאמינה שהפלמ"ח, הנהגת הישוב הציוני וצה"ל היו מופת של טוהר הנשק, טוב לב ואצילות הנפש. וכי הפלסטינים יצאו מרצונם מהארץ….
    בברה"מ עד התפוררותה, חלק גדול מהאוכלוסיה לא האמין בכלל לתעמולה הרשמית. לעומת זאת שטיפת המוח של ההגמוניה האשכנזית השולטת בישראל היא מן היעילות ביותר.

  8. רפי חייט

    אין מלחמה בלי פשעי מלחמה, ובכלל זה מלחמות ישראל. פשעי המלחמה רבים וחמורים יותר כאשר המלחמה מתנהלת באזורים מיושבים. במלחמת ששת הימים נעשו פשעי מלחמה רבים ברצועת עזה ובגדה המערבית. בעזה הוצאו אזרחים וחיילים (מצרים ופלסטינים) להורג בידי חיילי "הצבא הכי מוסרי בעולם." בגדה הרסו כפרים רבים, גירשו תושבים, וכן, גם הרגו "קצת". בקרוב ייצא ספר ששופך מעט אור על פשעי המלחמה הישראליים במלחמת ששת הימים.