• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תם עידן השלטון הצבאי

בן כספית החליט שחנין זועבי היא אוייבת העם האחראית לקריסת השמאל הישראלי (לא פחות), וקרא לפלסטינים להעיף אותה על טיל. אמטאנס שחאדה מזכיר לו כמה עובדות
אמטאנס שחאדה

מה משותף לבן כספית, איתמר בן גביר וברוך מרזל? שלושתם מבקשים, בצורה זו או אחרת, להעניש את ח"כ חנין זועבי ולהרחיקה מהנוף הפוליטי, מכיוון שאינה מוכנה לקבל את השיח הפוליטי וכללי המשחק הפוליטיים המוכתבים על ידי הממסד הישראלי. כך סימן לו הקולקטיב מטרה חדשה לרדיפה פוליטית: קוראים לה חנין זועבי והיא אויבת העם.

חנין זועבי ב"מצב האומה". אויבת העם (צילום מסך)

מאמרו של בן כספית "אין פרטנר" (nrg) מקומם בעזות המצח ובעיוות המציאות שבו. העיתונאי מטיח האשמות קשות שגובלות בהסתה כלפי זועבי, ושולח באמצעותה איום סמוי לכלל האזרחים הפלסטינים בישראל. הוא שוטח טענות שגויות ומטעות, ומציגן כעובדות מבלי לבדוק אותן. כנראה שזה לא ממש מפריע לו – כי מי יבקש דין וחשבון ומי יבקר, כאשר מדובר בהאשמות כלפי "אויבת העם מספר 1"?

כספית מתייחס לפלסטינים בישראל כאל חלק בלתי נפרד מהקולקטיב הפלסטיני וכחלק מהמו"מ בינם לבין ישראל. לדעתי, מדובר בחידוש חיובי ומפתיע בשיח הישראלי, אך בו בזמן תוהה כספית מדוע הפלסטינים בישראל עדיין לא הפנימו שיח ישראלי. מר כספית, אי אפשר להיות גם חלק מהעם הפלסטיני וגם לאמץ שיח ישראלי; הפלסטינים לעולם לא יפנימו או יאמצו שיח או נרטיב ישראלי.

כספית מוצא שעירה לעזאזל כדי לתלות בה את קריסת השמאל המדומיין בישראל והתפוגגות אשליית נכונות החברה הישראלית לשלום. אם להיזכר רגע במציאות, בהנחה שישראל אכן התכוונה באמת ובתמים להגיע להסכם כלשהו עם העם הפלסטיני בתחילת שנות התשעים, מי ששם לכך סוף היה מתנקש יהודי – הרבה לפני שזועבי נבחרה לכנסת. תהליך השלום מת כאשר הקולקטיב היהודי בחר אחרי רצח רבין, במקום לעשות שלום עם העם הפלסטיני, לחפש מחדש את המכנה המשותף הפנימי, הדבק שיאחד את חלקיו עם קץ העידן הציוני של מפלגת העבודה ההיסטורית.

כנראה שנוח לתלות את אשמת ההקצנה בציבור הישראלי בגורם חיצוני. כך, מתחמקים מנטילת אחריות ומבדק בית. יותר נוח להתעלם מן התזוזה ימינה ומן ההקצנה בקרב האוכלוסייה היהודית שמייתרת כל מאמץ להסדר מדיני, עדיף גם להתעלם מצמיחתה של תרבות פוליטית שבטית דתית בקרב הקולקטיב היהודי, והתחזקות שיח המדינה היהודית וחוקי המגן שנחקקו בכנסת כדי לבצר את אופייה היהודי של ישראל, ולכפות אותו באמצעות החוק על האזרחים הפלסטינים בישראל.

האם לא שמע כספית על החוק שמונע את ציון יום הנכבה? או על החוק שמונע איחוד משפחות ערביות ומאיים להרוס אלפי משפחות? או על חוק שמונע מאזרחים ערבים לגור ביישובים קהילתיים? ובכל זאת, הוא מתעקש לבקש הכרת תודה מהאזרחים הפלסטינים למדינת ישראל.

אילו היה כספית טורח לקרוא כמה מחקרים בתחום דפוסי הצבעה בישראל, מעיין בנתוני מדד הדמוקרטיה המפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומתעמק בסיבות ההקצנה בעמדות כלל האוכלוסייה היהודית בישראל, אולי היה מתבטא באופן שונה. האם תמיכתם הקבועה של כמחצית מהאזרחים היהודים בטרנספר בעשור האחרון אינה מדאיגה אותו? או שמא גם זו מוסברת במשנתה של זועבי.

חמור לא פחות הוא הניתוח האוריינטליסטי והפטרונות העולה מדברי כספית שמתיימר לדעת טוב יותר את טובתם של האזרחים הפלסטינים ודורש מהם, לטובתם כמובן, להיפטר מח"כ זועבי, אם כי אינו מסביר כיצד. כנראה שמר כספית עדיין מתקשה לעכל ולקבל את ההתנהגות הפוליטית החדשה של האזרחים הפלסטינים וביטוייה, ואת צמיחתה של מנהיגות לא כנועה ולא צבועה. מנהיגות שמתגאה בזהותה הלאומית ומטיחה את העובדות הקשות בפני החברה והממסד בישראל. עידן השלטון הצבאי, מר כספית, תם ולא ישוב עוד.

היהירות של כספית הכשילה אותו גם במבחן יסוד של כל עיתונאי מתחיל. אם כספית אכן בקיא במתרחש בחברה הפלסטינית בישראל, כפי שהוא מתיימר לרמוז, הוא היה מודע בהכרח לעוצמתו ולחריפותו של הדיון הפנימי, בין ובתוך המפלגות הערביות, אקדמאיים ועיתונאים, כלפי המתרחש בסוריה, או לפחות לא היה משייך בחפזון את אירוע התמיכה במשטר הסורי שאורגן בתיאטרון בחיפה לחבריה של זועבי. אם כספית היה מגלה הוגנות מינימלית, היה קורא או מבקש מידידיו דוברי הערבית שיתרגמו בעבורו כמה מאמרים בעיתונות הערבית המקומית, כדי שייווכח לדעת שדווקא במאמריה של זועבי ושל חבריה, ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם כערך יסוד ולא כסיסמה ריקה מכל תוכן, מנחים את עמדתם כלפי המתרחש בסוריה, יותר מאשר טיעוני הסרק הדמוקרטיים שהוא מעלה.

אף על פי זאת, אנו לא חשים מחויבות לחלוק את עמדתנו ודעתנו כלפי המתרחש במדינות ערב עם הממסד או הציבור הישראלי, במטרה לקבל תעודת הכשר ערכית ואולי לגיטימציה לבקר את המדיניות כלפי הפלסטינים.

כספית, באמצעות שימוש בשיח ליברלי דמוקרטי נאור לכאורה, דורש מהאזרחים הפלסטינים להיפטר ממנהיגה אותנטית שנבחרה באופן דמוקרטי ומייצגת פלחים גדולים בחברה הפלסטינית בישראל, משום שהשיח שהיא מייצגת אינו נועם לאוזניו. במה שונה מר כספית מבן גביר או ברוך מרזל המארגנים בחודש הבא הפגנת התגרות מול ביתה של ח"כ זועבי בנצרת? אמנם, האחרונים משתמשים בטרמינולוגיה שונה ובתירוצים שונים, אך מטרתם דומה. הקולקטיב היהודי אינו מסוגל לקבל שיח פוליטי מאתגר, דמוקרטי והומני, שעולה מפי מנהיגים פלסטינים בישראל. רק אם ייכנעו לתכתיבים הישראלים, אז ורק אז ייחשבו כפרטנר ראוי.

הכותב הוא חוקר במדה אלכרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי

כנראה שיעניין אותך גם: