בחושבי עלייך, בחושבי עלייך

עמוס נוי על השיר "Palabras para Julia" שבו מספר אב לבתו על עוולות הקיום לצד השמחה שבאהבה, במאבק ובסולידריות, שיר שמלותיו שהפכו לסיסמאות בקרב אקטיביסטים ואקטיביסטיות דוברי ספרדית, לא פחות משתהיינה לרמזים חשאיים אצל אב מתגעגע בירושלים
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

לָנוסעות

לפני הרבה מאוד שנים, התוודע בחור צעיר בפריז למוזיקה של זמר ספרדי, צעיר למדי אף הוא ולא מאוד מוכר, ולשיר נפלא אחד שלו, שהלחין למילותיו של משורר גדול. הוא לא שיער אז, כמובן, שהשיר המסוים הזה ששר גולה אנטי-פשיסטי ממשטרו של פרנקו ילווה אותו כל חייו, שהוא ישמיע אותו, שנים רבות אחר כך, בחתונה של בתו הבכורה, ושהוא ייתן אותו כמתנת נסיעה לבתו הצעירה; הוא גם לא יכול היה לדעת שהשיר, על עשרות ביצועיו, יעניק תקווה והשראה למאות-אלפי אנשים ונשים בעולם, וששורות ממנו תהפוכנה לסיסמאות אצל המוני אקטיביסטים ואקטיביסטיות דוברי ספרדית בכל מקום, לא פחות משתהיינה לרמזים חשאיים אצל אב המתגעגע לבנותיו בירושלים; ובוודאי שגם בדמיון הפרוע ביותר הוא לא יכול היה לדמיין שיום אחד יסתבר כי הלחן של "ירושלים של זהב" נגנב על ידי הפזמונאית העברית הלאומית מאותו מוסיקאי עצמו.

הידע המצומצם שלו בספרדית אמנם הספיק לו כדי להבין – באופן חלקי ובמעומעם – שזהו שיר על עצב ועל נחמה ששר אב לבתו הקטנה חוּלְיָה, אבל הוא לא הכיר את המשורר, לא ידע כי הבת קרויה על שם אמו, שנהרגה בהפצצה פשיסטית של ברצלונה, שהבת עצמה תהייה ליוצרת ספרותית וקולנועית מוערכת ביותר, ושהאב-המשורר ישים קץ לחייו ב-1999. המשורר הוא חוסה אגוסטין גויטיסולו; הזמר, כפי שאפשר כבר לנחש, הוא פאקו איבאנז; השיר הוא Palabras para Julia (מלים עבור חוּליָה), וכאן אפשר לשמוע את הביצוע הפריזאי ההוא (מתוך הסרט "ספרדים בפריז", משנייה 59):

אחד מתעלולי התעמולה הבזויים ביותר שעמותות ימין כמו אם תרצו ואחרות אימצו מארגונים מקארתיסטיים ואנטישמיים, הוא לתאר את האנשים הנרדפים על ידם כאדירי כוח המבלים בנעימים. על פי תמונה זו, להיות "שמאלני" זה לטייל בעולם, לקבל מלגות, לשחות בכסף זר (כשתקציבם של כל הארגונים ההומניטריים גם יחד אינו מגיע לאחוז מתקציבי עמותות הימין), ובכלל, לעשות חיים. ולמרות שעושי דברם ומלשיניהם של עמותות הימין שולטים ונוכחים בכל מוקד כוח במדינה – ובכלל זה בבתי המשפט, באקדמיה, ובתקשורת, שהימין כל כך אוהב לקבול על "שמאלנותם" – הם אוהבים לספר כמה משתלם ונהנתני להיות "שמאלני".

אבל להיות "שמאלני" זו קללה. לא "שמאלני" במובנו הסוציו-שִבטי המקובל, אלא במובן העמוק והאמיתי של המונח, של עמדה ביקורתית גם כלפי המעמיד-פני-מקודש. כשמחקר של משה ארנס על גטו ורשה עושה צדק עם גיבורי הארגון הצבאי היהודי שהושכחו, ומשיב להם את שמם וכבודם, הוא גם מקעקע את הגירסה הרשמית וגם מצביע במודע על מקורותיה הכוחניים, ולכן הוא מחקר שמאלני-לעילא. רוב האנשים שהגיעו למסקנות מרחיקות לכת כלפי האידיאולוגיה שכוננה כאן (ובכל מקום) משטר, אתוס, ומדיניות משלמים על כך מחיר אישי כבד.

קשה ורע ומר להטיל ספק, ולהתנתק מחינוך ו"ערכים" שהוטבעו בעוצמה, מילדות, ובמשך שנים עד שהיו ל"טבע שני". עמדה ספקנית וחשדנות בסיסית כלפי תעמולה רשמית, תירוצים ממוסדים וגרסאות תועמלניות של מנהיגים וסמכויות עולה לעתים קרובות בקריירה משתבשת, בידידויות-משכבר שנפרמות, בקשרים חברתיים, ביחסי משפחה, זוגיות, והורות, בהרחקה והתרחקות מקהילות תומכות ומרשתות חברתיות במקומות העבודה, בבתי האולפנא, במרכזי התפילה. ומכיוון שמערכות ממשל, מדינה, ותרבות דכאניות משיקות כל הזמן לחיינו הפרטיים, אפילו ההתנהלות היומיומית הפעוטה ביותר מצריכה מאמצי פישור מעייפים וטורדניים בין ניסיונות הישרדות "קטנים" וותרניים לצווי המצפון וההשקפה ה"גדולים" והתובעניים.

קל ונוח וחמים ונעים ללכת בתלם המותווה היטב יחד עם הרוב של אומרי-ההן, בחיקו של האמון המוחלט בממסד, ושל ביטחון לא ביקורתי בהנהגה – ללכת, נניח, לצבא (ואחר-כך לשלוח אליו את היקרים לך מכל) מבלי לפקפק במטרותיו, במעשיו, ובמוסריותו של הארגון הזה, העומדים בראשו, והדרגים שמפעילים אותו. קל ונוח וחמים ונעים לבחור להתעלם מהאופנים בהם ה"אישי" פוגש את ה"פוליטי", ושלא לראות מעבר למלים ולדיון: את ההנחות הסמויות, את בחירת המונחים, את מה (ומי) שמושכח ונשאר בחוץ, את מה (ומי) שמוּטה ומוּסט ומוּסת. קל ונוח וחמים ונעים להיות "מכביסט" (כלומר, לרצות להאמין לאינטרסנטיות כוחנית במסווה מניפולטיבי של פטריוטיות).

José Agustín Goytisolo i Júlia Goytisolo

קשה ורע ומר להיות איש משפחה וידיד ועמית כשאתה ואַת הופכים למשביתי השמחות הזעפנים, הנרגנים, כבדי הראש וחסרי ההומור, התוהים תמיד מי משקר לך, ומה (או כמה) יוצא לו מזה, ששום "מובן מאליו" כבר אינו מובן להם מאליו, שלא יכולים שלא לבחון את "האותיות הקטנות" על כל מוצר תרבותי – מ"האח הגדול" ועד טקס האוסקר – כדי לגלות איזה רעלנים הוא מכיל. ועבור חברי וחברות קבוצות מדוכאות בשיטתיות, קשָה ורעָה ומרָה החפירה המדממת בעד הכאב, והעצב, וההכחשה, וההדחקה, ורגשי הנחיתות, והניחשול הממוסד והעממי, כדי לנסח מחדש – בהיסוס, בגמגום, בעילגות – את היחס לרשויות, לסמכויות, ולהורים, ולמורשת, ולמסורת, ולהיסטוריה האישית והקולקטיבית שסולפה או הושתקה.

והכי קשה להיות הורים לילדים וילדות, בעולם זה של עוולות ורשע: אנו מאחלים להם כל טוב, אבל איננו רוצים שישקעו בטמטום חושים אדיש. אנחנו חוששים שאנחנו גוזרים עליהם (בהשפעתנו המועטת) חיים קשים ומיוסרים של מאבק, ובאותה עת מתפללים שימצאו שלווה ורוגע. נתאכזב אם יהיו קונפורמיסטים מדי, אבל לבנו יישבר לגמרי אם מרדנות חסרת מנוח תוביל אותם מאי-שיתוף פעולה עם רוע לחוסר תפקוד חברתי כללי ונואש. כשמבטו האילם של בני התחנן ש"לא אעשה בעיות" כשהכיתה שלו יצאה לעבור על פני ארונו של רחבעם זאבי – גזען שתמך בגלוי בטיהור אתני – אמרתי בלבי לעצמי וגם לו: כמו החכם מכל אדם בספר קהלת (פרק ז, פסוקים ט"ז ו-י"ז), גם אנו הקטנים מתקשים לעוץ – בין אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר ובין אַל-תִּרְשַׁע הַרְבֵּה, וְאַל-תְּהִי סָכָל. נשמח ונהיה עצובים מאוד אם ילכו בדרכנו. נשמח ונהיה עצובים מאוד אם יבורוּ להם דרך שונה לחלוטין.

Júlia Goytisolo acompanyada de Paco Ibáñez

ואת זה בדיוק הלחין ושר פאקו איבאנז למלים של המשורר הספרדי הנפלא חוסה אגוסטין גויטיסולו העוסקות בדיוק בדילמה הזו, שבה מספר אב לבתו על קשיי החיים ועוולות הקיום, אך גם על השמחה הפשוטה והאנושית שבאהבה, ידידות, מאבק וסולידריות. ואת המלים האלה, משובצות בביצועים שונים, אני מביא כאן, מתורגמות תרגום מילולי בינוני למדי על ידי (המקור הספרדי כאן; ולמביני ספרדית, תוכנית תרבות טלוויזיונית נרחבת על השיר ועל חוליה גויטיסולו). איבאנז הוא בעיני גדול המלחינים של שירה – קלאסית ומודרנית – והמוסיקה שלו היא פרשנות מעמיקה, רגישה, ודקת הבחנה (ובמובן זה אפשר להשוות אותו ללא היסוס להוגו וולף של המאה התשע-עשרה). עושר הביצועים וגיוונם רק מוכיח זאת.

הביצוע של ליליאנה הררו בסיום הסרט קמצ'טקה הוא האהוב עלי ביותר (כאן על הסרט היפה, העוסק בבריחה של משפחה מבואנוס איירס כדי להסתתר בכפר בימי הגנרלים ו"המלחמה המלוכלכת", והמתואר מעיניו של ילד בן עשר):

לא תוכלי לשוב אחור

כי החיים כבר ידחפוך

כמו זעקה בלתי נגמרת

בתי, עדיף לחיות

עם שמחתם של בני אדם

מאשר לבכות נוכח הקיר העיוור

לעתים תחושי לכודה

תחושי אבודה ובודדה

לפעמים תצטערי שבכלל נולדת

ואני יודע היטב שיאמרו לך

שלחיים אין שום מטרה

ושהם סתם עניין חסר מזל

אז תמיד תמיד זִכרי

את מה שכתבתי יום אחד

בחושבי עלייך, בחושבי עלייך

כמו שאני חושב עכשיו:

החיים יפים, זאת עוד תראי

למרות הכל, למרות הקשיים,

יהיו לך חברים, תהיה לך אהבה

ליליאנה הררו ומרסדס מבצעות את זה יחד (מרסדס סוסה גם מבצעת את זה לבד, פחות טוב). מי שלא יזיל דמעה כשהררו נכנסת עם "החיים יפים" אין לו לב. או שאין לו בנות:

אדם לבד, אשה אחת

כשהם נתפסים כך, כל אחד לחוד,

הם כמו אבק, אין להם שום ערך

אבל כשאני מדבר איתך

כשאני כותב את המלים הללו

אני חושב גם על אנשים אחרים

ייעודך טמון באחרים

העתיד שלך הוא בחייך הפרטיים

אבל הכבוד שלך הוא כבודם של האחרים

אחרים יצפו שתיאבקי

שתעזרי להם בשמחותיך

ובשירתך בין כל השירים

אז תמיד תמיד זִכרי

את מה שכתבתי יום אחד

בחושבי עלייך, בחושבי עלייך

כמו שאני חושב עכשיו:

אף פעם אל תרימי ידיים ואל תינטשי

באמצע הדרך, אף פעם אל תאמרי

אני לא יכולה יותר ומפֹּה אני לא זזה

החיים יפים, זאת עוד תראי

למרות הכל, למרות הקשיים,

יהיו לך חברים, תהיה לך אהבה

וכמובן, ביצוע רוק כבד (ביותר) מעולה של לוס סואבס:

אי אפשר לבחור את האחרים

והעולם הזה, ככה כמו שהוא,

יהיו כולו למולדתך

סלחי לי שאני לא יודע לכתוב

שום דבר אחר, אבל את מבינה

שגם אני עדיין רק הולך בדרך

ותמיד תמיד זִכרי

את מה שכתבתי יום אחד

בחושבי עלייך, בחושבי עלייך

כמו שאני חושב עכשיו…

והנה, אחרי הרבה שנים, שוב פאקו איבאנז ב-2002 , כל כך יותר מבוגר והרבה יותר עייף. כמו כל כך הרבה אבות…

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. diogenes

    An excellent, touching article.

  2. ממקה

    כמה עוצמה ורגישות ויופי. וגם -ואולי במיוחד – המון תקווה. והלוואי שנדע להתבונן בלי להפוך לציניים ומרירים. ושנדע להחשיב את תקוותו של האחר כאילו היא תקוותם של ילדינו שלנו

  3. בני נוריאלי

    תודה עמוס!

  4. מאיר עמור

    עמוס נוי אני אוהב אותך.
    תודה
    מאיר עמור

  5. חוה ברונפלד-שטיין

    אבל יש לי בן, ויש לי לב, והוא מודה לך, עמוס, על המילים ועל מנגינת המילים שהבאת לי בבוקרו של יום קשה. בחושבי עליו, בחושבי עליו.

  6. שרה

    לעמוס – תודה שהבאת את השיר ואת מאמרך לטובת ציבור קוראי "העוקץ". אמשיך להעבירו הלאה לכל אוהבי השלום – הלואי ויגיע גם בערבית לשוחרי השלום מבין שכנינו. להם אני מאחלת פרסום עתון כמו "העוקץ" שיגיע גם אלינו.

  7. רוני בן אפרת

    עמוס המון תודות. ובמיוחד על כל הקישורים. שלחתי לקבוצת הלימוד שלי בספרדית (חלקם רחוקים מהשמאל אבל אולי יגע בהם) ולכל חברי המהפכנים.

  8. דודו פלמה

    אני שמאלני כי אי אפשר לי אחרת. וגם אני חושב שנפגשתי איתך אצל מרית בעיר העושר וכבר שם אמרתי לך שיש לך עין שרואה טוב כמו במי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלא תירא הרע…

  9. אפרת

    כואב ומעודד. תודה על המילים!

  10. ג. אביבי

    קודם כל מוסיקה ושירה בספרדית, אח"כ מרסדס סוסה שנרדפה בארגנטינה בימי משטר הקולונלים האחרון, תוסיף את פאקו איבאנייס (Ibáñez ולא איבנז) הבאסקי הגולה מספרד של פראנקו ואת גויטיסולו וזה כבר מצדיק מאמר. איפה הם ואיפה סמולני הזמר הישראלי.
    אני מקווה שיהיו פרקי המשך.

  11. נעם ק.

    עמוסי
    מאמר מרגש. כמה אמת יש במה שכתבת. נעם

  12. שי

    כתבת מאוד יפה.

  13. ג. אביבי

    הוזכר מאמר של משה ארנס בעניין מרד גטו ורשה ומחיקת זכרם של מורדים שלא היו מסונפים להגמוניה ה"פועלית" ציונית. גם ארנס וגם ממשיכי מפא"י משכיחים את חלקם של הלא ציונים במרד. המארגן היה קומוניסט מהתנועה האנטי פשיסטית פנחס קרטין שמו. אנילביץ היה סגנו ולא המנהיג היוזם. לקחו חלק פעיל גם אנשי הבונד בראשות מרק אדלמן. בהנהגת המרד היו גם יהודים שלא השתייכו לאף תנועה ולא היו ציונים, כגון: פרנקל, אפלבוים ואחרים. אלה העדיפו לפעול עם המסגרת הבית"ריסטית (אצ"י).

  14. יניב

    על הקישורים ועל הפרשנות המחכימה

  15. תם

    עמוס, פוסט מעניין ומרגש- תודה על החשיפה לשיר ולסיפור שמאחוריו.

  16. שמעון

    לא העולם ילד אותך בני/ סמי שלום שטרית

    מה אתה מתנשם ככה מתנשף,
    יא בני,
    סוחב תמיד חצי עולם על הכתפים,
    תן להם שיהרגו אחד את השני ואתה
    בוא לאמא
    אתה לא ילד של העולם,
    העולם לא יכין לך כוס תה בנענע
    העולם מחרבן עליך
    יא בני,
    בוכה על אלה שלא ראתה עינך
    על המסכן והחולה, העני והאלמנה,
    וכלם מה להם ולך ומה הם חייך
    נמרח בשבילם ככה
    על פני עתונים שלמים
    כמו דמעות של דיו שחור,
    בוא, בן יקר,
    הם לא ילדו אותך
    ולא בעתונים של אתמול גידלתי אותך,
    ומה אני מבקשת
    רק שב כאן לצדי.
    וראה,
    אשה הולכת אחריך חסרת מנוחה
    וילדיך קוראים לך לבוא,
    בוא הביתה ולא העולם בית,
    לא.
    אדם צריך בית
    יא בני
    כי העולם אכזר וקר.

    מה לך ככה קופץ ומתרוצץ,
    יא בני,
    על פני הארץ כולה,
    מקצה עד קצה,
    סוחב עליך את האומללים וכאבם הדוקר,
    אני יודעת, גם ליבי לא אבן עשוי
    ולא הארץ הקשה הזאת נתנה לך חיים
    והארץ הזאת חידה נוראה לך לפתור,
    מה אתה?
    אדם, לא מלאך ולא שליח.
    תראה איך עיפות עיניך בחצי היום
    ומה תגיד עם לילה ומה תחלום בני?
    תחלום על ארץ טובת לב,
    והם כבר הולכים ממך כולם.
    מה אתה צוחק,
    אין לי עוד כח לבכות
    וגם אתה, מתנשם ככה מתנשף,
    כאילו הצדק הוא אויר לנשימה.
    צא החוצה תנשום עמוק,
    אין צדק בעולם,
    יא בני,
    קנאה יש, רע יש ושינאת חינם.
    הצדק רק לאלוהים,
    יא בני,
    ואתה אדם, לא מלאך לא שליח.
    הקדוש ברוך הוא יעשה משפט עם כולם,
    ותפלתך בשקט תענה,
    אמן.

  17. צבי

    עמוס,
    איזה יופי. תודה שפתיים ישר.

  18. נועם

    תודה, יפה, עצוב ונכון

  19. קרן

    אם אינני טועה, יהונתן גפן הוא זה שכתב את הגירסא העברית, כפי שעשה לרבים מהשירים שברוזה העביר מספרדית לעברית.

  20. תמר רפופורט

    איזו רגישות ויופי – גם אני מתגעגעת אליהן- תמר

  21. ליאור לקנר

    מרגש, מחזק ויפה!

  22. טלי פרידמן

    כל כך יפה כתבת. היישר ללב. הביצוע של מרסדס סוסה וליליאנה הררה מהמם בעוצמתו.

  23. מיכל ברודי-ברקת

    תודה עמוס,
    מילותיך מדויקות ומשיבות נפש.

  24. מיכל ברודי-ברקת

    אתה קולע, מבחינתי, כשאתה מתאר את העוינות של הסביבה ואת הקושי הכרוני לקיים קשרים תקינים ולזרום עם מה שקורה מסביב לנוכח הדעות ה"קיצוניות" והנונקונפורמיסטיות שלנו. אתה גם פוגע ישר בלב כשאתה מדבר על הקונפליקטים שקשורים ליקרים לנו מכל, קרי ילדינו.

  25. שושנה גבאי

    ותודה לשמעון שהביא את שירו של סמי שטרית.

  26. טליה

    אכן שיר ענק שהתוודעתי אליו לפני שנים רבות, ודווקא בביצוע שאתה פחות אוהב, של מרסדס סוסה (ינצור האל את נשמתה!). מאז למדתי על המשורר ועל גלגוליו וביצועיו השונים, כולל זה של ליליאנה הררה. (שלי דווקא נראית ונשמעת די שתוייה וסוסה מסתכלת עליה ולא יודעת אם לצחוק או לבכות) אני עוסקת עכשיו בתרגום משלי לשיר הזה ושומעת אותו בגרסאות שונות כולל זו בה גויטיסולו מקריא אותו. שיר יפיפה. שמשאיר צריבה גדולה בלב. ממליצה לך להתעמק גם בפואמה של ניקנור פארה – Defensa de Violeta Para.

  27. רותי בידץ

    כתבת מקסים, ונרגשתי והזדהיתי מדי, כשדיברת על הרגע בו אדם הופך לחסר הומור ומשבית שמחות זעפן, רגיש מדי לעוול הנעשה מסביב כדי לצחוק עם כולם ולהמשיך הלאה… ונכון, החיים יפים, וגם אנשים יפים יש. חלק מהם הבאת כאן ותודה עליהם

  28. נעמי

    תודה עמוס, קראתי שוב והתרגשתי מאוד מהשיר וממה שכתבת

  29. איתן בקר

    נפלא. אשמור את הטקסט הזה.