בגלל אנשים כמוך

אני כותב את זה עבור מי שמוכנים להניח, שזה שהם לא מבינים מה הפמיניסטיות האלה רוצות, עדיין לא אומר שהן בהכרח טועות. רועי וגנר עם תרגיל מחשבתי בעקבות קמפיין מגרון של סולידריות שייח ג'ראח
רועי וגנר

את התרגיל הקטן הזה, שאני מהרהר בו כבר זמן מה, העליתי על הכתב בעקבות קמפיין מגרון הגנוז של תנועת סולידריות (קמפיין נגד מימון והלבנת התנחלויות שעשה שימוש באסוציאציות פורנוגרפיות ודימויי אונס). למען הגילוי הנאות, אני מבהיר ש"כמה מחבריי הטובים ביותר" הם פעילי סולידריות. אני יודע שהרוב המוחלט של הפעילות והפעילים בסולידריות חושבים שהקמפיין הזה וחצי-ההתנצלות שבאה מיד כשהוסר, פוגעניים, ופועלים על מנת למנוע מדברים כאלה לקרות שוב. אז אני מציע את התרגיל הזה לא נגד סולידריות, אלא עבור פעילים (בתוך סולידריות ומחוץ לה) שעדיין לא מבינים מה היה כל כך פוגעני שם ולמה התגובות היו כל כך חריפות.

אני כותב את זה בתור מישהו שלא תמיד היה פמיניסט, ושגם היום לא תמיד בטוח מה פמיניסט צריך לעשות. אני כותב את זה בתור מישהו שלקח לו די הרבה זמן להבין, למשל, מה ההיסטריה הזאת סביב "הטרדה מינית" וכל מיני ביטויים פרנואידיים כמו "תרבות אונס". נגיד, כשאני יוצא למועדון, קורה שמישהו שאני לא מכיר מעביר יד ומלטף לי את התחת. למען האמת, אני די נהנה מזה. אז נכון, לפעמים נדבק אליך איזה נודניק שאי אפשר להיפטר ממנו וזה מבאס, אבל לעשות מזה מלחמת קיום? ויש לי חבר שנאנס, וזה נורא, אבל להגיד שאני חי ב"תרבות אונס"?!

אני כותב את זה עבור מי שלא ממש מבינים, אבל לא מוכנים להניח שבגלל שהם לא מבינים, פשוט אין מה להבין. אני כותב את זה עבור מי שמוכנים להניח, שזה שהם לא מבינים מה הפמיניסטיות האלה רוצות, עדיין לא אומר שהן בהכרח טועות.

***

כשאתה מנסה להבין את זה, אתה מנסה לשים את עצמך בנעליים שלהן. לדמיין ששורקים לך ברחוב, שצועקים לך "היי כוסון". אבל אתה לא מצליח להבין מה הבעיה, כי אתה מדמיין חילופי תפקידים סימטריים. ובשביל להבין מישהו אחר, לא מספיק לדמיין חילופי תפקידים, צריך לקחת בחשבון גם יחסי כוח. למשל, בתור סמולנים אנחנו מבינים את הכשל שבטיעון הבא: "האלימות הישראלית עוברת דרך מנגנוני בקרה חוקיים, וגם אם יש עשבים שוטים, ולפעמים נפגעים אזרחים בתקיפה של מבוקשים, זה לא סתם טרור אקראי נגד אזרחים כמו של הפלסטינים."

אנחנו מבינים שההשוואה מופרכת, מכיוון שבדיוק בגלל הכיבוש פלסטינים לא יכולים לקיים התארגנות מסודרת שתאפשר "מלחמה מבוקרת" נגד מטרות צבאיות, ושבהתחשב ביכולות המבצעיות של ישראל, האלימות הפרועה ורחבת ההיקף שהיא מפעילה היא טרור גרוע לא פחות משחוו ישראלים ב-2002. מכיוון שאין סימטריה ביחסי הכוח בין ישראל לפלסטינים, לא יכולה להיות השוואה סימטרית בין הטקטיקות שלהן. אז כשגבר מנסה להבין את איך זה להיות אשה, זה לא מספיק שהוא ידמיין את עצמו בנעליים שלה; כדי להבין אשה, גבר צריך לדמיין את עצמו גם בעולם שבו היא חיה.

לא מספיק שידמיין את עצמו בנעליים שלה. צילום: Pollobarba, cc by-nc-nd

חשבתי על אנלוגיה שאולי יכולה להסביר משהו מהחוויה הזו. יש באנלוגיה הזו הרבה בעיות, היא רחוקה מלהיות מושלמת. אבל נדמה לי שהיא יכולה לעזור לגברים סמולנים להבין משהו שחלק מהם מתקשים להבין:

דמיינו שאתם חיים בחברה שבה חצי מהאנשים שמסתובבים ברחוב הם חיילים ושוטרים חמושים במדים. ודמיינו שרואים עליכם שאתם סמולנים-אנרכיסטים-חותכי גדרות-מפגינים עם ערבים. וזה נכון שבסך הכל מקרים שבהם אתם אישית נעצרים או חוטפים מכות הם נדירים, אבל מפעם לפעם זה קורה. זה חלק ממציאות החיים שלכם. ומפעם לפעם גם מישהו שאתם מכירים חוטף כדור ברגל או בראש.

ובמציאות הזו, שבה חצי מהאנשים ברחוב הם שוטרים וחיילים חמושים במדים, כמעט כל יום איזשהו חייל ברחוב מכוון פתאום את הנשק שלו אליכם ועושה קולות של ירי, וצוחק. ולפחות פעם בשבוע איזה שוטר צועק לכם מהמדרכה השנייה: "היי, סמולני, אתה מעוכב, בוא, בוא הנה". סתם. לא ברצינות, רק בשביל הקטע.

יס"מניקים. "היי, סמולני, אתה מעוכב, בוא, בוא הנה". צילום: activestills.org

וכבר קרה שהלכתם ברחוב חשוך לבד, ואיזה חבורה של מג"בניקים שיצאה מאיזה בר הקיפה אתכם והריצה דאחקות, ונתנה לכם כמה כאפות, ככה בקטנה. וגם דוד שלך השוטר לפעמים לוקח אותך הצידה ומתחיל לשאול שאלות שמהר מאד עוברות מהתעניינות בשלומך לחקירה של ממש, ואתה יודע שאין לך מה לעשות חוץ מלשתף פעולה ולחכות שזה ייגמר ואחר כך לא לעשות מזה עניין, כי כל המשפחה שלך, כולל הסמולנים שבתוכה, חושבים שאם הוא שוטר, אז מותר לו.

לא כל יום אתם חוטפים מכות או נעצרים אבל כל יום דואגים להזכיר לכם שזו אפשרות. וכשאתם יוצאים אתם צריכים לחשוב אם ללבוש חולצה עם לוגו סמולני, ואיפה לא כדאי להיות לבד, והאם יש עו"ד תורן שתוכלו להתקשר אליו אם יעצרו אותכם סתם ככה פתאום.

נדמה לי שדרך הסיפור הזה, פעילי סמול יכולים אולי להבין מה מרגישות חלק מהנשים בעולם שלנו (חלק מהנשים, כי לנשים שונות יש חוויות שונות). אני לא יודע בדיוק כמה ההשוואה קולעת, אבל עד כמה שאני מצליח להבין, יש בה משהו.

עכשיו, דמיינו שלא רק שזה העולם שאתם חיים בו, אלא שגם הלא-סמולנים שאתם חיים ולומדים ועובדים ופעילים איתם (שחלק מהם חיילים ושוטרים חמושים במדים, כי ככה זה, וכי לא כל השוטרים והחיילים חארות) לא ממש מבינים את הקטע. הם מבינים שזה נורא שיורים במפגין, ושזה מרגיז שעוצרים אתכם לילה בלי סיבה, אבל מה יש להתעצבן מכל מג"בניק מפגר שצועק "עצור או שאני יורה" ברחוב בשביל להצחיק את החברים שלו?

ואז החברים שלכם, אלה שאתם פעילים איתם במאבק לזכויות הסגל הזוטר, נגיד, מוציאים את הפוסטר הבא: "בלי ביטחון תעסוקתי, בלי קרן מחקר, בשכר שלא מצדיק את ההשקעה. האוניברסיטה תוקפת אותנו, חונקת אותנו, וכולאת אותנו בהסכמי עבודה פוגעניים", עם התמונה הזו (זהירות, טריגר לנפגעי אלימות משטרתית!)

ואחרי שביקשת, הם באמת מורידים את הקמפיין ומתנצלים, אבל גם מעבירים לך את המסר שממש דפקת קמפיין מה זה מוצלח. כי אנשים היו מבינים שהיחס של האוניברסיטאות לסגל זוטר הוא באמת לא אנושי, כמו כששוטרים מרביצים למפגינים. והם ממש לא מזלזלים בזה, להפך, הם בעד זכויות סמולנים. ואולי אתה סתם יותר מדי רגיש.

ואם בגלל שזו לא פעם ראשונה שדבר כזה קורה, ובגלל שכבר דיברתם על זה, ובגלל שהכי כואב זה לחטוף את זה ממי שאמור להיות בצד שלך – אם בגלל כל זה, כעסת, והבעת כאב, וצעקת בפייסבוק – אז מסתכלים עליך ואומרים שאתה פלגן, וצדקן, וטהרן, ובגלל אנשים כמוך אי אפשר לקדם מאבקי עובדים, ובעצם, מי שאלים כאן – זה אתה.

עדכון (14.03): הבהרה של תנועת סולידריות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאל

    מאחר והשתמשת בתמונה שלי, עשיתי את התרגיל על עצמי. גם כי כבר עשו קמפיין דומה על אלימות משטרתית עם התמונה הזאת. (אגב בלי לשאול אותי). לא הייתה לי בעיה עם זה אז ואין לי בעיה עם זה גם היום.

  2. נטע

    בד"כ ההשוואות הן, נגיד במקרה אונס, הן שגבר הולך ברחוב ושודדים אותו, מה שגורם לי להפחלץ ולהתרגז כל כך כי ההשוואה הזו היא רחוקה אלפי מונים מלהיות נכונה.
    ההשוואה שנתת היא ההשוואה הכי טובה שקראתי/שמעתי עד כה, ועם זאת [כפי שציינת] היא לא לחלוטין קולעת כי בסופו של דבר תרבות האונס משפיעה על היחסים הפיזיים והרומנטיים ובעצם על כל מערכת יחסים שיש לנו, והיא נוגעת במקום עוד יותר אישי כי אלו הרגשות והגוף שלנו שמחוללים יום אחרי יום.
    ובכל זאת, השוואה ומאמר מעולה. מקווה שהוא אולי יעזור לאלו שלא הבינו את הבעייתיות שבקמפיין להבין קצת.

  3. דרור בל"ד

    "כשגבר מנסה להבין את איך זה להיות אשה, זה לא מספיק שהוא ידמיין את עצמו בנעליים שלה; כדי להבין אשה, גבר צריך לדמיין את עצמו גם בעולם שבו היא חיה".

    כשגבר מנסה להבין איך זה להיות אשה, זה סימן שהוא לא מבין מה הוא לא מבין. כשאתה חושב על אנלוגיה שאולי יכולה להסביר משהו מהחוויה הזו, אתה חוטא לעיקר. ההבנה היחידה שיכולה לעזור לגברים סמולנים להבין משהו שחלק מהם מתקשים להבין היא ההבנה שהם לעולם לא יבינו. לא יבינו מה זה להיות פלסטיני שאדמותיו נגזלו ולא יבינו מה זה להיות אשה שנפגעה מתקיפה מינית, שנאמר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". (פרקי אבות, ב).

    בשיח האינטלקטואלי הערבי 'אונס' הוא מונח נפוץ ביותר לתיאור הנכבה. לפרטים נוספים ראו טראבישי, 1991.
    מי זה ג'ורג' טראבישי? לא יודע. מי שכן יודע הוא יורם בר חיים, אתר קדמה: "אני אומר את דעתי הלא-מחמיאה על ציונים, שמבחינתי זה קודם כל אשכנזים (כי הם השולטים ולכן הנושאים באחריות הראשית) אבל גם מזרחים שאימצו את התודעה הציונית.

    הרשה לי להשתמש בעניין הזה בדבריו של האינטלקטואל הסורי ג'ורג' טראבישי אשר העלה את השאלה מהי זכותו כגבר (מדכא) לבקר אישה (מדוכאת) כששניהם חיים במערכת הדיכוי.
    תשובתו היתה שבעיקרון אין לו זכות כזו, מלבד הזכות והחובה לבקר את הדיכוי הגברי, כולל כל אישה שתומכת בו.

    אז הנה, אני הולך בדרכו של טראבישי (בעניין הזה) ומבקר את הציונות כולל כל אדם שתומך בה. כשהאדם הזה [במקרה זה מזרחי – דרור] הוא גם בעל תפקיד ציבורי במדינה הגזענית, אז הנסיון לשים אותו בתור המדוכא שאסור לי לבקר ואותי בתור "האשכנזי" נשמע כמו הגנה על גזענות…".
    http://www.kedma.co.il/forum/viewtopic.php?p=913&sid=51dc41bc9e88d46f64ad682c6ae7dd3a

    כתבתי במקום אחר שאת הדיון הזה ראויות לקיים פלסטיניות ויהודיות מוסריות שתומכות בהן. כתבתי גם שלאלו הכוללות עצמן באוקסימורון המכונה "פמיניזם ציוני" בפרופגנדה הציונית אין זכות להביע את דעתן, ממש כמו שלגבר, כל גבר – ציוני או אנטי ציוני – אין זכות להתערב בכך. בגלל אנשים כמוך הדיון החשוב הזה מתערבב בדיון חשוב אחר. בין שני הדיונים אין שום קשר, היות והדיון השני עוסק אך ורק בנסיון חיסול פוליטי של ציונים – במקרה זה ממין נקבה – של תנועת סולידריות שייח ג'ראח.

    עוד על ניצול גוף האישה למטרות פוליטיות במאמרה של דליה חלבי – גוף האישה ושדה התעופה, אתר זה
    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2011/06/05/%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%94/

    על המאמר הזה אפשר להתדיין באתר העוקץ. אפשר כמובן גם לצרף אותו לקמפיין החדש של אם תרצו – "האפרטהייד הערבי". בנוסף, ראוי להדגיש מהן מטרותיו של אתר העוקץ ומהי מטרתו של ארגון 'אם תרצו'.

  4. רועי

    תשמע, התרגיל הזה מוגבל ביכולות שלו. אם הוא מצליח להעביר משהו מהפואנטה לשניים-שלושה אנשים, זו כבר תרומה צנועה. אם הוא משכנע רק את המשוכנעים, אז הוא באמת מיותר. אבל בכל זאת, אני רוצה להעלות רק קצה של אפשרות: אולי התרגיל הזה לא עובד עליך בגלל שהעולם המדומיין שאני מתאר כאן, אפילו במקרה קיצוני כמו שלך, עדיין די רחוק המעולם שאנחנו חיים בו.

  5. אנה

    תודה רבה לך על הכתבה הזו.
    מי שעדיין לא מבין, אולי לעולם לא יכול להבין.
    אבל לפחות תגלה רגישות ותכבד אותנו כבנות אדם.

  6. יוסי לוס

    אני מאלה שלא היו זקוקים לאנלוגיה שלך כדי להבין את ההתנגדות הפמיניסטית לשימוש בסמלים אלימים כלפי נשים במאבק השמאל. ובאופן אבסורדי כשהגעתי לאנלוגיה לקמפיין לא הבנתי אותה.

    בתקופה שבה ההצטלבות בין כל מיני דיכויים עולה על פני השטח ודורשת תשומת לב מכולם וכולן, נוצרות תסבוכות אינספור. לא תמיד קל לכולם להבין את כל השאר. אני חושב שלצד הניסיון ההכרחי להבין אחרים, צריך גם להכיר בעובדה הלא פשוטה שיש לכך גבול. יש גבול לכמה שאפשר להבין אחרים ואחרות. לשם כך צריך לדון בשאלה מהי הבנה? מתי אנחנו מבינים משהו? מה המשמעות של להבין משהו? האם אפשר להבין עד תומה חוויה של מישהו אחר? לפני כמה שנים ביקר בביתי במסגרת חוג בית פוליטיקאי שאני מאד מעריך. בתגובה לשאלה מדוע אין נשים ברשימת מפלגתו, הוא ענה, אני פמיניסט. יעני, אני מייצג את הנשים. אמרתי לו שפמיניסט אינו אישה. יש הבדל תהומי בין להזדהות עם סבלן של נשים, לתמוך במאבקן לשוויון, להשתתף בתביעה לייצוג הגון…. לבין לחוות את המצב של להיות אישה. ההבדל הוא בין להיות לבין לדבר על (הכי אמפטי שאפשר). לכן, ייצוג נשי בכל מקום הוא קריטי. יתירה מזאת, הנהגה נשית היא קריטית. פשוט משום שכמעט בכל מקום, גם כאשר יש ייצוג של נשים, ההנהגה היא גברית.

  7. ודים

    קודם כל – ההשוואה עצמה מעניינת והיא גרמה לי לחשוב. כל הכבוד.

    משהו שלא הסכמתי איתו – שכיננו הערבים הם לא תופעת טבע שאין לה הסבר. הם אנשים בוגרים שבוחרים בדרך חיים מסוימת בתנאים מסוימים וצריכים לקחת על כך אחריות. דרכי הפעולה שלהם הם לא תוצר אוטומטי של הכיבוש אלא בחירה מודעת שנעשית מכל מני שיקולים. ועל הבחירה הזאת – לפגוע בצורה מחושבת ומכוונת באזרחים – הם צריכים לקחת אחריות. ההבדל בינינו לא נעוץ בהיקף הנזק או בכובש -כבוש אלא בדרך בה אנחנו בוחרים לנהל את המאבק. אם אנחנו היינו נלחמים כמוהם או שהם היו נלחמים כמונו – המצב היה אחר לגמרי. מסיבה זו – השוואת מעשי הטרור של הערבים עם פעולות צה"ל היא חטא מוסרי ועוול אינטלקטואלי.

  8. עליסה

    זה כמו שאדם לבן יגיד- לא מפריע לי שקוראים לי "לבן" או "לבנבן", אז גם לך לא צריך להפריע שקוארים לך "כושון".

    לדניאל ודומיו: מילא אתם לא מבינים, אבל אין צורך להתרברב באטימות שלכם, זה לא מוציא אתכם באור חיובי.

  9. בעז

    תנועת סולידריות אחראית להישג הגדול ביותר של השמאל מזה שנים במשמרת המחאה שממנה היא קמה. היא אחראית לקמפיין נגד אם תרצו ובנק לאומי.
    הגוף הקטן הזה, עשה יותר מרבים מהמתנפלים עליו. זה ארגון שהעז להפוך את שאלת חלוקת ירושלים למשהו שאפשר לפחות קצת, לדבר עליו. כל עוד זוכרים את זה, אפשר לבקר בחריפות את קמפיין מגרון, אבל קריאות החרם למינהן לא יחזירו בתשובה אף שוביניסט ויש כאלה מן הסתם גם בסולידיריות וגם בתנועות אחרות. אפילו בימין.