היסטוריה ללא תווים

האחים סאלח ודאוד אל-כוויתי הם שהניחו את היסודות לשירה העיראקית המודרנית. כך קבעו מומחים למוסיקה בתוכנית בטלוויזיה העיראקית, שקטעים ממנה מופיעים בסרט התיעודי "עיראק'נרול" – העוקב אחר מסעו של המוסיקאי דודו טסה לגילוי שורשיו המשפחתיים. התוכנית צולמה בשנת 2003 והיא עושה צדק היסטורי עם שני האחים היהודים, שהנחילו את מורשתם לדורות רבים של מוסיקאים עיראקים אך הושכחו בידי השלטון, ולאחר הגירתם לישראל איבדו מתהילתם ונמחקו בידי ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית.

ליהודים היה מקום חשוב בעולמות היצירה המוסיקלית שהתפתחו בארצות ערב השונות. מסיבות הלכתיות, מלאכות ומקצועות מסוימים זכו בחברות המוסלמיות למעמד נחות מאחרות: כך למשל, התחומים הפיננסיים בארצות האסלאם נותרו בדרך-כלל בידי נוצרים ויהודים בשל האיסור הדתי על לקיחת ריבית, והעיסוק במלאכת הצורפות (אשר גם בו יש חשש לעבירה על איסור לקיחת ריבית), נותר אף הוא נחלתם של היהודים בארצות כמו תימן ומצרים. באופן דומה, גם מעמדם של מקצועות המוסיקה השונים בארצות האיסלאם לא היה גבוה. חכמי דת מוסלמים היו מודעים היטב לכוח השפעתה של המוסיקה על האדם וליכולתה לגרום למאזין לסערת רגשות אשר היתה עלולה, לדעת אחדים מהם, לפגום בתבונתו, בשיקול הדעת שלו ובהתנהגותו. הקיצוניים שבהם ראו במוסיקה אחד מפיתויי השטן. אמנם חכמי הלכה, תיאולוגים ומנהיגי דת מוסלמים הביעו לאורך השנים דעות שונות ומנוגדות באשר לשימוש בכלי נגינה ולהאזנה למוסיקה לשם הנאה – דעות שנעו בין איסור מוחלט להיתר כולל – ואולם, מעמדם של העוסקים בתחום התקבע כנמוך, ובכך נפתחה הדרך ללא-מוסלמים, בהם היהודים.

כמובן שניתן למצוא לאורך ההיסטוריה מוסלמים רבים שעסקו בתחומי המוסיקה, אך אין ספק כי ללא-מוסלמים היה תפקיד מרכזי וחשוב בהתפתחותה של המוסיקה הערבית. במאה העשרים, ניתן למצוא במצרים את המלחין היהודי-קראי דאוד חסני, את המלחין (והחזן!) זכי מוראד, את בתו הזמרת והשחקנית לילא מוראד, את נגן הכמאן (ויולה) אברהם סהלון, ואחרים; במרוקו את הזמר המלחין והחזן סאמי אל-מגריבי, את הזמר ונגן הדרבוקה סלים הלאלי, את הזמרת זוהרה אל-פאסיה, ועוד; באלג'יריה את הזמרת אליס פיטוסי, את הפסנתרן הזמר והמלחין מוריס אל-מדיוני ואת נגנית העוד והזמרת רנט ל'ורנה; בתוניסיה את הזמר ראול ז'ורנו, הזמרת לילא ספאז ואת אחייניתה, הזמרת והשחקנית חביבה מסיכה; ועוד רבים בארצות ערב השונות.

אם בשל אופיין החילוני של תעשיות הבידור המודרניות, ואם בשל האהבה המשותפת למוסיקה, מוסיקאים יהודים, נוצרים ומוסלמים עבדו יחד באווירה של שותפות תרבותית ושוויון – גם אם הדבר לא קיבל ביטוי של ממש בתחומי החיים האחרים של הקהילות השונות.

בעיראק של המאה העשרים היו אלה המלחין והחזן עזרא אהרון, הנגנים לבית משפחת פתו ומשפחת בסון, המתופפות לבית משפחת שמה, והזמרת היהודייה סלימה פאשה מוראד. אולם המוסיקאים שתרמו יותר מכל להתפתחותו של הסגנון המוסיקלי החדש בעיראק היו ללא ספק האחים אל-כוויתי. השניים הקימו את התזמורת הראשונה של רשות השידור העיראקית בשנת 1936, הכניסו לראשונה את השימוש בכלי נגינה מערביים דוגמת הצ'לו, ומאוחר יותר הקימו יחד בבגדאד את מועדון הלילה "אבו-נואס", שזכה להצלחה רבה ושימש פלטפורמה לזמרים ולמוסיקאים עיראקים רבים. גם המוסיקה הערבית שאיננה נכתבת בתווים אלא נשענת על ידיעת המקאם (המודוס המוסיקלי) חבה לאחים כוויתי את פיתוחו של מקאם – אשר אפילו מוסיקאי דגול כמו מוחמד עבד אל-והאב המצרי הגיע לעיראק על-מנת ללמוד מהם.

לרוב, המוסיקאים היהודים בארצות ערב זכו לפרסום ותהילה מבלי שייאלצו להמיר את דתם על מנת לשמור על קהלם, ומבלי שהשתייכותם הקהילתית תפגע בפופולריות שלהם. אך התעצמות הסכסוך הערבי-ישראלי השפיע באופנים שונים על הקריירה שלהם: סרטיה ושיריה של לילא מוראד, למשל, הוחרמו ב-1952 לתקופה קצרה לאחר שהתפרסמה בעיתונות שמועה לפיה תרמה 50 אלף לירות-מצריות למדינת ישראל. אולם עם חלוף השנים זכו היוצרים היהודים להכרה מחודשת והערכה על תרומתם התרבותית. במצרים מציינים בכל שנה את יום פטירתו של המלחין דאוד חסני במופע מחווה לשיריו הרבים; לפני כשנתיים הופקה סדרת דרמה מצרית על חייה של מוראד; סרט קולנוע תוניסאי בשם "ריקוד האש" מגולל את סיפור חייה של חביבה מסיכה; הטלוויזיה התימנית עדיין מארחת מדי פעם זמרים יהודים, וכך גם זו המרוקאית, ועוד ועוד.

גם סאלח ודאוד אל-כוויתי זכו בזמנם להכרה ולכבוד בעיראק, הן בקרב הקהילה היהודית הן בקרב הרוב המוסלמי. עם הגירתם לישראל, כמו במקרה של רבים מן המוסיקאים היהודים-ערבים, איבדו את קהלם הרב, ובעקבות זאת את פרנסתם העיקרית ואת התהילה לה זכו. תחת שלטונו של סדאם חוסיין הוסרו שמותיהם מיצירותיהם, אשר הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות העיראקית המודרנית, ורק תוכנית הטלוויזיה ההיא שהוקדשה להם בשנת 2003, לאחר שכבר נפטרו, ביקשה לעשות עימם צדק היסטורי.

יתרה מכך, במשך שנים רבות סיפורם של המוסיקאים היהודים הערבים נפקד גם מן ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית: למעט "משוגעים" לעניין, עולם המחקר כמעט שהתעלם מתרומתם של יוצרים אלה להתפתחות התרבויות המקומיות בארצות מוצאם, כאשר רק בשנים האחרונות מגלים יותר ויותר חוקרים ויוצרים ישראלים עניין גובר בפועלם של המוסיקאים היהודים הללו.

בסרט "עיראק'נרול" דודו טסה, נכדו של דאוד, מבקש להתחקות אחר יצירתם של האחים אל-כוויתי ולהפיח בה חיים חדשים. הוא מבקש ללמוד את שלא יכול היה למצוא בספרי הלימוד, ואולי בכך לעשות עימם מידה מסוימת של צדק – אישי והיסטורי גם יחד. כשם שהוא נותן עתה תווים ליצירה המוסיקלית שלהם, כך הוא כותב בסרט את ההיסטוריה שלהם.

מחר, יום שלישי 13.03 בשעה 21:00, יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת "מפגשים מזווית כהה" הסרט עיראק'נרול, ולאחריו יתקיים דיון פתוח עם איל שגיא ביזאוי, אופיר טובול וגילי גאון בהנחיית מוחמד ג'באלי. כולכם/ן מוזמנים/ות בחום! להזמנת פייסבוק