תובנות מהרכבת התחתית

חמי שטורמן על המרחק בין ה-subway במנהטן לקיץ האחרון בישראל, ומחשבות להמשך המאבק
חמי שטורמן

את הרגע הזה לא אשכח. המדרגות הטחובות, שאון הקרונות, מזוודות מיטלטלות, דילוג מהיר ואנחנו בפנים. ה-Subway של מנהטן, קיץ 1989. תחילת הטיול הגדול שאחרי הצבא. רק הגענו והנה אט-אט מחלחלת בי ההכרה העמוקה. ארץ זרה. ואני מאמץ את חושיי ומנסה להבין מה כל כך, כל כך שונה לי כאן. מעבר לנהר וגורדי השחקים, השפה וכל העוצמה הזו. מה מכה בי כל כך חזק דווקא ברגע הזה, ברכבת התחתית? אני מסתכל על האנשים סביב ולאט-לאט מתחיל להבין: איני רואה אותם בבירור. הם נראים לי כמו צלליות. כל אחד ספון בפינתו בוהה בחלל הקרון או בחשכה המהבהבת בחלון ובאוויר תחושת ניכור זרה ומאיימת. ניכור נורא, זועק לשמים. כמו אסופה של נשמות אבודות. אדישות, אין שום קשר ביניהם. והעיניים קפואות כאילו מתות.

שנים ליוותה אותי התחושה הקשה הזו והמחשבה כמה טוב שאני כאן. בבית. בארץ. כאן אני מכיר את כולם, מרגיש שייך. תמיד ובכל מקום יהיה מי שיכיר אותי, שיזמזם אתי את השיר באוטובוס או יסייע לי בעת צרה. כאן יש תחושת חיבור, אכפתיות, סולידריות. כאן זה לא אמריקה!

כך הרגשתי שנים רבות, אולם אט-אט זה הלך ואבד לי בין האצבעות. תחושת השייכות האישית למקום ולתרבות עדיין קיימת, אבל היחד הלך והתפורר. באוטובוס כבר מזמן אני לא נוסע, טרמפיסטים לא לוקח, בחצר אני בקושי אומר שלום לשכנים וה"שלנו" כבר הפך להיות "שלי". היחד הופך יותר ויותר ללבד והלבד מסתגר יותר ויותר בעצמו והולך ומתנתק מסביבתו. מאכפתיות ותחושת שייכות לחייץ, ריחוק רגשי, אדישות וניכור.

כך הרגשתי עד הקיץ האחרון. התקדמות מהירה ומפחידה לאותה תחושה שהרגשתי שם ברכבת התחתית במנהטן. קצת יותר מעשרים שנה עברו וכבר אפשר לזהות ניצני אדישות וייאוש בעיני האנשים. אנו נסוגים ואובדים, כציבורים. כקהילות. הולכים ומתפוררים כחברה. אוטוטו מגיעים למציאות האמריקאית הזו שחוויתי.

צילום: racoles, cc by-nc

למה זה קורה? האם עתידנו חייב בהכרח להיות אפל קר ומנוכר כמו בסרטי באטמן? אני לא הראשון ששואל. גדולי עולם חוקרים שנים רבות את התנהלות החברה ואת השפעתה על האדם ועל יחסיו עם זולתו, אולם אני איני מעוניין לחפש את התשובות בין הקפיטליזם לסוציאליזם, כי אני באמת ובתמים מאמין שנוצר כאן דבר חדש. איני יודע מהו, אולם דרך הניסיונות המתסכלים לעורר משפחה וחברים ולהרחיב את מעגלי התמיכה ברור לי יותר ויותר מהו המסלול התודעתי שאנו צריכים להתקדם בו כדי לממש את חלומות המאבק החברתי שאנו שרויים בו כיום.

אנו חיים בשיטה המרחיקה אותנו זה מזה ומעצמנו. אם בעבר עמדו בַּמרכז השותפות והסולידריות החברתית, הרי שכיום עומדים בו האינדיבידואליזם והאנוכיות. אִתם באים, כמו בעסקת חבילה, גם האדישות והניכור. עד פרוץ המחאה הייתה האווירה בציבור כזו של השלמה פסיבית עם המצב הקיים שהרע את רווחת חיינו מיום ליום. היום המצב שונה, ואנו חווים את תחילתו של תהליך התפתחות תודעתי אטי בדרך לשיקום חיינו החברתיים ורווחתנו. כדי שנצליח בו עלינו להפוך מחדש ליצורים מודעים ומעורבים. לעורר את האמונה של כל אדם בעצמו, בשכנו וביחד כחברה. לייצר מחדש תחושת שייכות, אכפתיות בין אדם לחברו, בין קבוצות וקהילות. בין הפרט לחברה. עלינו להבין את מסלול התודעה, לקדם אותו ולהתקדם בו.

ואלו שלבי מסלול התודעה כפי שהם מצטיירים בעיני רוחי:

1. הכרת הבעיה (תודעה עצמית)

בשלב הזה רוב הציבור כבר נמצא. מאז קיץ 2011 אנחנו מבינים שאנחנו בבעיה. לרובנו אמנם אין מושג איך פותרים אותה אבל ברור לנו כבר שהשיטה לא ממש לטובתנו. שהשלטון לא משרת אותנו ושהעושר שהבטיחו לנו לא מחלחל למחוזותינו.

2. אמונה באפשרות לפתור את הבעיה (תודעה פוליטית)

בשלב הזה נמצא רק חלק קטן מהציבור. אלו שמאמינים ששווה להיאבק כי באמת אפשר לפתור את הבעיה. שלוקחים אחריות אישית, מתמודדים עם סיבות האירועים ומנסים להשפיע עליהם למען החברה. האחרים עדיין חשים את עצמם חסרי אונים לנוכח המציאות. אין להם זמן וכוח לחשוב על הבעיה ואין להם האמונה בכוחם לשנותה. הם מסתגרים בעיסוקיהם האישיים, וכל מה שמעבר לכך נתפס כמאיים וכנשגב מבינתם. למה בכלל להתעסק עם זה? הם אומרים לעצמם. לבד בכוחי הדל אין לי שום סיכוי לשנות את המציאות. כך או כך ממילא ביבי שוב ייבחר, החרדים ישתלטו על המדינה או שהאיראנים יזרקו את הפצצה… לא רוצה לצאת אידיוט. לצאת פראייר. לא רוצה להסתכן!
התסכול, הייאוש והפחד משתקים את האמונה.

3. אמונה ביכולת לפתור את הבעיה עם האדם שלצדך (תודעת הסולידריות)

גם בשלב הזה עדיין נמצאיםן מעטים ביותר. הרוב מאמינים רק בבני משפחתם ובכמה חברים טובים. במקרה הטוב אני יכול להיעזר בבני משפחתי בכדי למקם את עצמי טוב יותר בתוך הדרדור הכללי, אבל לסמוך על מישהו אחר? מקהילה אחרת? על אדם זר? אין מצב! הוא ייקח לי את המעט שיש לי! אין סולידריות, אין הבנה של האינטרס המשותף. זהו השלב הקריטי ביותר, מכיוון שכאן מעורב חזק השלטון. מכאן הוא שואב את יתרונו היחסי על הציבור. באמצעות הגדלת יוקר המחיה ופערי המעמדות והנעה מתמדת של מדיניות "סכסך, הפרד ומשול", השלטון פגע אנושות בתחושת הסולידריות והוביל את האנשים לעסוק בעיקר בהישרדות.

4. יצירת קהילה (תודעה קהילתית/חברתית)

התודעה הזו קיימת במידה חלקית ובצורה סלקטיבית מאוד. אילו קהילות אנחנו כבר מכירים? קבוצת טיול של השכנים בבניין? ימי הולדת של הורים מהגן? עד כמה באמת קיימות קהילות גדולות, משתפות ומחוברות? אנשים כמעט שאינם מכירים זה את זה באמת ולא חיים בקהילות גדולות למעט במגזרים מסוימים ובישובים מעטים. המרחב הציבורי משמש אמנם מרחב פעילות פנאי, אך זו מתמקדת בעיקר בפרט – צועדים, רצים ופנסיונרים. כמעט שלא רואים פקניקים משפחתיים או מוקדי משחק ומפגש חברתי, כפי שהיה בעבר. אנו חיים בתרבות הרייטינג והצריכה המצמצמת עד כדי הכחדה את הפעילות החברתית ומובילה את רוב האנשים לבלות את שעות הפנאי שלהם מול הטלוויזיה, או בקניון. בוהים בחלונות הראווה של חלומותיהם, קונים, קונים וקונים.

קיימות כמה דוגמאות ללידתה מחדש של תודעה קהילתית וביניהן מסורת קבלות השבת במאהלים, ויוזמת הסיוע לפליטים "מרק לוינסקי". גם אם זה קורה בקטן, הרי מי שמגיע לשם רואה מחזה נדיר ביופיו. חיבור בין אנשים מקהילות ומעדות שונות. מעמד בינוני, מוחלשים, דתיים  חילונים, שמאלנים ימניים. אין זה משנה כלל כי כולם מתקבצים יחד סביב רעיון אחד. סביב הכמיהה לחיים משותפים טובים יותר כאן. והרעיון  מייצר תחושת שייכות, הכרה באחר, השראה, יוזמה ועשייה מעצימה.

אנו חייבים להצליח להגשים את התודעה הקהילתית כי היחד חזק יותר מהלבד. השיתוף תורם יותר מהתחרות. זו תהיה הוכחה ניצחת לכך שרוח האדם חזקה מרשעות העושק וציניות העושר. החיבורים הקטנים והגדולים בין בני אדם לקהילה ושיקומה מחדש של חברה הם הבשורה הגדולה ביותר של המהפכה החברתית ובהם עלינו למקד את עיקר פעילותנו. בזכותם נחזור ונרגיש שוב תחושת יחד ואכפתיות, וניצור עשייה משותפת למען כולנו. כחברה. כאומה. בזכותם  ניצור רשת קהילות וסדר חברתי חדש שיתופי וסולידרי.

וכדי לשקם את התודעה החברתית, אלו משימותינו:

– עלינו ליישם את התודעה החברתית באמצעות דוגמה אישית של ערכי המהפכה, והקניית מיומנויות התנהגות שיעזרו לאנשים להסתגל מחדש למסגרת החברתית.

– עלינו ולחדש את הדיאלוג בין בני אנוש ללא קשר למוצאם, מינם ומעמדם באמצעות התנסויות חווייתיות שמאפשרות לכל אחד להיות לתרום מזמנו וממרצו למען הזולת ולמען הקהילה.

– עלינו לבנות רשת קהילות אשר תייצר שיתוף וסולידריות ותבטיח מעורבות אמתית וחופש פעולה אמתי של האנשים בעיצוב חייהם כלכלית, חברתית ותרבותית.

– ואולי החשוב מכל – עלינו לחנך לערכי כבוד הדדי, סובלנות, אחריות, מעורבות ומנהיגות.

ועד שלא נתקדם במסלול התודעה וניישם אותו, לא יעזור שום פתרון בזק או קסם. גם אם פוליטיקאי כזה או אחר יצנח בממשלת ההון ויפרוס על כולנו לרגע שמיכה של זהב. אין לה תכלית. זו שמיכה שמכסה חברה מפוררת, שסועה, מנוכרת ומיואשת שאיבדה את ערכי השיתוף, הסולידריות והקהילה. אסופה של פרטים  מנוצלים, משועבדים, שטופי מוח שכל תכליתם לשמר את עשירי העולם. חשוב להבין – אם לא נייצר מחדש תודעה חברתית, בסוף נהייה כמו אותן דמויות אבודות נטולות זהות ברכבת התחתית של ניו יורק.

חובתנו לפקוח את עיני הציבור להבנת המתרחש בעולם הקפיטליסטי. חובתנו לפעול להשבת אמונו של כל אדם בזה שלידו, במעגלים הקרובים והרחוקים. עלינו לחבר בין קבוצות ממעמדות שונות, לייצר קהילות, להקנות ערכים ולייצר תחושת שייכות ועשייה משותפת. אחד ועוד אחד ועוד, עלינו להתקדם במסלול התודעה. זהו אתגר עצום הדורש עבודה קשה ביותר שתיקח שנים, אולם יש לנו כוח אדיר ועם האמונה בעצמנו ובחלומנו לשקם את החברה הישראלית – נצליח.

ואם נסתכל טוב-טוב, נוכל לראות שכבר היום, בזכות המאבק החברתי המתמשך, רואים את ניצני התודעה החדשה. יש כבר במה להתגאות. יש לנו את הכוח לשנות.

הכותב הוא מפעילי חדר המצב ומיוזמי המשמר החברתי המקומי. הפוסט פורסם באתר J14

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. אלעד טלמור

      תודה חמי על השיתוף בחוויותיך האישיות.
      קריאת הפוסט שלך
      עודד אותי והותיר
      אותי בהרגשה אופטימית!

    2. פריץ היקה הצפונבוני

      כמו"כ כל זמן שתסתגר בד' אמות של המעמד הבינוני ובבעיותיו שלו בלבד ולא תקיף את הכיבוש מקור הרוע אבל לא היחיד זכויותיהם של פלסטינים כאן ובשטחים ההמונים שיצאו בקיץ למחאה ימשיכו להצביע ביבי כי הוא ישלוף כל מיני ארנבים יעלה את המתח הביטחוני כפי שנעשה זה עתה בדרום . יגירו ,,שקט יורים" ,,אין עם לי לדבר" ועוד ברבורים והנצחון של אידאולוגיות תאצ'ר וריגן כולל הניכור שעליו מדבר הכותב ,ינצחו בגדול.

    3. חמי

      יש בהחלט על מה להיות אופטימיים. המון עשייה מתרחשת מתחת לפני השטח. קואופרטיבים, תקשורת אלטרנטיבית, בנק חברתי, קבוצות לחץ במשמרות חברתיים ברשויות, תנועות חדשות, חרמות מאורגנות, תודעה צרכנית ועוד ועוד. אי אפשר כבר כמעט לספור את העשייה הזו והיא מחלחלת אט אט גם למערכת העסקית-כלכלית ולפוליטיקה. עם השנים אני מאמין תיווצר כאן אלטרנטיבה לשלטון ההון, ראויה והוגנת יותר לכולנו. זה תהליך ארוך אבל אנחנו כבר בשלב האל חזור.

    4. חמי

      פריץ ראה מה שמתרחש בעולם הגדול. תנועת המחאה צומחת בכל המדינות המפותחות וקוראת תיגר על הקפיטליזם ועל השיטה הניאו ליברלית. אין זה נכון שהמחאה מסתגרת בד' אמות של המעמד הבינוני ובבעיותיו שלו בלבד כפי שכתבת וכפי שמנסים לציירה בתקשורת. פורום פריפריה, פעילי החצר האחרות, מאוכזבי הליכוד, ההתארגנויות נגד פינויים ועוד אינם מזוהים עם מעמד הביניים ופועלם זוכה להצלחה רבה. נכון. לא תראה את זה בתקשורת הקלאסית כי היא משקפת אינטרסים של הון אבל זה קורה !
      לגבי הביטוי הפוליטי – הוא בהתהוות ואם לא יקבל ביטוי ראוי בבחירות האלה, אז בבחירות הבאות. ביבי ושלוחיו לא יוכלו להמשיך ולפורר את החברה ולייאש אותה כדי למשול בה. כי החברה היא עמוד השדרה של המדינה הזו. לא הצבא ואילי ההון כמו שמקובל לחשוב. לאורך זמן, שלטון מדכא מנותק מהעם מאבד את כיסאו. אני מבין מאוד את תסכולך ושותף לו ברגעי משבר אבל מתוך ההכרות העמוקה שלי עם מה שקורה בשטח ומאחורי הקלעים בלבי ידיעה ואמונה גדולה.