אבל הן קיבלו סיוע, לא?

ליטל בר עונה לכל מי שקיבלו בית בירושה ושהוריהם מימנו להם את התואר הראשון, ובכל זאת תוהים למה לאם חד-הורית, שמלבד הדירה המתפרקת שאמא שלה קיבלה מהמדינה אין לה כלום, מגיע בית מהמדינה ולהם לא
ליטל בר

משרד השיכון והרשויות המקומיות עובדים בשיטת הקומבינה: מי שבא לדפוק על שולחן או שובת רעב, דוחים לו את הפינוי. מי שיוצא למאהל, נותנים לו איזה מענק לכמה חודשים (אם הוא נשאר הרבה במאהל אז לשנה שלמה). משרד השיכון בעצמו מודה שהוא דחה את הפינויים מהדיור הציבורי עד שהמחאה תירגע. זה נשמע למישהו כאן כמו התנהלות תקנית? כי לי זה נשמע כמו הונאה.

התפקיד של משרד השיכון וחברי הכנסת זה לחוקק חוק, שידאג לכל מי שזקוק לסיוע בדיור, כל הזמן. זה לא אני המצאתי, זה התפקיד שלהם בהגדרתו. הם לא עובד סוציאלי ולא חברה משכנת. הפרלמנט אמור לחוקק. חקיקה תספק לזכאים לא רק קורת גג ארעית, אלא בית ובטחון. בטחון כזה מעבר לזה שהוא זכותו של כל אדם, הוא גם מאפשר לו להתפתח ולצאת מהעוני, מאפשר לילדים לגדול בכבוד ולא בתחושה של הזנחה, חריגות, נחיתות וחוסר בטחון. וכל מי שקורא כאן ולא נולד למשפחה אמידה יודע על מה אני מדברת. זו לא דרישה מרחיקת לכת. זה מה שיש בכל מקום, ולא רק במדינות רווחה או במדינות שדוגלות בסוציאליזם, יש דיור ציבורי מתפקד גם בארה"ב, שנושאת את דגל השוק החופשי. ובמדינות רבות הדיור הציבורי אינו רק לאנשים שזו הברירה האחרונה שלהם לפני הרחוב.

אי אפשר להמשיך לשחק ככה עם חיים של אנשים. אמהות לא צריכות לגדל ילד בתנאים של אי-ודאות, חרדה ובלבול, כשכל רגע יכולים לזרוק אותן מהבית בגלל חובות או בגלל שמלאי הדירות הציבוריות הולך ומצטמצם, בעוד מספר הנזקקים לסיוע בדיור הולך וגדל. האם צריך לחכות עד שאנשים יתמוטטו לחלוטין או יעבירו עם הילדים את כל החורף בגשם בחוץ בשביל לתת להם, למשך שנה בלבד, במקרה הטוב, את מה שהם, כזכאים, אמורים לקבל באופן מסודר כל הזמן? חברי הכנסת גנבו 3 מיליארד שקל מהאנשים שנמצאים במצב הקשה ביותר. אל תרדפו את הנזקקים על כל שקל שהם מקבלים. הבעיה היא העוני ולא העניים. ואת מי שאחראי לעוני לא תמצאו באף מאהל.

זו בושה גדולה לאזרחים בישראל, שחונכו על ברכי שיטה שמטיבה עם בעלי הפריבילגיות, שבמקום לדרוש חד משמעית קורת גג לכולם – משמע הכרה בקורת גג כזכות יסוד באמצעות חקיקה – הם בודקים בשמונים עיניים כל אדם שמקבל מעט סיוע, כאילו המדינה לא העבירה אותו כבר שמונה מדורי גיהנום. על כל פת לחם שעני מקבל הוא נאלץ להתמודד עם חשדנות וזלזול מהציבור. עם צרות עיניים. עם צרות אופקים. לא סתם אנשים מתחבאים בבתים, מפחדים להיות מזוהים עם המאהלים ולחשוף את המצוקה שלהם. לא סתם מתוך עשרות (אולי מאות) אלפים שנזקקים אנושות לסיוע בדיור, רק בודדים יצאו למאהלי האין ברירה. חלקם נודדים בגיל 40 עם הילדים מבית של חברים לבית של ההורים וחוזר חלילה, אבל לא מוכנים לצאת להפגין. הם יודעים שהאזרחים במדינה מכנים אנשים עניים חולים ורעבים "פרזיטים". אנשים שחיים בשיכונים משקרים לגבי מקום המגורים שלהם, לגבי ההכנסה שלהם.

קל להאשים עניים בעוני שלהם, ככה גם לימדו אותנו, אבל אל תבחרו בדרך הקלה. לעוני יש סיבות, והן סיבות חברתיות, מלבד יוקר המחיה, ממנו סובלים כולנו, ושבגינו ימשיך ויגדל העוני, עומדת מאחורי העוני גם אפליה רבת שנים. את מי אתם חושבים שתראו בתור במשרדי החברות המשכנות? מזרחים שהמדינה שיכנה במעברות, עולים מרוסיה, ערבים, אתיופים. אנשים שלא זכו להזדמנות שווה ואין להם ירושה מההורים, להיפך, חלקם עזבו את בית הספר מוקדם, בשביל לעבוד ולעזור להורים שלהם. ועכשיו גם את מעט העזרה שהם קיבלו, דירות שיכונים שרובן כבר אינן ראויות למגורים, מבקשים לקחת מהם. כל זה בגיבוי מלא של חלק מהאזרחים במדינת ישראל שמכנים אותם פרזיטים ושואלים למה לו מגיע ולי לא. אז, חברים, זה לא מאוחר לוותר על המנטרות האלה ולהחליט שאתם מגבים בלב שלם אדם שלא מוכן להסתפק בסיוע זמני בשכר דירה, שדורש לפרק את הגטאות, לסיים את האפליה, ולתת הזדמנות שווה לילדים שלו. ואחד התנאים להזדמנות שווה זה לספק להם בית יציב עם חדר שבו אפשר לעשות שיעורים ואפילו להזמין אליו חברים.

בית עמידר ברמת גר. אחד התנאים להזדמנות שווה זה לספק לילדים בית יציב עם חדר שבו אפשר לעשות שיעורים ואפילו להזמין אליו חברים

לכינוי "פרזיטים" מצטרף גם ציד המכשפות של אנשים שאינם עובדים. ועצוב עוד יותר כשהתבטאויות כאלה מגיעות מאנשים שפעילים במחאה. בואו נחשוב על זה רגע ביחד: זוג שמרוויחים שניהם משכורת מינימום ויש להם ילד אחד, נדרשים להעביר את מרבית חייהם בעבודה כדי לשרוד. הם ימשיכו לשלם משכנתא כל חייהם. אתם מבינים בכלל מה זה אומר? תחשבו על זה רגע. תחשבו על זה ממקום אחר. מחוץ למנטרות שעליהם גדלנו של "מה הם תורמים לחברה", ו"העבודה היא ערך עליון" ו"אלה שלא עובדים הם פרזיטים" וכו'. האנשים האלה נולדו להורים עניים שלא יכלו לספק להם את המינימום שילד צריך כדי להתפתח, והתפתחות אינטלקטואלית היא דווקא זניחה בעיניי, זה משהו שתמיד אפשר לרכוש, הבעיה החמורה יותר היא ההשלכות הנפשיות.

ילד שגדל בעוני לומד מגיל אפס שהוא פחות טוב, שהוא סוג ב'. הוא רואה איך בכל מקום מזלזלים בהורים שלו. אחד הרגשות הראשונים שהוא מזהה בהורים שלו זה בושה. תחשבו על העולם הרגשי של ילד שבילה את החורף באוהל וראה את אמא שלו נאבקת לשווא במי הגשם שמחלחלים לאוהל מלמטה ושוטפים את מעט הרכוש שלהם, כשהחברים שלו בכיתה נסעו לחופשת סקי בשוויץ או הלכו להצגות בתאטרון ממוזג.

האנשים האלה נולדו למשפחות עניות בתוך עולם. והעולם הזה די גדול. יש בו כל כך הרבה דברים לראות ולחוות ולהכיר. והחיים של אדם הם כל כך קצרים. ובגלל שאותם בני זוג נולדו להורים כאלה ולא להורים אחרים הם יעבירו את כל החיים שלהם בעבודה במקום שבו מזלזלים בהם ומתייחסים אליהם כמשאב ותו לא. הם לא ייצאו אפילו פעם אחת מהמדינה שבה נולדו, בקושי ייצאו מהיישוב שבו הם חיים. הם לא יאכלו בחוץ. הם לא יטיילו. הם יוציאו בסופר לילד שלהם את הקורנפלקס מהעגלה. הם יחזרו הביתה מאוחר ולא יבלו הרבה עם הילד. יש להם פעם אחת לחיות ובפעם הזו הם לא יעשו שום דבר חוץ מלעבוד בעבודה קשה ולא מתגמלת. ואם הם יבקשו עזרה יגידו להם שהם לא נכים, ודינו של אדם עני שאינו נכה זה לנקות משרדים עד מותו. זה מקובל עליכם? זה צדק חברתי? מי שלא מוכן להסדר הזה הוא פרזיט?

***

הפוסט מוקדש בין השאר לחלק מפעילי המחאה שאני מכירה, שאיתם אני נאבקת, שחוזרים ובוחנים שוב ושוב בחשדנות ולפעמים גם בהתנשאות כל אדם שהעביר את החודשים האחרונים במאהל, שמבקש עזרה בדיור, כל אדם שחושב שמגיע לו יותר מחיים של עוני ושל אי-ודאות. הפוסט מוקדש גם לכל אותם צעירים, שקיבלו בית בירושה מהסבתא, שהוריהם מימנו להם את התואר הראשון ואת הדירה בה הם חיו עד גיל שלושים, ובכל זאת שואלים אותי למה לאם חד-הורית, שהוריה גדלו בשיכון, שמלבד הדירה המתפרקת שאמא שלה קיבלה מהמדינה אין לה כלום, מגיע בית מהמדינה ולהם לא.

מודעות חברתית זה להבין שאנחנו לא שווים, שאנחנו שונים, שנקודת המוצא שלנו שונה, שההיסטוריה שלנו שונה, ששוויון אין משמעו לתת לכולם את אותו הדבר, אלא קודם צריך להכיר בהבדלים, בהיסטוריה החברתית, להתבונן על עצמנו ולשאול איזה פריבילגיות יש לנו ואיזה אין לנו, איפה אנחנו ממוקמים בחברה.

הפוסט פורסם בבלוג המאבק לדיור ציבורי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פקק הבקבוק

    הזקנים העשירים לא מתים ולא מורישים, בדרך הם ממשיכים לבזבז ונשא פחות ופחות כסף ולכן בני העשירים, לפעמים תקועים עם הורים שלא מורישים ואפילו סבים שמתקרבים לגיל מאה. ככל שאנשים יותר עשירים הם גם חיים יותר זמן. לכן הם לא מבינים למה שלא ייתנו להם גם דירה ולא חושבים שמצבם שונה מזה של מי שהוריו חיים בשכירות או בעמידר ומעולם לא היה להם סיכוי לקנות דירה. בכל מקרה הקריטריון צריך להיות אוניברסאלי ולדאוג לכל מי שידו אינה משגת לקנות דירות, בלי קשר למצב ההורים, כי אם לא מה שיקרה הוא חקירה של מצב ההורים וכל מי שיש לו הורים עם שני חדרים בצפת לא יוכל לקבל כלום.

    בכל מקרה אני מסכים שהמחוקק חייב לחוקק חוק שבו הזכויות לדיור לא תהיה ניתנת לעירעור ושזו תהיה חובת המדינה לדאוג לכל מי שידו אינה משגת לקנות דירה.

  2. מעמד הביניים תתעוררו לפני שתיפלו

    המדינה המודרנית דואגת לבעלי ההון ולרווחתם, אם הם חייבים מיליארד יבואו לקראתם, מצד שני אם שוכר לא שילם שכר שירה של כמה אלפי שקלים מערכת המשפט תנהג בו בחומרה רבה ותשלח אותו לרחוב. הדאגה לזולת מבחינת הממשלה היא דאגה לעשירים, מתוך איזו הנחה לגמרי מיסטית שככה ייטב כם לאלה שמתחת, שמוכחת שוב ושוב כהזויה לחלוטין ונלמדת באוניבריסטאות בעולם הממומנות על ידי אותם עשירים שממשיכים להתעשר.

    מעמד הביניים מרגיש בטוח ולא רואה את עצמו בלי דירה אבל אל תחשבו שבעלי ההון יעצרו באדום, הם נלחמים על כל מיליארד ויעשו תספורת לכל הפנסיות שלכם. תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי. המאבק לדיור הוא מאבק של כולם, לא רק של מחוסרי הדיור ושל מקבלי שכר מינימום, במחי יד בית המשפט יכול לשלוח כל אזרח למצב הזה בגלל חוב של עשרת אלפים שקל לבנק שיטפח למאות אלפים.

  3. מאור

    ילד שגדל בעוני לא יכול לסיים 12 שנות לימוד ולהיות נהג משאית, מפעיל עגורן צריח, נגד בקבע, שוטר וכו' עבודות שלבדן יוציאו את משפחתו מעל קו העוני? מיליוני ישראלים גדלו בלי "חדר שאפשר לעשות בו שיעורים" (דהיינו, חיו עם אחים והורים בדירת 2.5 חדרים ועשו שיעורים במטבח/סלון)ובכ"ז הגיעו למעמד הבינוני לפחות. אם זו המטרה, הדרך היא חינוך ולא דיור.

  4. נועם א"ס

    כלכלת השוק עצמה מחייבת אחוז מסוים של מובטלים שידאגו לכך שהביקוש לעבודה תמיד יגבר על ההיצע – זו הדרך היחידה שבה ניתן להבטיח רווח עודף מהעבודה למעסיקים. אם אני לא טועה, הנתון המדויק עליו יש הסכמה בקרב כלכלנים הוא 1.3% אבטלה לשם נתוני "צמיחה" אופטימליים. אבטלה ועוני כרוניים הם מיסודות הכלכלה הזו, הכורכים את 1.3 האחוזים של אבטלה "הכרחית" גם לכל הפחות את 1.3 האחוזים המועסקים שעל פרנסתם להישאר מאוימת ישירות ע"י 1.3 האחוז שזקוקים לה: כידוע – תחרותיות, רווח-עודף, "צמיחה".
    כל מי שמאשים את העניים בעוניים, ויהיו אלו נהגת אוטובוס, בעל תאגיד פרסום, או "אנשי מחאה", בלי להכיר בכך שפרנסתו שלו תלויה בקיומם המובנה לתוך המערכת של מובטלים ועניים בתור "הקורבן ההכרחי" שיש להקריב בשביל התחרותיות ו"הצמיחה" – הוא חלאה. דברים אלו תקפים גם לכל מודל קיים של מדינת רווחה.

  5. טלי

    השקפה שמטיפה לאנשים שיש כבר שוויון (כי כך החלטנו) ולכן כל מה שקורה לנו זה תוצאה של ישירה של בחירות שלנו. למה שהעני יקבל יותר? הרי יש שוויון הזדמנויות כבר, אבא שלו בחר לא ללמוד הייטק כמו אבא שלי. למה שאישה תצא לפנסיה מאוחר יותר? הרי יש שוויון ואם היא מרוויחה בממוצע פחות זה כנראה כי זה מה שבחרה.ולמה שאני אחשוב בכלל על העוני של הפלסטינאי? זה הוא שבחר להיות האויב שלי. לא מכירה כמעט אף ישראלי שלא מאשים איזה שהוא חלש באיזה שהוא תחום בחולשתו שלו, בין שזה מעמדי או מדיני.

  6. רות ברונשטיין

    תודה לך ליטל על הכתיבה האמיצה, שאינה משתמעת לשתי פנים. את הדברים האלה חייבים להגיד בקול רם: פריבילגיות ניתנות לשינוי, הסללה היא לא גזירה משמיים אלא מדיניות! אני מחזקת אותך, המשיכי בעבודתך החשובה ונתראה ברחובות!!

  7. איציק

    ב-15 השנים האחרונות.
    פסיכוסומטי?!

    כנראה שהממסד האשכנזי לא יכול לשלוט בטבע כמו שיכול לשלוט בתודעה של הציבור..

    ד"ש לשב"כ שמרגל אחרי המזרחים