רשת עניפה

מבט לאחור על שלושים שנה של הענקת אות זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, חושף את קווי השבר העמוקים בחברה הישראלית ואת אלו המנסים לאחותם
חגי אלעד

אין לדעת האם חבר האגודה לזכויות האזרח, הפרופ' יעקב לורך, דמיין לעצמו כשיזם בראשית שנות ה-80 את אות זכויות האדם של האגודה, ששלושה עשורים מאוחר יותר לא רק שיוזמתו תוסיף ותמומש מדי שנה – אלא גם שמשקלן המצטבר של השנים יתגבש לכדי מראה ייחודית ומעמיקה על זכויות האדם, על המאבק למימושן – ועל חיינו כאן. בין אם דמיין זאת ובין אם לאו, מחר תשוב ותעניק האגודה לזכויות האזרח את אות זכויות האדם. רצה הגורל (וביתר דיוק: רצתה ועדת האות) ושלושת הזוכים באות השנה מייצגים סוגיות אשר שבו וצוינו לאורך העשורים החולפים.

ארגון כוח לעובדים, אשר כלשון הוועדה שינה "את התודעה של המדינה, המעסיקים והציבור הרחב לגבי המשמעות העמוקה של התארגנות עובדים", ממשיך מסורת מרשימה של מקבלי אות זכויות האדם שנאבקו למען מימושן של הזכויות החברתיות עוד הרבה לפני שבג"צ קבע, ביום פרישתה של הנשיאה ביניש, כי אין הבחנה בין זכויות אלו לבין זכויות אזרחיות, מבחינת חובת המדינה לממשן. החל ממקבל האות לשנת 1985 – עיתונאי "מעריב" ברוך מאירי, אשר הומלץ על ידי סעדיה מרציאנו ז"ל בזכות עבודתו "שופכת האור על ליקוייהם של המוסדות הסוציאליים בשכונות"; דרך עו"ד אייל שמחוני (1993) שהתפטר מתפקידו כראש ההוצאה לפועל ושעתירתו לבג"צ בעניין מאסר חייבים הביאה למעשה להפסקת הנוהג הפסול; וכלה בארגונים סינגור קהילתי (1997), קו לעובד (1998), רופאים לזכויות אדם וד"ר רוחמה מרטון (1999) ומרכז אדוה (2005) – כל אלו הם ציוני דרך משמעותיים במאבק המתמשך לא רק למימושן של הזכויות החברתיות, אלא גם לעצם ההכרה במרכזיותן.

קרן נויבך. מסורת ארוכה של עיתונאים

עיתונאית קול ישראל קרן נויבך, אף היא מקבלת הפרס לשנת 2011 "על רקע ההתקפות מצד הכנסת על חופש הביטוי וחופש העיתונות", מצטרפת למסורת ארוכה של עיתונאים להם הוענק הפרס. החל מראשון מקבלי הפרס בשנת 1981, עיתונאי "על המשמר" גבריאל שטרן ז"ל, ובהמשך – יהודה ליטני (1982), רוברט וולטש ז"ל (1982), משה נגבי (1984), ג'יימס יעקב רוזנטל ז"ל (1992), גדעון לוי (1996) ויוסף אלגזי (2000).

בשנתה ה-85, עו"ד תמר פלג שריק מהמוקד להגנת הפרט מקבלת אות מפעל חיים על עבודתה בעשרים וחמש השנים האחרונות לייצוג פלסטינים בשטחים הכבושים. עורכת הדין גבי לסקי כתבה בהמלצתה לוועדת האות: "אנשים רבים מספור חייבים לתמר את חירותם – שהיא הדבר היקר ביותר שיש לאדם". לאורך העשורים, אות זכויות האדם שב ועסק בכיבוש ובמאבק בהפרות זכויות האדם הנובעות ממנו – החל משנתו השנייה של האות, עת הוענק ליהודה ליטני (1982) על יעדו ל"סלילת דרך להשבת מלוא זכויות האזרח" של "מאות אלפי התושבים של השטחים". בהמשך הוענק האות בראשית האינתיפאדה הראשונה (1988) לתא הכתבים לענייני שטחים; לד"ר לוטה זלצברגר, מייסדת המוקד להגנת הפרט (1991); לתחקירן בצלם, באסם עיד (1992); מחסום ווטש (2003); שוברים שתיקה (2008); ולרות ופול קדר, ממייסדי יש דין (2009). לשון הנימוקים להענקת האות בהקשר זה השתנתה לאורך השנים, וחלפו שנים לא מעטות עד שהשטחים "המוחזקים" כונו "כבושים". בכל אופן, מהעיסוק בהפרות זכויות האדם הנובעות מהכיבוש אות זכויות האדם לא הירפה.

סיפורם של מקבלי האות, שנה אחר שנה, מדגיש אירועים ציבוריים מרכזיים ואת השלכותיהם על סוגיות זכויות אדם. לאחר הירצחו של חבר האגודה לזכויות האזרח אמיל גרינצוויג ז"ל "בעת שמימש את זכותו הדמוקרטית להפגין ולהביע דעתו", הוחלט שהאות יקרא על שמו (1982). בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (1983) הוענק האות לדב ירמיה, על פועלו למען האוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון. דבריו דאז נשמעים אקטואליים כמעט כאילו נאמרו היום: "מתכנני המבצע העצום לא הכינו מזון ומים לאוכלוסייה… והרי מחירם ליום-יומיים לא היה עולה כמחיר גיחת-הפצצה של מטוס יחיד". הפרופ' יצחק זמיר זכה באות לאחר שנאלץ לסיים את תפקידו כיועץ משפטי לממשלה בעקבות פרשת קו 300 (1986). מוקד סיוע לעובדים זרים (2001) זכה באות כשסוגיית מהגרי העבודה החלה לפרוץ לתודעה הציבורית. אמו של ניר כץ ז"ל קיבלה בשמו, במצעד זכויות האדם, את האות שהוענק לו לאחר הרצח בבר נוער (2009).

את שלושים שנות אות זכויות האדם ניתן לסכם בדבריה של רונית סלע מהאגודה לזכויות האזרח, אשר ערכה את התחקיר על 30 השנים הראשונות של האות: ברבות השנים והמאבקים, נשזר סיפורו של אות זכויות האדם בסיפורן של הזכויות שעל מימושן נאבקת קהילת זכויות האדם בישראל. הנסיבות המיוחדות של הענקת האות בכל שנה חושפות הן את קווי השבר העמוקים ביותר בחברה – והן את הרשת העניפה של אלו המנסים לאחות את הקרעים ולשמור על זכויות האדם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לא ממש מציאה

    מעניין מה השמכורת של המנהל של האגודה לזכויות האזרח, כי זה נראה לי האזרח שמקבל הכי הרבה זכויות באגודה

  2. חנה זהר

    אז גם אנחנו, קו לעובד קיבלנו את האות בראשית שנות התשעים על פועלנו למען העובדים הפלסטינים מהשטחים המועסקים בישראל.

  3. נפתלי אור-נר

    מועצמת כאשר על החברה הישראלית עובר "גל" של חקיקה לאומנית וגזענית. "גל" אשר פוגע בדמוקראטיה המהותית ואשר עלול לדרדר אותנו לפשיזם. אמנם יש ה"מקלים ראש" בהדרדרות זו בטענה שעדיין "השד לא נורא כ"כ", אולם אני מעדיף להיות מודאג ולהיאבק כנגד כל פגיעה בערכים הדמוקראטיים