הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
בית משותף באמת
שני כיוונים מעניינים שהצטלבו בין גלי המחאה של הקיץ האחרון היו הקריאה נגד יוקר המחייה (בקול שעלה בראשית המחאה) והתקווה לסולידריות בחברה הישראלית (הקול שהיכה גלים והפך אותה לרחבת היקף וחובקת סקטורים רבים ומרוחקים זה מזה). אני סבור שמרחב אחד בו ניתן להתמודד עם שני הקולות הללו קיים בבית הדירות העירוני הממוצע.
המילה "סולידריות" מתורגמת במילון העִברי המקובל כ"הדדיות" וכ"הזדהות", אולם כּמוסים בה רעיונות וכיוונים מורכבים שגוניהם כוללים את הנכוֹנוּת להכיר את הזולת ולחלוק עמו מציאות חיים. כשאני חושב על בניין דירות מטרופוליני סטריאוטיפי, עולים לפני פרטים (אנשים) רבים, שחיים בסמיכות רבה זה לזו ובכל זאת ניכרת ביניהם הימנעות הדדית ולא הדדיות. למעשה, התמסרות לפרטי ולפרטיות נראית לי כאבן יסוד בסגנון החיים העירוני (אין לי עניין לבקר את המתח הביזארי בין קידוש הפרטיות או הבדידות לבין ההתעקשות לחיות בצפיפות אנושית מובהקת. מה גם שאני שותף פעיל, נאמן ומסור לאותו סגנון חיים).
ובכל זאת, ייתכן וניתן להפר חלקים מהפרטיות הזו. אני רוצה להציע מתווה שעל פיו דיירות ודיירים בבניין העירוני המשותף המקובל יוכלו לבחור שדות אותם יחיו במשותף. מדובר במִנעד רחב של אפשרויות, החל מן הטכניות ביותר ועד לכאלו שתובעות אינטימיות עזה בין המשתתפים. המטרה הפשוטה שבשיתוף זה היא חיסכון בהוצאות ובשטח דיור; המטרה המורכבת יותר מנסה לענות לסיסמאות הסולידריות, או האמפתיה, שהנצו בקיץ – תחושות שלאמונתי יסודן בתסכול ובבדידות שחווים יותר ויותר נשים וגברים.
כבסיס אני מציע להתנסות בשיתוף בשירותים טכניים שעל פניו כל בית נזקק להם:
חדר כביסה משותף. העובדה שכמעט בכל דירה קיימת מכונת כביסה, וזו פועלת בין שעה לחמש בשבוע, היא בזבוז משווע של מקום ושל כסף. כנ"ל לגבי מייבש או שטחי תלייה של כבסים. חדרי כביסה משותפים מקובלים בכל מיני מקומות, למשל בניו יורק; חיבורים לאינטרנט או לטלוויזיה בכבלים או בלוויין. רשת אלחוטית בניינית תוכל לתת מענה יעיל וזול יותר; תפיסה שיתופית של גגות הבניינים. גגות עירוניים הם לרוב משאב כעור ומבוזבז במיוחד. שיתוף בלוחות לקולטני שמש לחימום מים יהיה יעיל יותר, וגם הפיכת הגג למרחב נעים ופורח לרווחה ולפנאי של דיירי הבית יוכלו לשאת פרי כספי ורוחני עבור דיירות הבית, ואפילו מתקנים נוחים לאחסנה בטוחה של אופניים.
אם תחושת הדיירים תהא כי חוויית השיתוף חיובית, אפשר להפכה למשמעותית יותר: משירותים מורכבים ויקרים יותר שנקנים במשותף, כמו מתקני כושר או תנורי אפייה, דרך מרחבי אחסנה ופינות אורחים משותפות, כמו למשל חלל ובו מקרן ומסך לצפייה בסרטים באיכות מהממת שלדירה יחידה קשה להרשות לעצמה, ועד לפרויקטים מורכבים ממש כמו קומפוסט משותף, קולטנים סולאריים שמטרתם ייצור חשמל לצריכה פרטית, אגירה ופלטור של מי-גשמים (שהרי רוב המשקעים במישור החוף ניגרים אל מערכת הביוב העירונית ומנוקזים אל הים – אפילו לא מוצאים את דרכם אל אקוויפר החוף) ואפילו רכב משותף לדיירי הבית.
ברור שזה לא מקובל לבחור בצורת חיים כזו, וכי היא תדרוש מאמץ, התלבטויות והתמודדות עם קונפליקטים. אחד האתגרים הוא להגיש אותה למשתמשים חדשים (דיירות ודיירים) באופן שיאפשר לכל מיני-קהילה כזו (כל בית משותף, לצורך הדיון) לבחור את מידת ואת סוג השותפות הנכונים מבחינתה. במבט ראשון ייראה כאילו דרך כזו של שיתוף סותרת פרטיות, אבל בניהול משאבים נכון נפתחות אפשרויות לפרטיות איכותית יותר. למשל, כזו שחוסכת הוצאת זמן וכסף, ובכך מפנה את המשאבים הללו למקומות אחרים.
נכתב במסגרת קורס לכלכלה חברתית של ד"ר גליה זלמנסון לוי
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
אחד הרעיונות הכי מקוריים שקראתי בשנים האחרונות, בטח באתר שמאל.
השאלה מה יוצר את השתוף? כשחייתי בלוס אנג'לס היה בבית הדירות בו חייתי בריכת שחיה משותפת, מכונות כביסה ויבוש משותפות, ועדין א/נשים חיו בהימנעות הדדית. מה ששבר את המרחק היה מסיבת ברית המלה של בני הבכור אליה הזמנתי את כל השכנים וחגגנו בחצר הפנימית המשותפת של הבית. לכן הרעיון של חדר כשר משותף
ו/או מקרן ומסך לצפייה בסרטים באיכות מהממת שלדירה יחידה קשה להרשות לעצמה נראים לי מדליקים ממש, כי יש להם פוטנציאל ליצירת אינטרקציה אנןשית, כך נדמה לי.
תודה על המאמר הנפלא.
מאמר שמזכיר לי את קמפיין "השלום מתחיל בתוכינו" של שרי הריסון
מחאה צריכה להתעסק במלחמת מעמדות, להאבק על מנת שלאוליגרכים יהיה פחות על מנת שלכל היתר יהיה יותר.
צניעות, הסתפקות במועט ומתכונים לאושר, שלוות נפש, ושאר קשקושים רוחניים – חשוב, אבל לא עניין פוליטי.
Thanks for this great article. 7 years ago I founded an art project which asks to create social change through the notion of home – it is titled the HomeBase Project (www.homebaseproject.com). this project travels each year to a gentrified neighborhood, and transforms vacant urban buildings into thriving cultural, communal and educational platforms, which emphasize questions of identity, co-existence and acknowledging the other. After traveling from NYC to Berlin the HomeBase project is now arriving to Jerusalem. Cant wait to think with you all how to make the best most practical and poetic impact, and bring necessary change.
אחלה מאמר: פשוט, קצר ובהיר. לגבי הרעיון אני חושב שהוא נפלא (דיברנו על זה) ולא פשוט כלל.
אנשים נוטים להיות מאד רגשיים ומגוננים כשמדובר ברכוש או חלל משותפים, וראה מלחמות השכנים ההזויות שלפעמים נתקלים בהן ויכולות להימשך על פני שנים.
השאלה מהיכן מתחילים:
תועלת מיידית במינימום סיכון (חיבור אינטרנט למשל)? פנייה אל הצד האידיאליסטי? (כמו הקיבוצים הראשונים?) חיבור של מעין הסכם משותף או הצהרת כוונות של הדיירים (שאח"כ יכול להפוך לתקנון או מערכת כללים)?
המפתח טמון לדעתי בכוונות כנות ורצון משותף. ואת זה מאד קשה ליצור בין אנשים שלא מכירים. אתה צודק כשאתה מציע לבנות את זה בזהירות ובהדרגה. לפחות כשמדובר בבניין או קהילה קיימים. האפשרות השניה דומה למה שאיתי כתב לך במייל, ליצור קבוצת רכישה שרוכשת או שוכרת בניין במטרה לבנות בו מערכת שיתופית שכזו (כמו באמסטרדם). ואז אלה שבאים לגור הם מראש אנשים שבחרו לנסות ולחיות בצורה כזו.