• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שני מיליון של שלשות

האם בכירי צה"ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע"ע "עדים במדים"), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה"ל, איראן והשואה
אבנר בן-עמוס ותמי הופמן

ביום חמישי האחרון, 15 במרץ, פירסם העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, מאמר שער שהתנוסס על פני שניים וחצי עמודים תחת הכותרת: "קשה, נועז, אפשרי; פתרון בעיית איראן – האם ישראל יכולה לסמוך על אובאמה או רק על עצמה?" כפי שניתן לצפות משופרו של ביבי נתניהו, המאמר היה נחרץ בקובעו כי מדינת ישראל, כמו היהודים תחת השלטון הנאצי, ניצבת כיום בפני סכנת השמדה בידי האיראנים, וכי הגיעה העת לעשות מעשה: לשלוח את חיל האוויר להפציץ את מתקני הגרעין האיראני. ההשוואה הזו, שנעשתה כבר על ידי נתניהו בנאום הברווזים בוועידת איפא"ק האחרונה, אינה חדשה. מה שחדש בהקשר זה הוא הצילום שהתלווה לעמוד 2 של המאמר, ובו נראה שער הכניסה למחנה אושוויץ בעת ששלושה מטוסי אף-15 ישראליים חולפים מעליו במטס חגיגי ב-4 בספטמבר 2003.

באותו הזמן בדיוק ניצבה על הקרקע, בתוך המחנה, משלחת "עדים במדים" של קציני צה"ל בראשותו של תא"ל עידו נחושתן (היום אלוף, מפקד חיל האוויר היוצא), והקשיבה לדברי מפקד המטס, תא"ל אמיר אשל (היום אלוף, מפקד חיל האוויר הנכנס), ששודרו במערכת הקשר בין המטוסים: "אנו, טייסי חיל האוויר בשמי מחנה הזוועה, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל". המטס הוגדר באופן רשמי כ"מטס הצדעה וזיכרון לקורבנות השואה", אולם ניתן לראות בו גם הפצצה סמלית, מאוחרת, של אושוויץ בידי חיל האוויר הישראלי, בהמשך לדברי הרמטכ"ל אהוד ברק בביקורו הרשמי במחנה בשנת 1992: "אנחנו, חיילי צבא ההגנה לישראל, הגענו הנה אולי חמישים שנה מאוחר מדי".

מה שלא עשו (באופן ממשי) מטוסי בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, עשו (באופן סמלי) המטוסים הישראליים מעל אושוויץ, והם גם שיצטרכו לעשות זאת (באופן ממשי) – אליבא דעמוס רגב – מעל איראן.

 

הצילום המורכב הזה, שמערבב זמנים ומרחבים, זיכרון ופעולה, מתאר את אחת מנקודות השיא בתהליך היווצרות הברית הבלתי-קדושה בין צה"ל והשואה. כאשר מוסיפים לברית הזאת את איראן הכמו-נאצית כצלע שלישית, מקבלים תערובת נפיצה שמובילה לציווי הקטגורי: להפציץ. אין צורך להכביר מלים על הבסיס הרעוע של האנלוגיה ההיסטורית בין מצב היהודים באירופה תחת השלטון הנאצי ומצב מדינת ישראל כיום; ההיסטוריון יהודה באואר, שאינו חשוד ברדיקליות יתר, כינה אותה "שגויה, דמגוגית ומקוממת" ("הארץ", 12.03). מה שיותר מעניין הוא התרומה הצה"לית ליצירתה של אותה אנלוגיה.

לכאורה, צה"ל מגלם בעצם קיומו את ההפך הגמור: כוח המגן – וההתקפה – שמבטיח את ריבונותה של מדינת ישראל. אולם האופן שבו מנהל צה"ל את זיכרון השואה באמצעות, בין השאר, משלחות "עדים במדים" מוביל למסקנה אחרת. זהו בעת ובעונה אחת צבא מנצח וקורבן, גזע חזק ועלה נידף ברוח.

למערכת היחסים המורכבת שבין צה"ל והשואה יש היסטוריה ארוכה. היא התחילה כבר עם חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה (1959), שקבע כי יש לקיים "אזכרות, עצרות עם וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך". מאז, בתהליך אטי אך עקבי, התרחב החינוך ל"תודעת השואה" בצה"ל, תחילה באמצעות טקסי זיכרון והרצאות שנערכו במחנות הצבא, ואחרי כן בעזרת סדרות חינוך לחיילים ולקצינים במוסדות הנצחה כגון יד ושם, משואה ולוחמי הגטאות. במהלך שנות התשעים, ובמקביל ליציאת משלחות תלמידי התיכון למחנות בפולין, העמיק הקשר בין צה"ל והשואה.

אחרי ביקורו הרשמי של הרמטכ"ל ברק באושוויץ, נסעה לשם בשנת 1994 משלחת של צוערים מבית הספר לקצינים (בה"ד 1), שאותה יזם אל"מ אלעזר שטרן, מפקד בית הספר דאז. שטרן, שהתמנה בשנת 1999 לתפקיד קצין חינוך ונוער ראשי, יהיה לימים הכוח המניע מאחורי משלחות "עדים במדים" לפולין, וגם כיום, לאחר פרישתו, הוא נפגש עם כל המשלחות לשיחת הכנה ערב היציאה. על תפיסתו של שטרן – בן לאם ניצולת שואה – ניתן ללמוד מתוך ספרו האוטוביוגרפי, בו הגדיר את עצמו כ"ניצול אושוויץ" וטען כי "בכל דור ודור חייב כל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מפולין" (משא כומתה: ניווטים בגובה העיניים, תל-אביב, 2009, עמ' 117, 115).

שנתיים לאחר מכן, ב-2001, בעיצומה של האינתיפדה השנייה, התחילו הנסיעות המאורגנות של צה"ל לפולין, תחילה כטפטוף קל – שתי משלחות בשנה – ואחרי כן כזרם אדיר. מאז אמצע העשור יוצאות מדי שנה למעלה מעשרים משלחות, המונות כל אחת כמאתיים מפקדים ומפקדות (קצינים ונגדים), ובסך הכל נסעו למחנות ההשמדה עד היום כשלושים אלף איש. גם הרמטכ"לים – מופז, יעלון ואשכנזי – עשו לעצמם באותה תקופה מנהג קבוע לנסוע לפולין, וכל יום זיכרון לשואה ולגבורה צוין מאז באמצעות ישיבת מטכ"ל חגיגית ביד ושם. כך הפכה השואה לחלק בלתי נפרד מ"מורשת הקרב" הצה"לית – לפי דבריו של שטרן – ולאחד מן המנופים החינוכיים החשובים לעיצוב דמות המפקד.

במבט ראשון, יש דמיון רב בין משלחות תלמידי התיכון ומשלחות קציני הצבא לפולין. בשני המקרים מדובר במסע צליינות לאתרי מוות המוני: האתרים הם אותם האתרים, המסע הוא אותו המסע. אלא שהשוני בזהות הצליינים יוצר שוני במשמעות המסע. בעבור תלמידי התיכון מהווה המסע מעין קורס מזורז באקטיביזם צבאי – הנגטיב של ה"פאסיביות" היהודית הגלותית – שדרוש כל כך לאלה שעומדים לפני גיוס לצה"ל. הקצינים הבוגרים, לעומת זאת, מקבלים מסר יותר מורכב. הם נכנסים למחנות ההשמדה במצעד צבאי, לבושים מדים, ובראשם דגלנים נושאי דגל ישראל ודגל צה"ל. זוהי כניסה של צבא כובש, מנצח ונוקם, אשר מפגין שליטה במרחב, ולו רק במשך מחצית השעה בה נמשך טקס הזיכרון. אולם למשלחת יש גם פן אחר. מתלווים אליה איש עדות, ניצול שואה – כמו במשלחות התלמידים – ובנוסף לכך קרובי משפחה מדרגה ראשונה של חיילי צה"ל שנפלו בשנים האחרונות.

הטקסים שנערכים בכל אחד מחמשת ימי המסע בהשתתפות החיילים, איש העדות והמשפחות השכולות, הופכים בעקבות כך לתשלובת ייחודית של טקסי שואה, טקסי זיכרון לחללי צה"ל וטקסי קבורה צבאיים – באופן שכזה נוצר טשטוש בזהות הקורבנות, מושאי הטקסים. אלה הם, בעת ובעונה אחת, היהודים שנספו בשואה וחיילי צה"ל שנהרגו במלחמה. משום כך אפשר לגייס את קורבנות השואה לצה"ל אחר מותם, כפי שעשה אחד הקצינים שנאם בטקס וראה בחזונו "שני מיליון של שלשות, כולם לבושים במדי צה"ל בוהקים… מפלסים את דרכנו למדינת ישראל". מצד שני, החיילים שנפלו בקרב לא נהרגו במאבק רק "על המרחב שבין הירדן והים, אלא על עצם עמידתנו כעם על 'קו הקץ' שעליו נטוי הגורל היהודי כולו". הם לא היו חלק מצבא כיבוש, אלא קורבנות סבילים, חלק ממאבק יהודי מתמשך נגד איום נאצי-ערבי של שואה. אין פלא ששטרן טען בספרו כי "אנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם… כיוון שהיינו בפולין" (עמ' 115). היינו בפולין, הן כקורבנות פאסיבים והן כ"עדים במדים", ומשום כך הצדק תמיד היה – ויהיה – עמנו.

על מה חושבים קציני צה"ל הבכירים כאשר הם מתכננים את ההפצצה על מתקני הגרעין האיראני? באיזו מידה שילוב הזמנים, שמגולם בתמונת המטס, עומד לנגד עיניהם? אין ספק כי רבים מהם – אולי כולם – לקחו חלק במשלחות "עדים במדים" בשלב זה או אחר בשירות הצבאי שלהם. האם הם אכן סבורים כי הפצצות יפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות הכל, הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן?

מאמרם של אבנר בן-עמוס ותמי הופמן, "'באנו לשחרר את מאידנק': מסעות צה"ל לפולין וגיוס זיכרון השואה", פורסם בכתב העת סוציולוגיה ישראלית, 2011, כרך י"ב, 2, עמ' 354-331.

כנראה שיעניין אותך גם: