סדרן המשפחות הלאומי

ישראל רואה עצמה כחלוצה בחקיקת חוקים בנושאי פריון. כך מתקבלת מראית עין של פתיחות, כשבעצם היא זו שמחליטה למי יש זכות להביא ילדות/ים, להיות הורה ולאלו סוגי משפחות תהיה הזכות ללדת ילדים. חדוה איל עם שני מקרים לדוגמה
חדוה אייל

ד"ר חדוה אייל היא מיוזמות ועד לאחרונה מנהלת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות, ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה. חברה בפרויקט "אקדח על שולחן המטבח" ובמחלקה לפריון במרכז הבינלאומי לאתיקה משפט ובריאות, אוניברסיטת חיפה.

באחרונה עלו לכותרות שני סיפורים אודות זוגות נשים לסביות, שהתא המשפחתי שהקימו והשימוש שלהן בטכנולוגיות פריון חדשות אתגרו את המדינה. מקרה אחד הוא סיפורן של נורית ושירה, שביקשו ללדת ילד/ה באמצעות השתלת ביצית מופרית של נורית ברחמה של שירה. משרד הבריאות סירב לבקשתן בטיעון כי אין זה נופל תחת חוק תרומת ביציות או פונדקאות. מקרה שני הוא של בנות זוג, שבנן נולד לאחר שביצית מופרית של אחת מהן הושתלה ברחמה של השנייה, לפני כניסת חוק תרומת ביציות לתוקף. במקרה זה הכיר משרד הפנים רק בנושאת ההריון כאם, כאשר הן ביקשו להכיר בשתיהן כאמהות. בנות הזוג סירבו לקבל את ההחלטה של משרד הפנים ופנו לבית המשפט לענייני משפחה – שלבסוף אכן הכיר בשתיהן כאמהות.

מקרים אלו דורשים התבוננות מעמיקה ביחסה של המדינה למושג המשפחה, ולנשים בפרט. ישראל מתגאה בפלורליזם מדעי ובשימוש בטכנולוגיות פריון, ורואה עצמה כחלוצה בחקיקת חוקים בנושאים אלה. כך מתקבלת מראית עין של פתיחות, חופש לפרט והכרה בזכות להורות. עם זאת, בפועל מינתה עצמה המדינה לסדרן המשפחות הלאומי – היא זו שמחליטה למי יש זכות להביא ילדות/ים, להיות הורה ולאלו סוגי משפחות תהיה הזכות ללדת ילדים. במקרים שתוארו לעיל, חושפת המדינה את יחסה לנשים, כ"אמהות פוטנציאליות", כ"תורמות ביציות" וכ"פונדקאיות".

צילום: cc by-gniliep

חוק תרומת ביציות וחוק הפונדקאות ביקשו לקבל לגיטימיזציה ציבורית באמצעות עשיית שימוש במושגים כגון תרומה, עזרה של אשה לרעותה, ומניעת סחר וניצול. המקרה של נורית ושירה מראה, כי בפועל הם מיושמים באופן שמניח כמובן מאליו ש"תרומת" ביציות ופונדקאות הנם למעשה הליכים מסחריים והתקשרויות חוזית בלבד, כמטבע העובר לסוחר. על פי משרד הבריאות, האפשרות "לתרום" ביציות או לשאת הריון פונדקאות, איננה אמורה להתקיים בהקשר חברתי, מתוך רצון טוב, בחירה חופשית וקשר אישי, אלא כהליך כלכלי של "מכירה" בלבד. אחרת, איך אפשר להבין את הסירוב לבקשתן של נורית ושירה?

שירה ביקשה לסייע לבת זוגה לממש הורות, מתוך אהבה. ברור שבמקרה כזה אין חשש לסחר. נורית ממילא עוברת הליך של שאיבת ביציות, כך שאין כאן מצב של התערבות רפואית שלא לצרכיה – ודווקא הן לא עומדות בדרישות החוק. אם החוק שם הגבלות כדי להגן על נשים מוחלשות מניצול, לא ברור כיצד זה מתקיים פה.

ניתוח של תגובת משרד הבריאות מלמדת, אם כן, על האופן שבו המדינה מתייחסת לנשים ולפעולות כמו תרומת ביציות ופונדקאות. מדובר בשני חוקים מורכבים, ויש שיאמרו בעיתיים, המקיימים הפרדה ברורה בין נשים כסובייקט לבין נשים כאובייקט – בין הנשים מקבלות ה"תרומה", לבין הנשים המוכרות. בת הזוג נושאת ההריון נתפסת על ידי משרד הבריאות כאשה-סובייקט, היא מקבלת הכרה, כאם בישראל. לעומתה, נשים התורמות את הביציות שלהן, שייכות למרחב אחר לחלוטין, בו מתקיימים חוקי שוק של קנייה ומכירה. נשים אלו לא יוכרו כאמהות, כבעלות רצונות, הן גם לא רשאיות "ליהנות" מטכנולוגיות פריון מתקדמות ולהשתמש בביצותיהן על פי רצונן. ובטח ובטח שלא תוכלנה לקבל הכרה כאמהות, או כשותפות לאמהות.

חשוב לציין, שבית המשפט הביע עמדה מנוגדת לזו של משרד הבריאות. בתביעתן של בנות הזוג במקרה השני שהזכרתי, קבעה השופטת מילר כי "פתרון זה יאפשר לאם התורמת לממש את זכותה להורות – זכות יסוד הנתפסת כזכות טבעית, ככזו הנובעת מהאנושיות שלנו, ואת הזכות החשובה למימוש אישי והגשמה עצמית". להחלטה זו יש משמעות חשובה ביותר לגבי היחס לנשים תורמות הביציות כשותפות בעלות זכויות ממשיות בהולדת ילד.

ייתכן ואנו כחברה הורגלנו , או שנכון יותר יהיה לומר קיבלנו על עצמנו, להתייחס לתופעות של תרומת ביציות ופונדקאות כפעולת שנעשות בין נשים זרות, שעושות שימוש ברקמות או רחם של אחרות, אך לא כשותפות לתהליך יצירת ילדים. זה מסביר כמובן את העובדה שעניין תרומת הזרע כלל לא עלה במשרד הבריאות. גם במקרה זה, לאמונתי, מדובר בקנייה של זרע ושימוש בו כמוצר צריכה, ללא צורך ביצירת קשר אנושי. שימוש באיברי רבייה ורקמות כחפצים לשימושו של אחר, רחוק ואנונימי.

ישראל הפכה לארץ טכנולוגיות הפריון הבלתי מוגבלות, ורק בשורות הקטנות נגלה שיש לזה מחיר. מהו המחיר? ראשית כל המחיר הוא חברתי. אנו מתייחסים לאנשים כאל מוצרי צריכה, סוחרים זה בזה, למען סיפוק צרכינו ורצונותינו. אנו מוותרים על היכולת לקבל ולהכיר בקיומן של מגוון משפחות סביבנו, אנשים שבחרו תא משפחתי המתאים להם ולא רק למשרד הפנים או משרד הבריאות. המחיר הנוסף שאנו משלמים כחברה הוא שדווקא אותן טכנולוגיות רפואיות מתקדמות מעמידות את מימוש ההורות על פי אמות מידה גנטיות בלבד. השאיפה להורות גנטית בלבד, דוחקת הצידה שוב ושוב את נושא האימוץ של ילדים בישראל. דוחקת הצידה את המשמעות העמוקה של היות הורה, אוהב, תומך ומקבל את ילדו כפי שהוא, גם אם הוא מאומץ.

בסוגיות כה רגישות כמו הולדת ילדים ושימוש באחרים ואחרות לצורך כך, ראוי היה להקדים ולקיים דיון ציבורי רחב ומעמיק לגבי הורות, משפחה וגבולות השימוש האתי בבני אדם, זאת בטרם חקיקת החוקים. התערבות המדינה בהחלטות האישיות של כל אחת מאתנו לגבי התא המשפחתי משמעות אחת לה מישטור היחסים בבני אדם והפיכת הגוף האנושי למשאב כלכלי.

הכותבת היא רכזת פרויקט נשים וטכנולוגיות רפואיות באשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תלמה

    דברים כדורבנן. מאד חשוב לפרסם את זה לכמה שיותר נשים בארץ ובעולם שתדענה.

  2. צביעות

    "לעומתה, גברים התורמים את הזרע שלהם, שייכים למרחב אחר לחלוטין, בו מתקיימים חוקי שוק של קנייה ומכירה. גברים אלו לא יוכרו כאבות, כבעלי רצונות, הם גם לא רשאיותם "ליהנות" מטכנולוגיות פריון מתקדמות ולהשתמש בזרעם על פי רצונם. ובטח ובטח שלא יוכלו לקבל הכרה כאבות, או כשותפות להורות."

    אני מחכה לקמפיין של חדוה איל נגד השימוש המחפצן שעושות לסביות בזרע גברי תוך קריאה להן להכניס צלע גברית לזוגיות שלהן לצורך הורות, ואם לא, הרי שיואשמו בשנאת גברים. היא מיטיבה לעשות אתזה ביחס להומואים.

  3. שמי

    המצב (המבורך) היום הוא שיש יותר הורים שרוצים לאמץ תינוקות מאשר תינוקות, ואם מדובר בזוג חד-מיני, ההמתנה היא לנצח.
    האפשרות הסבירה של הורים הטרוסקסואלים לאמץ תינוק היא במדינות שבהם החוקים חודרים לרחמן של הנשים ואוסרים הפלה, אך בדרך יש הרבה גוזרי קופונים וקריטריונים ששוב ממשטרים את ההורות.
    גם במקרה זה ההמתנה של זוג חד מיני נמשכת לנצח.

  4. אלי

    המאמר מתנהל בעולם ללא גברים.
    הזרע בו הופרו הנשים לא הגיע ממישהו? מגבר כלשהוא?

    מאד מוזר שהמאמר המרתק והחשוב לא מתייחס לסוגיה המורכבת והרגישה של העדרו של הגבר מתהליך ההפרייה. למעשה הגבר צומצם לכדי תא בודד של זרע.

  5. ד"ר יפעת נבו

    אדם "הראשון" ניסה להדביק לאישה שאיתו את המותג "חווה" בטענה שהיא "אם כל חי", החל מלידת קין. ואז ענתה לו האישה, בקולה שלה, שאת קין היא מביאה לעולם מזרעו של אחר (הבורא, מה לעשות, לא היה אז "אחר" אחר). ומאז מתנהל לו מאבק איתנים לא רק של מישטור הזוגיות, הרחם, ההולדה, אלא גם של מישטור התפישה של הורות, של אהבה, אותם מתרגמים ל"הולדה" והתרבות.
    לפני זמן הצגתי שאילתא לפרופ' ידידיה שטרן (כיפה סרוגה), בתפקידו במכון הישראלי לדמוקרטיה, הנוגעת להגדרת הזנות. הזכרתי לו, כי אם אישה עושה שימוש באיבר מינה לצורך הכנסה כספית, כי אז היא מכונה ביהדות "זונה". אם זו ההגדרה, שאלתי, כיצד יוגדרו אלה המביאים ילדים לעולם בשיטת הסרט הנע – תוך שחיקת האישה עד דק – ובלבד שהאיש לא ישלוט על ייצרו? אה, הוספתי, לזה נלוות תועלות כספיות: בארצנו הנציגים הפוליטיים של דגל ה"פרו ורבו" מבטיחים לעצמם עדר מצביעים "כל דור ודור", שבתורם מבטיחים בתמורת גומלין לאותם פוליטיקאים את כוח שאיבת הכספים מ"האחרים", ועושים קריירה במשכורות שמנות לעצמם ובאספקת דמי קיום ל"מתרבי פרו-ורבו". אז הכל "פרנסה", ירחם השם. ומה, "זיין והתפרנס" לא עונה להגדרה של זנות? התשובה לה זכיתי, לאחר זמן רב, הייתה ברוח "דיברנו על זה במשפחה". נו, באמת. הרי לפרופ' הנכבד היה ברור שהתשובה אינה ממין השאלה.
    אבל תשובתו היא בהחלט ממין הסוגיות הכבדות שמציגה חדוה איל ברשימתה. ותשובתו, כמו גירסת הרבנים המסתמכת על הרמב"ם (שמסתמך בתורו גם על אוגוסטינוס הקדוש הנוצרי וגם על תורת האיסלם מבית מדרשו של מוחמד), גורסת ש"האישה" זוכה להכרה חברתית כל עוד היא מסכימה להיות "רחם". כמובן, רצוי מאד שאת הרחם הזה יבעל הגבר וינציח את עצמו, שהרי הילדים הם "שלו", נושאים את שמו וסרים למרותו, כ"ראש" המשפחה (כמעט כתבתי ראיס המשפחה). עכשיו באות להן נשים ותובעות שהילד/ה יהיה שלהן. שומו שמיים! (ראי לעיל תגובתו של אלי: מה יהיה עלינו בעלי הזרע, מה?)
    התהליך הזה יביא לתודעה החברתית כי מישפחה-זוגיות היא לא מעגל שסב סביב הגבר במרכז. התהליך הזה יעצור את פולחן הפאלוס העתיק המתחדש בימינו בלבוש של שטריימל. התהליך הזה יבנה, בסופו, תודעת זוגיות במיבנה דמוי אליפסה דו-מוקדית בה אישה/גבר או אישה/אישה או גבר/גבר יתפקדו בשיתוף פעולה. לתהליך הזה אני מוחאת כפיים באון.