סדרן המשפחות הלאומי

באחרונה עלו לכותרות שני סיפורים אודות זוגות נשים לסביות, שהתא המשפחתי שהקימו והשימוש שלהן בטכנולוגיות פריון חדשות אתגרו את המדינה. מקרה אחד הוא סיפורן של נורית ושירה, שביקשו ללדת ילד/ה באמצעות השתלת ביצית מופרית של נורית ברחמה של שירה. משרד הבריאות סירב לבקשתן בטיעון כי אין זה נופל תחת חוק תרומת ביציות או פונדקאות. מקרה שני הוא של בנות זוג, שבנן נולד לאחר שביצית מופרית של אחת מהן הושתלה ברחמה של השנייה, לפני כניסת חוק תרומת ביציות לתוקף. במקרה זה הכיר משרד הפנים רק בנושאת ההריון כאם, כאשר הן ביקשו להכיר בשתיהן כאמהות. בנות הזוג סירבו לקבל את ההחלטה של משרד הפנים ופנו לבית המשפט לענייני משפחה – שלבסוף אכן הכיר בשתיהן כאמהות.

מקרים אלו דורשים התבוננות מעמיקה ביחסה של המדינה למושג המשפחה, ולנשים בפרט. ישראל מתגאה בפלורליזם מדעי ובשימוש בטכנולוגיות פריון, ורואה עצמה כחלוצה בחקיקת חוקים בנושאים אלה. כך מתקבלת מראית עין של פתיחות, חופש לפרט והכרה בזכות להורות. עם זאת, בפועל מינתה עצמה המדינה לסדרן המשפחות הלאומי – היא זו שמחליטה למי יש זכות להביא ילדות/ים, להיות הורה ולאלו סוגי משפחות תהיה הזכות ללדת ילדים. במקרים שתוארו לעיל, חושפת המדינה את יחסה לנשים, כ"אמהות פוטנציאליות", כ"תורמות ביציות" וכ"פונדקאיות".

חוק תרומת ביציות וחוק הפונדקאות ביקשו לקבל לגיטימיזציה ציבורית באמצעות עשיית שימוש במושגים כגון תרומה, עזרה של אשה לרעותה, ומניעת סחר וניצול. המקרה של נורית ושירה מראה, כי בפועל הם מיושמים באופן שמניח כמובן מאליו ש"תרומת" ביציות ופונדקאות הנם למעשה הליכים מסחריים והתקשרויות חוזית בלבד, כמטבע העובר לסוחר. על פי משרד הבריאות, האפשרות "לתרום" ביציות או לשאת הריון פונדקאות, איננה אמורה להתקיים בהקשר חברתי, מתוך רצון טוב, בחירה חופשית וקשר אישי, אלא כהליך כלכלי של "מכירה" בלבד. אחרת, איך אפשר להבין את הסירוב לבקשתן של נורית ושירה?

שירה ביקשה לסייע לבת זוגה לממש הורות, מתוך אהבה. ברור שבמקרה כזה אין חשש לסחר. נורית ממילא עוברת הליך של שאיבת ביציות, כך שאין כאן מצב של התערבות רפואית שלא לצרכיה – ודווקא הן לא עומדות בדרישות החוק. אם החוק שם הגבלות כדי להגן על נשים מוחלשות מניצול, לא ברור כיצד זה מתקיים פה.

ניתוח של תגובת משרד הבריאות מלמדת, אם כן, על האופן שבו המדינה מתייחסת לנשים ולפעולות כמו תרומת ביציות ופונדקאות. מדובר בשני חוקים מורכבים, ויש שיאמרו בעיתיים, המקיימים הפרדה ברורה בין נשים כסובייקט לבין נשים כאובייקט – בין הנשים מקבלות ה"תרומה", לבין הנשים המוכרות. בת הזוג נושאת ההריון נתפסת על ידי משרד הבריאות כאשה-סובייקט, היא מקבלת הכרה, כאם בישראל. לעומתה, נשים התורמות את הביציות שלהן, שייכות למרחב אחר לחלוטין, בו מתקיימים חוקי שוק של קנייה ומכירה. נשים אלו לא יוכרו כאמהות, כבעלות רצונות, הן גם לא רשאיות "ליהנות" מטכנולוגיות פריון מתקדמות ולהשתמש בביצותיהן על פי רצונן. ובטח ובטח שלא תוכלנה לקבל הכרה כאמהות, או כשותפות לאמהות.

חשוב לציין, שבית המשפט הביע עמדה מנוגדת לזו של משרד הבריאות. בתביעתן של בנות הזוג במקרה השני שהזכרתי, קבעה השופטת מילר כי "פתרון זה יאפשר לאם התורמת לממש את זכותה להורות – זכות יסוד הנתפסת כזכות טבעית, ככזו הנובעת מהאנושיות שלנו, ואת הזכות החשובה למימוש אישי והגשמה עצמית". להחלטה זו יש משמעות חשובה ביותר לגבי היחס לנשים תורמות הביציות כשותפות בעלות זכויות ממשיות בהולדת ילד.

ייתכן ואנו כחברה הורגלנו , או שנכון יותר יהיה לומר קיבלנו על עצמנו, להתייחס לתופעות של תרומת ביציות ופונדקאות כפעולת שנעשות בין נשים זרות, שעושות שימוש ברקמות או רחם של אחרות, אך לא כשותפות לתהליך יצירת ילדים. זה מסביר כמובן את העובדה שעניין תרומת הזרע כלל לא עלה במשרד הבריאות. גם במקרה זה, לאמונתי, מדובר בקנייה של זרע ושימוש בו כמוצר צריכה, ללא צורך ביצירת קשר אנושי. שימוש באיברי רבייה ורקמות כחפצים לשימושו של אחר, רחוק ואנונימי.

ישראל הפכה לארץ טכנולוגיות הפריון הבלתי מוגבלות, ורק בשורות הקטנות נגלה שיש לזה מחיר. מהו המחיר? ראשית כל המחיר הוא חברתי. אנו מתייחסים לאנשים כאל מוצרי צריכה, סוחרים זה בזה, למען סיפוק צרכינו ורצונותינו. אנו מוותרים על היכולת לקבל ולהכיר בקיומן של מגוון משפחות סביבנו, אנשים שבחרו תא משפחתי המתאים להם ולא רק למשרד הפנים או משרד הבריאות. המחיר הנוסף שאנו משלמים כחברה הוא שדווקא אותן טכנולוגיות רפואיות מתקדמות מעמידות את מימוש ההורות על פי אמות מידה גנטיות בלבד. השאיפה להורות גנטית בלבד, דוחקת הצידה שוב ושוב את נושא האימוץ של ילדים בישראל. דוחקת הצידה את המשמעות העמוקה של היות הורה, אוהב, תומך ומקבל את ילדו כפי שהוא, גם אם הוא מאומץ.

בסוגיות כה רגישות כמו הולדת ילדים ושימוש באחרים ואחרות לצורך כך, ראוי היה להקדים ולקיים דיון ציבורי רחב ומעמיק לגבי הורות, משפחה וגבולות השימוש האתי בבני אדם, זאת בטרם חקיקת החוקים. התערבות המדינה בהחלטות האישיות של כל אחת מאתנו לגבי התא המשפחתי משמעות אחת לה מישטור היחסים בבני אדם והפיכת הגוף האנושי למשאב כלכלי.

הכותבת היא רכזת פרויקט נשים וטכנולוגיות רפואיות באשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה