הכי פוליטית שיש

בעודה מסירה את כיפת הברזל שמגינה על חופש הביטוי וחושפת את אוני' בן-גוריון לנזקי הממון ולהשתקה הפוליטית, ממשיכה הנשיאה פרופ' רבקה כרמי להתייחס לתפקידה כאילו הוא נוגע רק למושג צר מאוד של פוליטיקה. נעם הופששטר תוהה, האם האקדמיה שלנו התרחקה עד כדי כך משליחותה לדורותיה?
נעם הופשטטר

בראיון שנערך עמה באחרונה (מוסף "הארץ", 02.03), מתייחסת נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, פרופ' רבקה כרמי, לשורת פרשיות המלוות את כהונתה בתפקיד. כרמי סבורה שהאקדמיה צריכה להיזהר מפוליטיקה, ונוקטת עמדה של איזון בין הגנה על חופש אקדמי רחב לבין שימור מקורות המימון הפרטיים של האוניברסיטה.

כדי להבין עד כמה גישתה של פרופ' כרמי היא בעייתית, צריך ראשית כל להכיר בכך שהזירה האקדמית היא זירה פוליטית במהותה. לא דווקא במובן התככני; לא במובן הפרלמנטרי, של מעורבות בחקיקה או בפעולת הממשלה; ולא בגלל שלכל חבר/ת סגל באקדמיה (כמו לכולם) יש דעה פוליטית. העשייה האקדמית היא פוליטית קודם כל במובן הרחב של מתן משמעות לקיום האנושי, הפרטי והחברתי, דרך גילוי טווח האפשרויות הפתוח בפנינו, בני האדם, ובחינת בחירותינו לאורן.

שער מוסף הארץ, 02.03

"פוליטיקה" מקיפה את כל תחומי פעולת הכוח החברתי, וביניהם המאבק על העקרונות המכוננים, קביעת סדרי העדיפויות, וההחלטות על חלוקת המשאבים בחברה. האקדמיה מחויבת לקדם ידע, ובפרט לבקר את מה שנחשב למובן מאליו ואובייקטיבי – בכל התחומים. פוליטיקאים מבקשים להפעיל את כוחן של המוסכמות (כמו סמלים, מיתוסים, נורמות חברתיות, שפה) ולעצב אותן לפי תפישת עולמם, ואילו האקדמיה מחויבת לתהות על המוסכמות ולהשפיע עליהן דרך ביקורת וחיפוש חלופות. ההתנגשות בין הכוחות הללו היא מובנית ובריאה: בדמוקרטיה, אקדמיה נאמנה לתפקידה היא מוקד כוח עצמאי חשוב, שאמור להכריח את המוסכמות להתחדד, ואם צריך – גם להשתנות.

לצד הדת והמסורת, האמנות, המוסדות הפוליטיים והחברה האזרחית, האקדמיה משתתפת בתהייה החברתית על הקיום האנושי. זה נכון לגבי המדעים המדויקים, שם אנחנו מנסים לפענח את העולם הטבעי והמשוואות שמאחוריו (חלק מוצאים שם את אלוהים); ובאותה מידה למדעי הרוח והחברה – שם אנו לומדים את התרבות האנושית, ומבקשים להבין את משמעות התנהגותנו.

בפרט, האקדמיה מחויבת לבחינה ביקורתית של אידיאולוגיות, מוּשׂגים, הסדרים מִמשליים ועקרונות כלכליים. אנשי מדע המדינה שיתעלמו במכוון מליקויים שהם רואים בדמוקרטיה הישראלית יחטאו לתפקידם החברתי, ולא רק לאמת הפנימית שלהם. כלכלניות שיתעלמו מכשלים שהן רואות בכלכלת המשברים הנוכחית ישקרו לא רק לעצמן, אלא בעיקר לחברה ששלחה אותן ללמוד. בדיוק כמו שאלברט איינשטיין היה בוגד בפן האקדמי של עבודתו לו גנז את מחקריו, ולא פרסם אותם בכתב-עת מקצועי. זאת ועוד: בלי מרחב דיון מקצועי כזה, קשה לדמיין שלרעיונותיו של איינשטיין היתה השפעה כה רחבה וברורה. וכן הלאה.

ובכן, ניתוק האקדמיה מן הפוליטיקה ומן המציאות החברתית הוא רעיון מופרך. לכן, מי שיוצרים את האשליה שלאקדמיה אסור להיות "פוליטית", עושים בכך מעשה מאוד פוליטי. הם מדברים בשם "אובייקטיביות" ו"איזון", אך למעשה באים לעקר את עוצמתה הביקורתית של האקדמיה. הצגת הפוליטיוּת הטבעית של האקדמיה כחטא היא חלק מהתפאורה בהצגה הזו.

כמו בתחומים אחרים, גם באקדמיה רק מיעוט (ובתוכו פרופ' כרמי) זוכה לפרוץ דרך. אנחנו משתדלים להשתמש בכלים הטובים ביותר שלרשותנו כדי לנתח ולבקר, להעלות רעיונות חדשים, להיכשל, ולנסות שוב. הרבה מהעבודה היא טכנית בלבד. לפעמים מוסיפים מעט מזער לרעיונות קיימים. אך העבודה הזו מזינה את התנועה האנושית. היא מתבססת על האמת של היום ושל אתמול כדי לחפש את האמת הנכונה-יותר של מחר. לא במקרה שימשה האקדמיה בית גידול לחלק מתנועות המחאה המשפיעות ביותר במאה ה-20: טיפוח רעיונות משחררים, מיוחדים, מהפכניים בקרב צעירות וצעירים הוא תוצר טבעי ורצוי של מערכת אקדמית המתפקדת היטב.

ואפשר גם לחלוק על התיאור הזה של האקדמיה. היום מקובל אפילו לחשוב שהאקדמיה בעיקר משרתת את הסדר החברתי הקיים – אם בגלל תלות בתרומות פרטיות, בגלל הקרבה לממסד הפוליטי ולאליטות בכלל, או פשוט כי גם אקדמאים חושבים ופועלים מתוך ההקשרים הקיימים, המוסכמות. אך גם הביקורת החדה הזו בדרך כלל מנוסחת בצורתה המשוכללת ביותר באקדמיה, ומופצת הרבה בזכות קיומה; והיא באה בדיוק כדי להזכיר לאקדמיה את תפקידה המשחרר.

הקשר בין פוליטיקה לאקדמיה תלוי, אם כן, לא רק בעמדה פוליטית ספציפית, אלא גם במושג ה"פוליטיקה" שאנחנו בוחרים לאמץ. בראיון עמה, פרופ' כרמי מתייחסת לתפקידהּ כאילו הוא נוגע למושג צר מאוד של פוליטיקה – של גיוס תרומות ומריבות פנימיות. האם הסיבה היא תמימות, אולי חוסר התמקצעות במדע המדינה? אם כן, זו בעיה – כי הובלת אוניברסיטה מחייבת, כאמור, תפישׂה רחבה של פוליטיקה. אבל לפי התבטאויותיה וצעדיה של פרופ' כרמי, נראה שהיא דווקא פועלת מתוך תפישׂה פוליטית ברורה, שאינה עולה בקנה אחד עם תפקידה:

למשל, כרמי אינה מגינה באופן חד-משמעי על חופש הביטוי, אלא בוחרת לומר שיש באוניברסיטה שלה מרצים שעמדותיהם הפוליטיות הופכות אותם לאזרחים לא-נאמנים של מדינת ישראל; היא לא יוצאת לגיוס חירום של תורמים חדשים, אלא מנסה לרָצות תורמים שדורשים בתמורה השתקה פוליטית. ברוח הזו גם נאסר באחרונה על הסגל האקדמי בבן גוריון לחתום בשיוכו האקדמי על התבטאויות שאינן מקצועיות ספציפיות. בכך כרמי משרתת את הפוליטיקה המקארתיסטית, המוצגת על ידה כמאמץ להשגת איזון ואובייקטיביות.

במהלך מאבק הסגל הזוטר, כרמי (שהיא גם יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות) העבירה לסטודנטים, דרך רשימות הדיוור של האוניברסיטה, מכתב ובו עובדות חלקיות ומגמתיות לגבי המו"מ. זאת, בשעה שעמדתה במו"מ קידמה את העסקתם העתידית של אותם תלמידים כעובדי-קבלן. בדומה, כשמאבק עובדות הניקיון של האוניברסיטה הוביל לתנאי העסקה משופרים, פרופ' כרמי פיטרה את חברת הניקיון שהתחייבה לשיפור, ושכרה חדשה. כך, כרמי משתפת פעולה עם הפלג הניאו-ליברלי, אותו 1% שמוליך את הכלכלה שלנו ממשבר אל משבר, תוך ריסוק הסולידריות החברתית וזכויות חברתיות בסיסיות. כרמי אפילו לא יוזמת דיונים פתוחים בסוגיות המכריעות שלפתחה, אלא מחליטה בהן בפורומים נוחים, בשם האקדמיה ולרעת הציבור בכללו, וציבור המרצים והסטודנטים בפרט.

איני מקנא בפרופ' כרמי, שאין עוררין על מצוינותה המחקרית יוצאת הדופן. היא נבחרה לתפקיד מפתח בתקופה קשה, ועליה להלך בין הטיפות. אך כרמי בוחרת לאמץ טווח אפשרויות צר, ולטעון שהוא מוכתב על-ידי אילוצים ולחצים. בכך היא נותנת את העוצמה הדמוקרטית של האקדמיה בכף הכוח העירום, מרצון. וגרוע מכך: בעודה מסירה את כיפת הברזל שמגינה על חופש הביטוי והמחשבה באקדמיה, וחושפת את האוניברסיטה לנזקי הממון ולהשתקה הפוליטית, כרמי ממשיכה לדבר בשם ההצדקה המקורית של הפרויקט האקדמי, ובכך מרוקנת אותה מתוכן. בסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, בה פועלת האליטה הכלכלית-פוליטית הישראלית לחיסול מוקדים של אלטרנטיבות רעיוניות-ערכיות (עיתונות, משפט, אקדמיה, אמנות), מדובר בהכרעה חמורה. על רקע זה, על כרמי לפרוש מנשיאות האוניברסיטה.

אבל פרופ' כרמי לא לבד: בפן הכלכלי-חברתי, היא עומדת בשורה אחת עם מרבית האוניברסיטאות בישראל, שמעדיפות עבודה קבלנית על זכויות עובדים. היא נמצאת צעד אחד מאחורי אוניברסיטת חיפה, שמינתה לה נשיא שיודע כנראה לנהל כסף, אך מחויבותו לתפקיד החברתי של האקדמיה אינה ברורה. בהקנותה משקל שווה לכספי התורמים ולחופש האקדמי, כרמי מיישרת קו עם מה שתיאר חבר סגל באוניברסיטת בר-אילן כנורמה במוסד, לפיה מרצים בעלי עמדות שמאליות הם "גורמי נזקים", והאוניברסיטה מקשה על קידומם. כרמי גם הולכת כאן בעקבותיו של פרופ' דן מאירשטיין, נשיא המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשטחים, הגורס כי "יש להביע דאגה מכך שאיפשרנו לפתח במערכת האקדמית קבוצות החושבות ששירת ההמנון הלאומי הנפת הדגל וציונות בכלל הן תופעות מיותרות או שניתן לדון בהן". (ההדגשה שלי, נ.ה.)

ובכן, צריך להרחיב את נקודת-המבט: אחרי הכל, אוניברסיטה בישראל הוקיעה חלק ממרציה כ"אזרחים לא-נאמנים למדינה" בשל עמדותיהם, ואף אחד לא קם. האם האקדמיה שלנו התרחקה עד כדי כך מהשליחות האקדמית לדורותיה? משׂיחות רבות מאוד ברור לי שאובדן הדרך של ראשי האוניברסיטאות זוכה לתמיכה מן ההפקר: בגלל שהמשמעות הפוליטית של המקצוע מטושטשת מדי גם אצלנו, אנשי ונשות הסגל האקדמי; וגם מתוך מבוכה, מגננה, פירוד ובלבול. גם המציאות הזו ניתנת לשינוי. היא תלויה בבחירה היום-יומית של כל מי שחוסים תחת כנפי הפרויקט האקדמי, של ארגוני הסגל, ושל החברה הישראלית בכלל: בחירה בין שתיקה וייאוש, לבין התקווה.

המאמר שואב מרעיונותיהם של אקדמאים ולאאקדמאים רבים שעסקו בתפקיד האקדמיה וברלוונטיות הפוליטית שלה. הכותב הוא ד"ר למדע המדינה באחד המוסדות להשכלה גבוהה בדרום הארץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עדי בן יעקב עו"ד

    ב78 הפרה המדינה צו של בגצ ופינתה בדואים בלקיה (לכבוד בנית שדות התעופה), סטודנטים עשו הפגנה, תקוע רצה לרצות את אדוניו בירושלים הזמין משטרה לקמפוס (עצרו רק ערבים והרביצו לאיזה עובר מזרחי שהפך בזכות הארוע לשמאלני גדול..) . תקוע נאלץ להתמודד עם הביקורת בהנהלת האוניברסיטה וטען שה"מסורת" של המוסד היא א-פוליטית..שאלו אותו מסורת? אנחנו עוד לא בני שמונה? ענה אם אני אומר א-פוליטי? זה א-פוליטי…וככה אבן שטיפש אחד זרק למים? אחרי כמעט 35 שנים הנשיאה ממשיכה את הטיעון האווילי הזה.
    אבל מה לנו פוליטי לא פוליטי לגבי אישה שמסרבת לאפשר לעובדות נקיון להתארגן.
    פוסט מצוין.

  2. פרידמנית

    היא בסך הכל ממשיכה מסורת ישנה של האקדמיה הישראלית, זו שעומדת בחוד החנית של דיכוי המזרחים, ועושה מאז ומעולם עבודה פוליטית לחיזוק ההגמוניה האשכנזית במסווה של "עבודה אקדמית". מאיפה יצאו בדיוק כל שופטי ישראל האשכנזים? מי קידם תיאוריות שמסלילות מזרחים לבתי ספר מקצועיים? מי הקים בבאר שבע בית ספר לרפואה לטובת הפריפריה, על טהרת האשכנזים? מי הקים בבאר שבע אוניברסיטה שאסורה בה פעילות פוליטית, עוד לפני עשרים שנה? עכשיו זה הגיע גם אליכם, אנשי הסגל האשכנזים, זה כל ההבדל. האוניברסיטה היתה כלי פוליטי בידי המשטר תמיד, והנורמות שהופנו ממנה "החוצה" הוטמעו יפה ופועלות גם כלפי פנים. ככה זה כשהמדינה לפני קריסה ויש מאבקים בין אליטות אשכנזיות.

  3. ליאור שדמי

    "חופש אקדמי" אינו חופש ללא גבול, וסוגיית החופש האקדמי (או הגבלתה) אינה עניין של שחור ולבן. האם מותר למרצה באוניברסיטה להטיף לתלמידיו כי יצביעו בשביל מפלגה מסויימת? בוודאי שלא. האם מותר למרצה במוסד אקדמי להפיץ שקרים ולנהל תעמולה למען צד מסויים בסיכסוך הערבי-ישראלי ? לא ולא. השאלה היא היכן עובר הגבול המפריד בין דיון אקדמי (המחייב לא פעם עיסוק בנושאים פוליטיים ובעניינים השנויים במחלוקת), ובין תעמולה במסווה של "לימוד" או "מחקר". ולכל מי שמתכוונים להגיב בזעם קדוש על דבריי אני רוצה לומר כי אני "שמאלן" מדופלם, המתנגד בכל לבו לכיבוש הישראלי המתועב ולהתנהגות המתועבת – והרצחנית לעתים קרובות מדי – של ישראל בשטחים הכבושים, ומתבייש לעתים עוד יותר קרובות בהיותו ישראלי בשל התנהגותה של ישראל ותהליך הפאשיזציה שהיא עוברת. אבל איני שוכח לרגל שהצד השני אינו מורכב ממלאכים.

  4. ירון

    אם אוניברסיטת בן-גוריון חפצת חיים, רבקה כרמי חייבת להתפטר.

  5. דרור בל"ד

    מושג חדש המציאו להם הציונים: שמאלני מדופלם. קודם גדעון הס, ועכשיו ליאור שדמי, מצהירים שהם שמאלנים מדופלמים המתנגדים לכיבוש.

    לידיעת הציונים: רבקה כרמי הצהירה על המוסד האקדמי בדרום כעל אוניברסיטה ציונית. היום אין אף אחד בעולם, פרט לכמה שמאלנים מדופלמים, המדבר על כיבוש. אפילו הארגון הציוני 'אם תרצו' הבין כי המאבק הוא נגד תיוג המשטר הציוני כמשטר אפרטהייד ונערך בהתאם. כיבוש? חרטא. למדינה הציונית מעולם לא היו גבולות מוצהרים, רק קווי הפסקת אש. כשהפלסטינים ישכנעו את שאר העולם כי אכן מדובר באפרטהייד, לא בכיבוש, יהיה אפשר להמשיך לשלב הבא: הציונות כקולוניאליזם. תורת השלבים קוראים לזה. אל תשכח לרגע שהצד השני אינו מורכב ממלאכים – רק מאנשים שהיו כאן לפניך ושיהיו כאן גם אחריך.

  6. איריס אגמון

    לא בלי קשר לסוגיות שמנתח כאן נעם הופשטטר, ביום שני הקרוב יתקיים באוניברסיטת בן גוריון יום עיון שנושאו הוא "אקטיביזם חברתי ואקדמיה". ראו פרטים:
    http://www.publiceducation.org.il/?p=1079

  7. ליאור שדמי

    לדרור בל"ד:
    ראשית,אני לא אנטי ציוני ולא פוסט ציוני. "ציוני" ו"ציונות" הם מושגים אנאכרוניסטיים: מטרת התנועה הציונית היתה להקים מדינה ליהודים, והמטרה הזאת הוגשמה ב-1948. כשטיפוסים מסוגה של רבקה כרמי מדברים על "אוניברסיטה ציונית" אני מניח שכוונתם לאוניברסיטה פרו-ישראלית – וזה בהחלט פסול.
    שנית, אני התייחסתי בדבריי לשימוש שעושים אנשי אקדמיה במושג "החופש האקדמי" כדי לקדם אג'נדות פוליטיות וחוצים את הגבול שבין הוראה אקדמית לתעמולה. גם זה פסול.