מזל שבאנו להציל אותם

בשחר בוקר אפלולי לפני כמה שנים הוזעקה מונית ספיישל אל דירתי בשכונה ד' ברחוב סנהדרין בבאר שבע. לא לנשף נלקחתי, שכן נשפים לא מתקיימים בעלות השחר. המונית לקחה אותי הרחק הרחק אל המדבר, שם שכן כפר סטודנטים קטן שבו גרו קומץ אנשים בקראוונים מושקעים, הבנויים על דֵק עץ חמים באווירה פסטורלית, מהודקת ומשפחתית. אתם בוודאי תוהים מה לי, סטודנטית במכללה למורים, ילידת נתיבות שבנגב, ולחבורת יפי הבלורית הללו שטוענים שבאו ליישב את הנגב? ובכן, באותם ימים לא שאלתי שאלות. המלגה הייתה מעל לכל ציפייה, הרוח הייתה התיישבות בנגב, ומי אם לא אני, גאה במוצאי, ובסביי וסבתותיי "חלוצי הנגב", שלא אלך על זה? עליתי אל המונית עם הגיטרה הקטנה שלי, ונסעתי. הנהג כבר קיבל הוראות לאן.

בהגיעי בשבע בבוקר בדיוק, ענן אבק מסנוור עיניים קידם את פניי. מיליארדר יהודי נחת במסוק סמוך לכפר. היה לי ברור שזה אינו הדייט שלי. בתחושה של רוקסטאר  ירדתי מהמונית והמציאות המשיכה להפתיע. בכניסה לכפר (שהוא בעצם שכונה טפילה ליישוב בשם אשלים שקיים כבר 50 שנה) עמדו שולחנות רבים מלאי כל טוב הארץ, שמנה וסלתה. מגשי גורמה עמוסי ירקות קלויים, גבינות ומאפים, פירות ופיצוחים. מגשים נוספים עטופים בנייר כסף ניצנצו אל האורחים את ארוחת הצהריים המבטיחה שעוד תגיע.

נכנסנו אל המועדון לאחר חשיפת סלע ענקי שנגרר למקום ועליו נצרבו שמו של התורם הנדיב ואשתו.

בקטע הראשון נאם אחד הסטודנטים על ערכיו של בן-גוריון להתיישבות בנגב, כאילו לא עברו 50 שנה, כאילו לא היו מעברות, כאילו הראשונים האמיתיים שהגיעו לכאן כ"חלוצים" הם הסטודנטים הערכיים, אשר "ויתרו" באומץ רב ובסולידריות עם המדינה, אחרי שירות בצבא וטיול במזרח, על לגור בתל אביב ובירושלים, הקריבו הכל כדי "להסכים" לגור בנגב, ועברו מהמקום הנחשק והמפותח של ישראל, לטובת אידיאלים, מצפון וערכים שלא היו כנראה באותם מרוקאים, טוניסאים, תימנים ורומנים שאחראים למקומות ההתיישבות היהודיים הרבים הקיימים בנגב. שלא לדבר על הבדווים…

ועל כך, אדוני התורם היהודי העשיר, מגיע לנו כסף, הרבה כסף.

הרי תבין, כל עוד אין "חלוצים", מלח הארץ, איכותיים, ילדים-של, ציוניים ערכיים משכילים בנגב, הוא עדיין יבשת אמריקה שמחכה להתגלות. ואנחנו, הסטודנטים האיכותיים ממרכז הארץ, מגלים אותה. הו! כמה שגילינו אותה. כמה כסף הוצאנו מהמדינה עם הסיפור הזה אתה לא תאמין תורם יקר, כמה נפלא לנצל סוף סוף את התקציבים שגם ככה צריכים ללכת מתקציב המדינה לפריפריה, זה מכרה זהב! חבל שמי שגר כאן לא ידע איך לקחת. זה שכב שם שנים בשבילם! הם רק היו צריכים למלא טפסים מסובכים בעברית ובאנגלית, להתחנף לתורמים, ליצור קשרים בחו"ל, להוציא תמיכה מהעיריות, לנצל כמה קשרים משפחתיים עם הישבנים מהכנסת וממינהל מקרקעי ישראל וזהו! הנגב היה נראה אחרת, חבורת אנאלפבתים.

טוב, מזל שבאנו להציל אותם. בתמורה למיליונים שאנחנו עושים על חשבונם, נזרוק כמה סטודנטים לעבודת שטח בשכונות שלהם. וכמובן תמיד נדאג שיהיו כמה עלי תאנה (כמוני) להוכיח שלא דופקים פה אף מזרחי. בכל זאת, אם כבר גונבים להם את הקרקעות, הדיור הציבורי והלחם…

המבוא הסתיים ואז הגיע הקטע שלי, הנה אני! גם אני, מרוקאית מנתיבות, ניצלתי מהבורות והצטרפתי לעמותת "איילים". השכלתי להבין רק בזכותם שבשביל להצליח  במדינת ישראל צריך ללכת לאקדמיה, רווחי לדבר על ערכים, שש"ס הם מושחתים, שמשנתו של בן-גוריון נאורה מזו של הבבא סאלי, שלעשות ילדים זה לגמור בתור לביטוח לאומי עם פסים בלונד בשיער ושמזרחית זה רק לערסים לא חלוציים מבאר שבע.

פרטתי אקורדים של פתיחה תוך כדי שייצבו מאחורי את המילים עם התרגום על המסך הלבן. הקול הסדוק שלי של שבע בבוקר כנראה מאוד ריגש אותם, או שהיו אלו המילים: "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותנת, מולדת יחפה". תוך כדי השירה שלי, המנחה המיומן תירגם לאנגלית כדי שהדמעות האמריקאיות יזלגו על השטר הירוק הנחשק, ויזכירו לו כמה חשובה תרומתו על מנת שפנטזיית הכיבוש המריירת תהפוך למציאות בשטח. אל מול הבדווים, אל מול היהודים סוג ב' שלא עשו עד עכשיו את העבודה הציונית.

המשכתי לשיר, תבכה! תבכה! ההיסטוריה תודה לך תורם יקר! נשמעו בראשי מילים כצרחות! אתה תיכתב בספרים! אתה ולא אחרים! לך יש הכוח ועכשיו גם את הקשר איתנו! נדאג שהאקדמיה תוציא כל ספר עם הקדשה לך תורם יקר, משכיל, נדיב, חכם! יש כאן הרבה מצוקה, המדינה צריכה אותך! בלעדיך הנגב יהיה שטח הפקר. ארץ ישראל השנייה! רק מרוקאים וערבים ונשים בורות מרוסיה ומרוקו שהולכות חופשי עם בדווים! ארץ מהגרים ללא ערכים. מי יפריד כמו שצריך? מי ייתן להם להבין את  ההיררכיה הנכונה? מי יסביר להם על טרומפלדור וז'בוטינסקי זצו"קל, מי????

סיימתי לשיר.

סחרחורת קלה מרוב צרחות בראש. התחילה מצגת על הקמת הכפר בשיק חלוצי של הנכדות של בן-גוריון.

פרשתי לאחד הקראוונים לשתות עראק.

נרדמתי.

התעוררתי לקול מחיאות הכפיים והתודה במיקרופון על מיליון דולר שנתרמו.

סוף.

פורסם בבלוג המעברה (ומומלץ לקרוא גם את הדיון הארוך שהתפתח שם)