עד המשבר הבא

הנה סיפור אישי. אישי, אבל לא ייחודי. כמוהו יש בוודאי אלפים, ואולי יותר, במדינת ישראל. בתחילת ספטמבר אובחן סרטן אצל מימי, בת זוגי. היא נותחה כעבור חודש, ונשלחה לחודש של החלמה במיטה, בבית. חודש אחד "בילינו" כשאנו יוצאות ובאות מבית החולים, וחודש שני, כשאני סועדת אותה בבית. למעשה, היא פוטרה ממקום עבודתה עוד קודם לכן, אך חודשיים יקרים של חיפוש עבודה הלכו לאיבוד. נוסף על העזרה, הסיוע והתמיכה שלהם נזקקה זוגתי, היה ניהול משק הבית והטיפול בבננו בן השבע כולו על כתפיי. הפסקתי כמעט לגמרי את עבודתי כמתרגמת וכותבת עצמאית.

אחרי כחודש, הלכנו לקבל את תוצאות בדיקת הביופסיה שלאחר הניתוח. הרופאים המליצו על הקרנות, אלא שאלה הקטינו את הסיכוי שהסרטן יחזור בכחמישה אחוזים בלבד. לאחר לימוד הנושא והתייעצויות, החליטה זוגתי לוותר עליהן ובמקום זאת לשנות את אורח חייה: יותר פעילות גופנית, יוגה, אוכל אורגני. בהמשך התגלה כי היא אלרגית לגלוטן, סויה, חלב וביצים (למותר לציין, שכל אלה העלו את ההוצאות שלנו).

כשניסיתי לברר אם מגיעות למימי זכויות כספיות כלשהן מביטוח לאומי, התברר לנו שהיא זכאית לכך רק אם הייתה בטיפולים במשך שלושה חודשים ומעלה. נעזרנו בחסכונות מימים שופעים יותר, בהלוואות ובתמיכה מהורינו כדי לשרוד תקופה קשה זו. רק כיום, כשמימי החלה לעבוד במקום עבודה חדש, התחלנו להחזיר חובות במקום לקחת הלוואות נוספות. תחקיר קטן שערכתי העלה שבמצב הנוכחי אין לנו סיכוי לקבל כל סיוע: משרד האוצר, כך מסתבר, מתנגד בתוקף לכל הצעה שתשפר את מצבם של א/נשים כמונו.

העמדה הזאת של משרד אוצר שבוגד באזרחים אותם הוא אמור לשרת, משקפת, אולי יותר מכל, את כשלונה של מדינת הרווחה. לא רק כשלון מדינת הרווחה כשלעצמה, אלא גם כשלון האידיאל של מדינת הרווחה. הרבה זמן האמנתי גם אני באידיאל הזה, שאומר בעצם שקפיטליזם יכול לפעול לטובת הא/נשים. עד שנפל לי האסימון, כשחייתי בארה"ב, מדינה בה הקפיטליזם הוא האידיאולוגיה השלטת. אז הבנתי: כל מדינת רווחה סופה כליה, משום שהיא מתקיימת במרחב קפיטליסטי. תלויה במצבו הכלכלי, ובמצב רוחו של הפריץ. ירצה – ייתן לה להתקיים, ולעובדים יהיה כסף לקנות את המוצרים שהוא מייצר. לא ירצה – יגרום להפרטה כוללת (אורי יוגב, יו"ר דירקטוריון הרכבת: "צריך לשנות את דרך החשיבה בכל התחומים. להפריט את החינוך, הבריאות, בתי הכלא, המתנ"סים, הטיפול הסוציאלי; בקיצור כל מה שזז"), ישמיץ את העובדים, ויהפוך את המשק למשק עבדים של עובדי קבלן.

כי קפיטליזם הוא הרסני. אפשר להציב לו גבולות, והם עשויים להתקיים, עד המשבר הבא. אני חושבת על זה כשמאבטח ברכבת מודה לי על השתתפותי בהפגנת הסולידריות עם עובדי הרכבת שארגנה תנועת מאבק סוציאליסטי. "זה בשביל כולנו", אני אומרת לו. אני חושבת על זה כשהרכבת חולפת על פני נוף ילדותי, בתי הזיקוק של חיפה והעשן שעולה מהם, לנצח מזהם כאן את השמים. בזכות תנועות סביבתיות נוקה הקישון וסביבתו שוקמה, והוא אינו אותו גוש של נוזל צמיג, שחור ומסריח כפי שהיה לפני עשרים ושלושים שנה. אני חושבת על זה כשאני מסיעה קרובת משפחה בכיסא גלגלים מהמחלקה האונקולוגית לפינת העישון המאולתרת בחוץ. כמעט חמישים שנה היא מעשנת, וספק אם גמילה היתה עוזרת לה בשלב הזה.

אני רוצה מערכת אחרת, שלא תלויה בחסדי הפריץ ובכסף שיש לו או אין לו לקנות את השלטון. אני רוצה שכל מה שהופרט יחזור לידי המדינה, לידי העובדים, ויתרה מזו, אני רוצה לשים קץ לשוק הזה שבו תאגידי ענק חופשיים לשעבד את מי שהם רוצים, ואין בו שום תחרות, כי כל התאגידים וכל משפחות ההון מושקעות זו בזו. אני יודעת, המלה "הלאמה" מרתיעה א/נשים, והןם מיד מעלים/ות באוב שפם סטליניסטי עבות, גולאגים וק.ג.ב.

לא לזה אני מתכוונת, וגם לא לשליטה של פקידים וביורוקרטים, כפי שהיה כאן בשנות החמישים והשישים. אני מתכוונת למפעלים ומוסדות שנמצאים בהנהלת העובדים, ארגונים סביבתיים, וארגוני צרכנים. אני מתכוונת למדינה דמוקרטית במלוא מובן המלה, למדינה שדואגת לכל תושביה ולא רק לבעלי ההון שבהם. אני מתכוונת למדינה שיש בה דיור ציבורי שמתוכנן לרווחת התושבים ויחד איתם, ולא יוצר שכונות מצוקה ופשע עתידיות.

אני מתכוונת למדינה שבמקום להטיל מע"מ על פירות וירקות, מסבסדת אוכל אורגני, כי הוא חשוב לבריאות האנשים והאדמה. מדינה שמתכננת את הכלכלה שלה, כדי לא להטיל נטל כבד מדי על הסביבה (זה אפילו יהודי: תחשבו על שנת השמיטה), מעניקה שכר הולם לעובדיה, ומכבדת אותם. מדינה שמעודדת שימוש באנרגיה חלופית, בת קיימא. מדינה שמספקת חינוך חינם לתושביה, מהפעוטון ועד לאוניברסיטה. מדינה כזאת חייבת להיות בעלת המשאבים שהיא מספקת, ולא להפריט אותם. זו המשמעות האמיתית של הלאמה.

במצב הנוכחי, במדינה שמופרטת עירומה מנכסיה, ומשועבדת לבעלי ההון שלה, משרד האוצר מתנגד לכך שאנשים שמושבתים מעבודה בגלל מחלה יקבלו דבר וחצי דבר מביטוח לאומי. התירוץ הידוע הוא "אילוצים תקציביים". כולנו יודעים שזה בולשיט. כשצריך למצוא תקציב לפרויקטים מיותרים ואיומים כמו בית כלא לפליטים, למשל, התקציב הזה נמצא. אם כך, איזה אינטרס יש למשרד האוצר להתנגד? כי הוא לא רוצה כאן מבול של דרישות חברתיות מוצדקות. אם קבוצה אחת תגיע להישגים, קבוצות אחרות יתבעו את שמגיע להן, וכאמור, בצדק. אם האוצר ייענה להן, איך יישיר מבטו לבעלי ההון שגוזרים קופון שמן מהמדיניות הזאת? שבשם אידיאל ה"ייעול" מעבידים את מורות "היל"ה" לחינוך מיוחד בשכר רעב; שמעסיקים מהגרי עבודה בתנאים איומים; שקובעים מחירים בשמים כי אין להם תחרות, ואין עליהם פיקוח; שמסתירים את הנזקים שגורמים המוצרים שלהם; שגורמים לנו להאמין שעובדים כמונו הם מרושלים ואשמים בניהול הכושל שלהם?

היום, אנחנו, זוגתי ואני, משועבדות למינוס, כמו 99% מהאוכלוסייה, לבנק שיתן לנו מסגרת כזאת או אחרת. רק הליצנים שהבנק משתמש בהם מבדילים בינו לבין בנק אחר. אין לנו סיכוי לחסוך, ואם חלילה וחס יחלה בננו בעתיד ויישללו ממנו זכויותיו והכנסתו, ספק אם נוכל לסייע לו כלכלית, כפי שהורינו, עובדי מדינת הרווחה לשעבר (שגם ממנה לא נהנו כולם באופן שווה), סייעו לנו.

אם נחיה במשק סוציאליסטי, בבעלות ובהנהלת עובדים, ארגוני צרכנים וארגונים סביבתיים, יש לנו סיכוי. זה אפשרי. אם תנועת המחאה תראה לנגד עיניה חזון כזה. אם התשובה להפרטה לא תהיה "מהפכה" בעלת כוונות מעורפלות שיתויקו אי שם בארכיון של ועדת טרכ – אלא הלאמה מהסוג שהוצג לעיל, יש  לנו סיכוי לבנות חברה צודקת יותר. חברה הוגנת יותר, שוויונית יותר. חברה שבמקום לשרת את האחוזון העליון שלה, תפעל למען כל חבריה.