מחאה, ממשלה, מלחמה

למרות שציבור גדול יצא לרחוב לצעוק די!, ידע ראש הממשלה שהדרך להעביר את האג'נדה הקפיטליסטית שלו היא לדבר על מלחמה. יעקב בן אפרת על ההיסטוריה המפוקפקת של ההתגייסות למען "המדינה"ֿ
יעקב בן אפרת

הקיץ האחרון היה מהחמים שידעה ישראל, תרתי משמע, והצפי הוא שהקיץ הבא יהיה לא פחות חם. כאשר החזאים הפוליטיים מבטיחים לנו קיץ חם, הם מתכוונים לקיץ ביטחוני חם, ומלחמות משנות סדרי עולם. הקיץ של 1967 הפך את ישראל ממדינה מוקפת אויבים למדינה המקיפה את אויביה; בקיץ של 1973 למדה ישראל משהו על גבולות היהירות ומגבלות הכוח; בקיץ של 1982 עשתה ישראל את ניסיונה האחרון לשנות את מפת המזרח התיכון במלחמה שכונתה "שלום הגליל", ובמקום זה דישדשה בבוץ הלבנוני עד שנת 2000. באותו קיץ ממש פרצה האינתיפאדה השנייה, שהטילה אימה על עריה של ישראל. ב-2006, ושוב בקיץ, זעזעו הטילים שנפלו על ערי הצפון את המדינה כולה. רק בקיץ 2011, בצורה בלתי צפויה, פרצה המחאה החברתית בישראל כאשר מאות-אלפי אזרחים יצאו לרחוב בדרישה לצדק חברתי.

מאז הניצחון המזהיר כביכול בשנת 1967, שלא חזר על עצמו, כל מלחמה וועדת החקירה שלה, כל מלחמה ומנהיגיה המודחים: גולדה ודיין לאחר ועדת אגרנט ב-1973; אחרי טבח סברא ושתילא (1982) בגין התפטר והסתגר בביתו, וועדת כהאן מצאה את שרון אחראי על הטבח; ברק איבד את השלטון בעקבות אירועי אוקטובר 2000 שבעקבותיהם הוקמה ועדת אור; את אולמרט וועדת וינוגרד כולנו זוכרים. אפשר לסכם, כי כל מלחמה גבתה את מחירה הפוליטי ואף מנהיג לא ניצל ממנה. המצב שונה לחלוטין כשמדובר על המחאה. היא אמנם הולידה את ועדת טרכטנברג, אלא שראש הממשלה המכהן – לא רק שלא שילם כל מחיר פוליטי, אלא מעמדו אף התחזק בעקבות המחאה. ליתר דיוק נאמר, שמעמדו לא השתנה לרעה, אלא שכל מתחריו נחלשו לעומתו, מאחר והם נחשפו כמפולגים וחסרי אג'נדה אלטרנטיבית ברורה.

הסיבה לכך שראש הממשלה צועד בבטחה לקראת ניצחון בבחירות הבאות היא שהוא דוגל באג'נדה כלכלית חברתית ברורה. הוא מאמין בקפיטליזם הקלאסי הבלתי מרוסן, שבו מוטל על המדינה לדאוג לכך שבעלי ההון ירוויחו כמה שיותר, בטענה שהם יותר יעילים ומתוחכמים ולכן החברה כולה נהנית מהצלחתם. למרות שטענה זו לא עמדה במבחן המציאות, ויצרה פערים חברתיים חסרי תקדים, ולמרות שציבור גדול יצא לרחוב לצעוק "די!", ידע ראש הממשלה שהדרך להעביר את האג'נדה שלו היא לדבר על מלחמה. הוא לא מתכוון לעשות מלחמה, ביודעו מניסיון קודמיו שמלחמה תעלה לו בכיסאו, מאידך, הוא יודע שיצירת פאניקה ציבורית תעלה את מניותיו. על כן הוא זרק לחלל האוויר את כל הכדורים: אושוויץ, היטלר, סכנת ההשמדה, והצליח עד כדי כך שהפייסבוק התמלא בגילויי אהבה לאיראנים, והשיח של הקיץ האחרון נעלם כלא היה.

צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

המצב כיום קצת מזכיר את מה שקרה בקיץ 1981. הייתה זאת שנת בחירות, מפלגת העבודה הובילה בסקרים, אך שלושה שבועות לפני מועד הבחירות החליטה ממשלת בגין להפציץ את הכור העיראקי. דבריו של בגין בישיבת הממשלה נשמעים מוכרים: "שעון גדול עומד מעלינו, והוא מתקתק. המשמעות של עיראק, המייצרת נשק גרעיני, היא סכנה לכל איש ואשה במדינת ישראל. סדאם חוסיין לא יהסס להשתמש בנשק השמדה המוני נגדנו". אמנם ראש האופוזיציה דאז ונשיא המדינה היום, שמעון פרס, התנגד להחלטה, וכמוהו גם שר הביטחון עזר ויצמן. אבל הפיתוי היה גדול, והתוצאות לא השאירו מקום לספק – האופוריה הפטריוטית שימנה את דרכו של הליכוד לכהונה נוספת, שעלתה לישראל ביוקר. למחרת הבחירות החלו הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון את ההכנות למלחמת לבנון הראשונה.

עשרים שנה מאוחר יותר השתמש ג'ורג' בוש באותה הטקטיקה ממש. עיראק שוב הייתה על הכוונת, וסדאם חוסיין שוב הואשם בהחזקת נשק להשמדה המונית המאיים על שלום אמריקה ושלום ישראל. מי שהתנגד לטענת ממשל האמריקאי הוכפש וסולק, וכל האמצעים היו כשרים כדי לסלול את הדרך למלחמה נגד הזאת, שמטרתה האמיתית הייתה ליצור סדר עולמי חדש תחת ההגמוניה האמריקאית. האג'נדה הכלכלית מאחורי המלחמה הזאת היתה ניאו-ליבראלית, שמרנית, דתית ומיסטית, אשר פתחה את העולם בפני וול-סטריט והחברות הרב לאומיות האמריקאיות. כל החסמים בפני ההון הגדול הוסרו, המלחמה עצמה הופרטה, העשירים הפסיקו לשלם מיסים, הפיקוח על הבנקים נעלם, והספסרים והספקולנטים עשו מיליארדי דולרים. התוצאה ידועה: הכלכלה קרסה, החוב צמח לממדים עצומים, והאזרח האמריקאי נשאר בלי עבודה, דיור, בריאות ופנסיה, ואיבד את אמונו במנהיגיו ובנציגיו בקונגרס.

אנו חיים בתקופה שבה הקפיטליזם קורס, ויוצר אנרכיה חברתית ברחבי תבל. אירופה מתפרקת, המזרח התיכון בוער, המהפכות מפילות את המשטרים אשר יישמו את התכתיבים של קרן המטבע הבינלאומית, בעוד שבסוריה מנהל אסד מלחמה כנגד אזרחיו הדורשים את שינוי השיטה. בישראל עולם כמנהגו נוהג: המחירים ממריאים, הרכבת מופרטת, העבודה הקבלנית רק גודלת, הכיבוש וההתנחלות מנציחים את עצמם, ואיתם גם הגזענות ושנאת הזרים. כאשר העולם מזדעזע, הממשלה מתרברבת ש"אצלנו הכול בסדר" וממשיכה במדיניות אשר המיטה על העולם אסון כלכלי וחברתי.

השיטה פשוטה וידועה. מול דרישות הציבור לשנות את השיטה, הממשלה מעמידה את "המדינה". היא אמורה לאחד טייקונים עם פועלים, מושחתים עם ישרים, ימין וגם שמאל, חילונים ודתיים. ישות זו מכרה את נכסיה לטייקונים, הפקיעה מאיתנו את הפנסיה לטובת חברות הביטוח, מתעללת בנו כל יום מחדש בחינוך, בבריאות, בתנאי העבודה, מפלה את אזרחיה הערבים ומטילה מצור צבאי וכלכלי על עם שלם. זוהי "המדינה שלנו", אנו נקראים להקריב את חיינו עבורה, לסמוך על המנהיגים בעיניים עצומות, ולקבל בהכנעה שטובת הטייקונים היא בסופו של דבר טובת כולנו. אם המחאה החברתית לא תפנים זאת ותמשיך בדרכה "הלא פוליטית" כל מה שהשאר ממנה הוא זיכרון מתוק של יום קיץ לח.

הכותב הוא מזכ"ל דעם, מפלגת פועלים, ופעיל מרכזי בארגון העובדים מען. ביום שלישי הקרוב (03.04) הוא ירצה בסינמטק תל אביב בנושא "המלחמה כאמצעי הלם המשרת את ההפרטה". לפרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    קריאה זו נוצלה, בחלק ניכר מהמקרים, לתמיכה בשליטים כושלים ומסועבים, וכך גם אצלנו.
    ליצירת מצב זה, בו הקריאה הנ"ל, משתקת כל חשיבה אלטאנטיבית, דואג השלטון ל"שטוף את מוחותיהם" של אזרחעו/נתיניו. אם הייתה בארצנו תקשורת הממלאת את תפקידה, ולא רואה עצמה כשלוחה של השלטון, ניתן היה לצמצם בהרבה את הצלחתה של "שטיפת מוח" זו. זה לא המצב אצלנו, ואנו צועדים לקראת אסון בממדי מלחמת יום כיפור. אז נראה את אנשי התקשורת מצטרפים למבקריה הקשים של מדיניות הממשלה