• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

עם כולם באותו החרא

עובדי עמותות סבורים בטעות שקיים הבדל ביניהם לבין עובדי מפעל ייצור, ושהם, כמו אקדמאים או אקטיביסטים, פועלים מחוץ לטווח השוק ולחוקיו. תומר גרדי, עובד עמותה לשעבר, משוחח עם סוציולוגית של עבודה ועם פעיל איגוד עובדים על עמותות, קפיטליזם, כספים ואופק חדש למאבק
תומר גרדי

את השיחה שאני מבקש לפרסם כאן קיימתי עם אבי מנקס, רכז מטה מרכז באיגוד כוח לעובדים, ועם שטפני הורטגן, סוציולוגית של יחסי עבודה ופעילת איגוד עובדים בגרמניה, כחודש לפני שתקופת עבודתי בעמותה שבה עבדתי – זוכרות – עמדה להסתיים.

את העבודה בעמותה סיימתי מרצוני, ובטוב. כבר איזה זמן לפני העזיבה רציתי להמשיך הלאה, חיפשתי דרך לעזוב. את ההזדמנות מצאתי כשנקלעה העמותה לקשיים כלכליים קשים. באירופה גואה איסלאמופוביה וגזענות. ממשלות חותכות ימינה. ממשלת הולנד גם. קרנות ממשלתיות הולנדיות נסחפות איתה. איתן, כמובן, גם הכספים. קרן ממשלתית הולנדית חותכת, ועמוק. העמותה נכנסת לקשיים. אין ברירה. אין דרך לעקוף. סבב פיטורי עובדים.

עובדי עמותה. בין העובדים לקרנות, ההון, חוצץ הוועד המנהל כמעסיק, נושא באחריות, בלי אפשרות לפעול או להוות כתובת רלוונטית להפעלת לחץ. איך מנהלים בתנאים כאלה מאבק עובדים? איור: cali.org

עזבתי מרצון, עזבתי מרצון אמנם, אלא שחצי המשרה שהותרתי אחריי, לא היה בה די. וכך בהחלטה דמוקרטית, אחראית וכואבת, בוחרים בעמותה לפטר עוד עובדת בחצי משרה. ולא כמו שאני עזבתי, אלא בעל כורחה. ומקצצים במשרתו של עוד עובד, ועוד מחליטים האנשים הנותרים, כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד, לקצץ בשכר עצמם, רוחבית.

בעוד מתנסחים להם מכתבי הפיטורין, הלכתי לסמינר על ארגוני עובדים והתאגדות בקרן רוזה לוקסמבורג. קונספט מועיל ומעניין, שעניינו עיסוק השוואתי בנושאים פוליטים בגרמניה ובישראל. כל סמינר מחולק לשניים. בערב הראשון לומדים קונטקסט כללי, ובשני – תכלס: מה עושים.

בסמינר דיברו בסכסוכי עבודה, הפוליטיזציה של מקום העבודה, אסטרטגיות של סכסוכים, על ניאו-ליברליזם וקרבת יתר אל מקום העבודה. נכון. אמת. אכן רציתי לעזוב, חשבתי לעצמי, בעודי יושב בסמינר. אבל מישהי ממש פוטרה. והיא לא רצתה. כועס, מובס, ישבתי שם, שאלתי את עצמי למה. למה לא הכרזנו על סכסוך. למה לא יצאנו למאבק עובדים. איך ויתרנו כל כך בקלות.

חשבתי ועניתי לעצמי, במי? מול מי? ציירתי לעצמי תמונת מצב. המעסיק של כל עובדת ועובד בכל עמותה הוא הוועד המנהל. קומץ אנשים, מעורבים, שבהתנדבות לוקחים על עצמם למלא את הפקיד הזה. פורמאלית, הם המעסיקים. פרקטית, הם חסרי אונים. בלי גרוש על התחת או בכיס, אין דרישה שאותה יכול ועד מנהל של עמותה למלא. לא הם, אנשי הוועד, כך חשבתי, לא הם יכולים להוות כתובת לסכסוך עובדים.

מאידך, אלה שבידם הכסף במבנה הזה, הן הקרנות המממנות את העמותה.  להן אין שום מחויבות כלפינו, העובדים. קרנות חותמות עם עמותות חוזים תחומים בזמן, בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים. בכל סוף תקופה רשאית כל קרן להחליט על חידוש החוזה. באופן חד-צדדי, בלי שום צורך בהסבר, דין או חשבון, יכולות קרנות להפסיק להעביר כסף לעמותה, כלומר הלכה למעשה לפטר עובדים, בלי שלעובדים תהיה היכולת לפעול מולן, לדרוש מהם דבר. בין העובדים לקרנות, ההון, חוצץ הוועד המנהל כמעסיק, נושא באחריות, בלי אפשרות לפעול או להוות כתובת רלוונטית להפעלת לחץ. איך מנהלים בתנאים כאלה מאבק עובדים?

מאבקי עובדים. איור: cc by-CALI Lesson by Eric Molinsky

יום או שניים לאחר הסמינר בקרן רוזה לוקסמבורג, נפגשתי בסלון לשיחה פתוחת רשמקול עם אבי ועם שטפני, על עמותות, קפיטליזם, כספים, ואפשרויות למאבקי עובדים.

***

תומר: בואו נדבר על מאבקי עובדים במסגרות עמותתיות. מאבקי עובדים בקונטקסט שבו המעסיק הוא הוועד המנהל של העמותה, אלא שלא בידו נמצא ההון, בעוד שאלה שבידם כן נמצא ההון, הכסף שדרוש כדי להמשיך להפעיל את העמותה ולשלם משכורות, לעיתים קרובות נמצאים מאוד רחוק, חיים ופועלים מחוץ לארץ שבה העמותה פועלת. בנוסף לכך, מאבק-עובדים בקונטקסט שבו החוזים להעברת הכסף בין הקרנות לעמותות תמיד חוזים זמניים, כך שבסופה של התקופה המוגדרת בחוזה – כמעט תמיד בין שנה לשלוש שנים – הקרנות התורמות מחליטות מחדש אם להמשיך או לא לתמוך בעמותה. איך יכולים עובדים, בקונטקסט כזה, לצאת למאבק עובדים?

אבי: אין לי תשובה פשוטה לשאלה הזו. מניסיוני, לאגד עובדים שעובדים בעמותות שמאל קשה יותר ממקומות אחרים. כל המו"מ, התהליך, הפסיכולוגיה שמאחוריו, הם מהלך שצריך לבשל אותו על אש מאוד, מאוד נמוכה.

תומר: למה?

אבי: אין לי לזה תשובה עדיין, אני רק מבין שעליי להיות סבלני יותר כלפי העובדה הזו. כשהתחלתי לעבוד עם עמותות, עבדתי עם המון להט, רציתי לקדם דברים מאוד מהר. חשבתי שזה יהיה טבעי במקום עבודה שבו עובדים אנשים פוליטיים בעלי תודעה פוליטית. אבל אז התחלתי להכיר בחשיבותו של מימד הזמן. אני לא יודע למה זה המצב בעמותות, אבל במקומות עבודה אחרים בישראל, כל נסיון של עובדים להתאגד מלווה בתחושה חזקה של העצמה של העובדים תוך כדי התהליך. עובדים שמתאגדים מרגישים יותר בשליטה, יותר-

שטפני: אדונים לעצמם. סובייקטים, הייתי אומרת, יותר מאשר אובייקטים.

אבי: בדיוק. בישראל, הרבה עובדים מדברים על תהליך ההתאגדות כמעבר מעבדות לחרות. בעוד שבעמותות, התגובות הן "אוי, לא! אנחנו כנראה כבר לא משפחה כמו שחשבנו! שיט! אנחנו נאלצים להתאגד!" אתה יודע, מן תפיסה מיושנת שכזו. במובן הזה, אני חושב שההתפכחות מהאשליה, כלומר ההכרה בצורך בהתאגדות, לא נעימה לרוב האקטיביסטים בעמותות. מצד שני, אם נציגוֹת העובדים בעמותה, יכולות לדבר עם ההנהלה ולהגיד להם, תראו, כנציגות ארגון עובדים אנחנו מבינות את הצרכים שלכם, מבינות את שיקולי הדעת והדאגות, אבל אתם צריכים לקבל גם שאנחנו, כאיגוד עובדים, גם לנו יש שיקולי דעת וצרכים.

במצב כזה, איגוד העובדים בתוך העמותה מתחיל לעבוד בכוון חיובי יותר. המצב הזה, אגב, נכון לא רק לעמותות, אלא לאיגודי עובדים במקומות עבודה אחרים, האופן שבה התקשורת בין שני הצדדים לא חייבת להיות כזו של עימות. עובדים מאוגדים בעמותה יכולים לבוא לועד של העמותה ולהגיד תראו, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים הרבה זמן בשביל ההתדיינות ביננו, כי זה באמת קשה, כי זה נכון, הכסף בא ממקום אחר, מקורות רחוקים, ואולי גם הקרנות לא יאהבו את הרעיון שעכשיו הן צריכות לשלם יותר כסף עבור אותה העבודה וכולי, אבל אנחנו, כאיגוד עובדים, גם אנחנו צריכות משהו. כי אם אנחנו לא נוכל לחזור עם הישגים לעמיתים שלנו במקום העבודה, מקום העבודה לא ישרוד. ואם אפשר לשכנע את ההנהלה ברעיון הזה, אז נוצר דו-שיח אמיתי בין שני הצדדים, ואז קורה משהו באמת מדהים. בעמותה אחת שאנחנו מאגדים, המשא-ומתן שם היה ארוך מאוד, יותר משנה-

תומר: סביב מה?

אבי: הסכמים קיבוציים. אלא שבמשא-ומתן הזה, ושנה של משא-ומתן זה המון זמן, איגוד העובדים של העמותה ידע איך להשיג הישגים קטנים והצלחות שהיו חשובות לעובדים שם, לא במקום המשא-ומתן אלא יחד איתו.

תומר: כשאתה אומר שהיה משא-ומתן עם ההנהלה, אתה מתכוון עם הוועד המנהל? או עם המנכ"ל של העמותה? או עם הקרנות? מול מי מנהלים משא-ומתן במקרה של עמותה?

אבי: לכל מקום עבודה יש את הפוליטיקה המיוחדת לו, אבל זו שאלה טקטית, לא שאלה של אסטרטגיה. המשא-ומתן צריך להיות תמיד בין נציגים של העובדים המאוגדים לבין המנהיג של מקום העבודה, מוקד הכוח בעמותה. לזהות מי מנהיג את איגוד העובדים היא משימה קלה, כי עושים בחירות. אבל לזהות מי ההנהגה בעמותה זה קשה יותר, משום שיישות כזו יכולה להיות מאוד אמורפית. יש עמותות שבהן ההנהגה האמיתית, זו שבידה הכוח והמפתח לחולל שינוי, לא נמצאת במקום העבודה, אלא באחת הקרנות, או באשכול קרנות תורמות, כלומר – בצד השני של המתרס.

תומר: אתה יכול להגיד משהו על הנושא הזה? כלומר, איך לנהל מאבק עובדים במצב שבו הכסף נמצא אצל הקרנות, ולא אצל המעסיק של העובדים בעמותה?

אבי: התרבות הארגונית בעמותות שונה מזו של עסקים. יש בהם, בוא נאמר, קוד אחר, בנוגע לאיך לפעול ואיך לטפל בעניינים. כשאני הולך למשא-ומתן בעמותה, אני יכול לשבת ולהוריד נעליים, וזה בסדר. כשאני הולך למשא-ומתן עם עסק, אני לא יכול. במשא-ומתן בקונטקסט של עמותה מול קרן, צריך ללמוד את השפה שאותה יבינו האנשים בקרן. רוב המידע על איך מדברים עם קרנות נמצא בידי העמותות. לי היה מקרה שבו שלחנו מכתב לקרן, כמו זה שאנחנו שולחים לבעלי מפעלים, "אם לא תסכימו, נשבות, נלך לתקשורת, אנחנו לא פראיירים, אתם לא יודעים מי אנחנו", וכולי.

תומר: לקרן?

אבי: כן. כי הקרן הזו, ספציפית, הייתה קרן שההון שלה התבסס על כסף של איש עסקים רגיל, ובהנהלה שלה ישבו אנשי עסקים, מתוך תרבות ארגונית עסקית, ולכן דיברתי איתם בכזה אופן. בקרן אחרת שאיתה ניהלנו משא-ומתן, ההנהלה של הקרן היו מכיוון יותר אקדמאי, אז דיברנו איתם על תראו, ערכים, ותראו, לדעתנו המעורבות שלכם בנושא חשובה מאוד, ותראו-

תומר: אני לא מצפה שתגלה אילו קרנות אלו היו בדיוק, אבל האם הן פעלו מתוך ישראל או מחוצה לה?

אבי: מחוצה לה. מחוץ. ובמקרה אחר, מכתב האיומים בכלל לא נשלח על-ידינו לקרן. היה לנו הסכם עם הוועד המנהל של העמותה, כשהעמותה משחקת את השוטר הטוב, ואנשים מהעמותה מתקשרים עם הקרן, ואומרים שמעו, האנשים האלה מהאיגוד מטורפים לגמרי, תעזרו לנו ותתגמשו במשא-ומתן, וכולי. במקרים אחרים, לא הצלחנו להגיע למצב שבו הוועד המנהל של העמותה משתף איתנו פעולה בכזה אופן.

כלומר, התשובה לשאלה שלך תלויה בעמותה המסוימת ובקרנות הנתונות. אבל הנקודה העיקרית, הנכונה לכל מקום עבודה, היא שאיגוד עובדים צריך לערב את העובדים בעיצוב מקום העבודה שלהם, כמקום שבו יוכלו להשמיע את הדרישות שלהם באופן חופשי ובלי פחד, ושיש מי שמקשיב להן ומגיב. ההשלכה של שינוי כזה בעמותות היא מעורבות של עובדים בעמותה בפוליטיקה הייחודית, שבה יש פער, שבה אין זהות, בין הגוף המנהל, לבין זה שאצלו נמצא ההון.

הפגנה של כוח לעובדים. איך לנהל מאבק עובדים במצב שבו הכסף נמצא אצל הקרנות, ולא אצל המעסיק של העובדים בעמותה?

תומר: שטפני, אולי תצליחי להבהיר לי  דבר שאני לא מבין. הזירה שבה פועלות עמותות היום נעשית יותר ויותר תחרותית. מצד אחד, ישנן יותר ויותר עמותות. מאידך, עם נפילתן של כלכלות עולם ראשון, אני מתכוון, כשבארצות שנוהגים לכנות אותן עולם ראשון מבינים, שהעולם השלישי, בוא נאמר, הדרום, נמצא אצלן, בתוך-תוכן, בטריטוריה הגאוגרפית שלהן, יותר כסף הולך לעמותות שפועלות בתוך מדינות העולם הראשון, ופחות כסף עושה דרך מייבשת לייבשת.

במצב כזה, שבו יותר ויותר עמותות מתחרות על פחות ופחות כסף, הזירה של העמותות נעשית צפופה ותחרותית יותר, ועמותות נלחמות זו בזו על קבלת הכסף מהקרנות. במצב כזה, כל עמותה חוששת, שכל אנטגוניזם, ולו הקל ביותר, שנוצר בינה לבין קרן תורמת, עלול לגרום לקרן להגיד, אוקיי, אין בעיה. אנחנו נמצא כבר עמותה אחרת לתת לה את הכסף. וכך, במצב הזה של אי-שוויון עמוק בחלוקה של הכוח בין העמותה לקרן, איך יכולים עובדים בעמותה לנהל מאבק?

שטפני: לדעתי, המצב שאותו אתה מתאר רחוק מלהיות ייחודי לעמותות אל מול קרנות תורמות. אתה מתאר מצב שמתקיים גם בענף ייצור המכונות, ייצרני המכוניות, ענף המזון, ענף הטקסטיל וענפים אחרים. בכל זירה שבה מתקיימת, מה שאנחנו מכנים שרשרת אספקה, מתקיים מצב שבו יש שחקן אחד עם המון כוח ויכולת השפעה. במקרה של עמותות, מדובר בקרנות התורמות, בין אם אלה קרנות ממשלתיות, קרנות של מוסדות דת או קרנות פרטיות. במקרים אחרים, השחקן החזק הוא המותג, נגיד אדידס או אפּל או לא יודעת מה. לאדידס, לדוגמא, יש את הכוח לבחור, באיזה סוג של אספקה אדידס מעוניינת, ולבחור את הגורם שיספק לה את האספקה הזו. במקרה שעליו אתה מדבר, מקרה של עמותות, מדובר באספקה של ידע או של פעולה פוליטית מסויימת.

אבל לדעתי, המצב הזה שעליו אתה מדבר לא ייחודי לעמותות אלא אופייני מאוד בקפיטליזם כמו שהוא היום. לכן גם תנועות הפועלים כיום חלשות כל-כך. עשר שנים כבר אנחנו מדברים על הקושי הזה שנעוץ בדיוק במבנה הפוליטי של השווקים. היום, יש מהלך של הבניה-מחדש של תעשיה, ונוצרים מה שאנחנו קוראים לו מוקדי עלות. אתה יודע מה זה? מוקדי עלות, למשל-

תומר: רגע. לפני שאת מסבירה לי מה זה מוקד עלות, אני רוצה להבין משהו שאמרת קודם. דיברת על חומרים, כמו אלה שאדידס צריכה כדי לייצר נעליים. מה זה? חומרי גלם? אספקה?

שטפני: הכול. אתה יודע, זה לא שמפעל אחד מייצר את המוצר הסופי כולו. בשביל זה קיימת שרשרת האספקה. לדוגמא, יש לך מפעל ענק בסין, עם מכונות ענק והמון עובדים שמייצרים בו עבור נעלי אדידס אך ורק את הפלסטיק. במפעל ענק אחר מייצרים אך ורק עוד דבר קטן, לא יודעת מה, נניח, יעבדו ויחתכו את העור. ולאדידס כשחקן החזק במשחק, יש הכוח לבחור את שרשרת האספקה שנוחה לה. אילו מפעלים יספקו  את המרכיבים להם אדידס זקוקה כדי לייצר נעליים. אותו הדבר קורה ברשתות של סופרמרקטים.

אם יש לך מותג כלשהו, לרשת הסופרמרקטים יש המון כוח בידיים להגיד "לא נמכור את החלב של המפעל שלך, אם לא תוריד את המחיר שלו. אנחנו רוצים למכור חלב ללקוחות שלנו במחיר של שמונים סנט, ולכן אתה צריך למכור לנו אותו בשלושים." להם יש את הכוח בשרשרת האספקה. לכן, אני חושבת שהנושא שעליו אתה מדבר, מאבקי עובדים בקונטקסט של עמותות, לא יחודי לעמותות, אלא הוא חובק את כל המבנה הכלכלי של הקפיטליזם היום. וכשאני מדברת על מרכזי עלות, אתה יודע, מפעלים היום מחולקים למפעלי-משנה, שמתחרים זה עם זה. בוא ניקח לדוגמא מותג של כסאות. הבעלים של המותג אומר טוב, מה אתם במרכז העלות הזה יכולים להציע ומרכז העלות, שהוא חלק מהחברה שמייצרת את הכסאות, מציע הצעה. ובנוסף יש גם המון, בוא נגיד, עשרה, ספקים חיצוניים לחברה, שמתחרים אחד בשני וגם בספק שבתוך החברה. ומקבלי ההחלטות שמנהלים את המותג משווים מחירים ואיכויות וכולי ומחליטים מי בסוף ייצר את הכסא. את מבין?

תומר: לא, לא ממש.

שטפני: טוב. דמיין לך מותג. חברה לכסאות. ולחברה הזו יש מפעלים, בוא נגיד, בברלין, בדרזדן, בפרנקפורט, בוורשה ובמומבאי.

תומר: והם כולם חלק מאותה חברה, או שהם-

שטפני: הם כולם חלק מאותה חברה.

תומר: אוקיי.

שטפני: וכל המפעלים האלה מייצרים כסאות. והשוק דורש כסאות מדגם חדש, אז החברה צריכה לייצר ולשווק מודל חדש של כסאות. והשאלה עכשיו היא, מי מאותן אתרי יצור, ייצר את הכסאות. וכל אותם מפעלים מתחרים זה בזה. הם מגישים למנהלים של המותג, איך אומרים את זה. הצעות? איכות החומר, מחיר, וכולי. עכשיו, חוץ מאותם מפעלים ששייכים לחברה, יש גם ספקים חיצוניים, שמתחרים בינם ובין עצמם, ועם הספקים הפנימיים בחברה. כולם מתחרים זה בזה, כדי שהשחקן בעל הכח, זה שבבעלותו החברה, המותג, יבחר בהם.

תומר: כלומר, לדעתך, היית אומרת שבקונטקסט של עמותות, כל עמותה היא מעין מרכז עלות, מעין ספק, מפעל, שמתחרה עם עמותות אחרות על הזכות להבחר לייצר את המוצר?

שטפני: לא, אני לא בטוחה שככה הייתי אומרת. מה שניסיתי לומר הוא, שבמבנה של הקפיטליזם היום, המצב הוא לא כזה, שאם אתה עובד במפעל ייצור, המנהלים של המפעל שבו אתה עובד הם אלה שבידיהם נמצא ההון. זה לא המצב היום.

עובדות במפעל ייצור של אדידס. לאדידס כשחקן החזק במשחק, יש הכוח לבחור את שרשרת האספקה שלה. מאבקי עובדים בקונטקסט של עמותות קשורים גם הם למבנה הכלכלי של הקפיטליזם

אבי: בהקשר הזה, הבדל בסיסי אחד בין עובדים בעמותה לבין עובדים במפעל לכסאות הוא שעובדים במפעל לכסאות לא רואים את עצמם כפועלים מחוץ לשוק ולכוחות השוק, בעוד שעובדים בעמותות, יחד, אולי, עם עובדי אוניברסיטאות, אקדמאים, חולקים את אותה, איך לאמר, פנטזיה, של קיום ופעולה מחוץ לשוק ולחוקים שלו, הפנטזיה הזו, שהם, בדרך כלשהי, שונים.

שטפני: כן. על הנושא הזה הייתי שמחה מאוד לדבר. כשאנחנו חושבים על קפיטליזם, אנחנו צריכים לחשוב על שינויים רחבי-היקף שהתרחשו. לעיתים קרובות בשמאל, לפחות בשמאל הגרמני, אנשים יצרו עבור עצמם מעין חיץ מדומיין. הם אמרו, אני איש טוב, אני עוזר, אני עושה עבודה שיש לה חשיבות וערך, אני אדם פוליטי, אני מנתח וחושב, ולגמרי ניתקו את עצמם מהבנת עצמם בתוך הקונטקסט הכלכלי הפוליטי שבו הם עובדים, של המקום שלהם בשוק. לדעתי, מה שצריך לעשות עכשיו הוא להבין שאנשי שמאל, אקדמאים, פעילים בארגוני-עובדים, אקטיביסטים, כחלק מכל הבלגן, נמצאים יחד עם כולם באותו החרא.

כשדיברת קודם, אבי, על הקושי לאגד עובדים בעמותות. אנשים שחושבים, אני פוליטי בגלל התפיסה שלי, החשיבה שלי, הניסיון שלי לעזור, יכולת הניתוח שלי, זו הפוליטיקה שלי. עבור אדם כזה, להבין שגם הוא פועל, זה קשה.

תומר: כן, אבל בניגוד לחברה שמוכרת נגיד כיסאות, שצריכה את הכיסאות כדי לייצר רווח, קרן לא זקוקה לעמותה כדי לייצר, לדוגמא, ידע על הפרת זכויות אדם או סיור פוליטי או סדנה לאקטיביסטים או כל אחד מהדברים האחרים שעמותות עושות. אם העמותה הנתונה לא תארגן סיור פוליטי, עמותה אחרת תארגן סיור פוליטי אחר. במילים אחרות, קשה לי לראות באיזה אופן עמותות מייצרות משהו שהקרנות זקוקות לו כדי למכור ולצבור דרך המכירה שלו עוד הון.

שטפני: לדבר שאתה מדבר עליו קוראים כוח שוק. מה שחברה זקוקה לו תלוי באופן הדוק במצב שבו נמצא השוק. הדוגמא של הכיסאות היא דוגמא לא טובה, אבל אמשיך אותה. נגיד, אחרי שייצרו 10 מיליון כסאות, מגלים שאופס, ייצרנו יותר מדי ואז סוגרים את המפעלים. המצב  דומה במקרה של קרנות. כשקרן רואה שכדי לעשות פוליטיקה כאן, כדי להיטיב עמדה שם, הם זקוקים לעמותה שלך, אז כוח השוק שלך עולה. אבל כשכוחות השוק דורשים שינוי, היסט, כוח השוק שלך יורד, העמותה מאבדת מערכה והכסף ממשיך הלאה, לעמותה אחרת. אני לא אומרת שההשוואה מושלמת, אבל המקבילות רבות.

אבל עכשיו אני באמת צריכה ללכת. יש לי עוד פגישה ואני לא רוצה שיחכו לי שם. או שיש לך עוד משהו שאתה רוצה לשאול?

תומר: ואו, יש עוד המון דברים. למשל, איך, איזה אסטרטגיות פעולה מתאימות כאסטרטגיות של ארגון עובדים בעמותה, שנאבקים אל מול קרנות?

שטפני: כמו כל דבר אחר בקפיטליזם, אפשר לבחור בדרך קליינטליסטית. לא זאת תהיה ההצעה שלי, אבל אפשר להיאבק כך, באמצעות ניסיון להעצים את כוח השוק שלך. להתאחד עם עוד עמותות, שזה לדעתי דווקא דבר טוב, ולהגיד, אנחנו כולנו, התאגדות של עמותות, נציע פרויקטים אך ורק לקרנות שיעמדו בסטנדרטים כאלה וכאלה של משכורות, של מסגרות חוזים, וכולי. זו צורת פעולה קליינטליסטית קלאסית לארגוני עובדים. כמכניזם היא אולי לא אפשרות רעה. זו הדרך הרגילה. להתאגד בתור עובדים ולהגיד, לא נציע עוד פרויקטים לאף קרן שלא תעמוד בסטנדרטים כאלה או אחרים של מימון.

הבעיה היא, ולכן אני חושבת גם שאופן הפעולה הקליינטליסטי אינו נכון, שהתחרות גוברת כל הזמן. והתחרות קשה. ולכן חיזוק של כוח שוק לאורך זמן, הוא לא השיטה. בטווח הארוך, נצטרך לחשוב על פתרון פוליטי לבעיית הקפיטליזם. משום ששוק העבודה הולך ונעשה בינלאומי, הדרך לפתח מחשבה פוליטית ודרכי פעולה פוליטיות צריכה להיות ברמה בינלאומית, כזו שתוכל להוליד תנועות פועלים בינלאומיות.

אבי: כבר יש סוג של התחלה בכיוון הזה.

תומר: תנועות פועלים בינלאומיות?

שטפני: כן, זה קיים כבר, צעדים ראשונים נעשים, המבנים קיימים, אבל התנועות עדיין לא מתקדמות. כי יש הרבה סתירות.

תומר: אז לדעתך, האם ישנה אפשרות, תיאורטית, שאנשים שעובדים בעמותה בתוך ישראל, לדוגמא, יתאגדו עם עובדים בעמותה, בואי נאמר במצרים ועם עובדי עמותה בטוניס ועובדי עמותה בפרו, שהמשותף לכולם הוא שהעמותות שלהם ממומנות על ידי אותה קרן, וינהלו מולה ומול קרנות אחרות מאבק עובדים בינלאומי?

שטפני: לגמרי. לחלוטין. וזה גם הרעיון והכיוון בענפי ייצור כיום, והמבנים כאמור קיימים. אלא שמה שקורה הוא שההתארגנויות השונות, הבינלאומיות, מתחרות זו בזו. ברמה האירופאית, למשל. פולקסוואגן, אם לקחת את הדוגמא הידועה ביותר, יצרנית מכוניות גרמנית, ואופל, כלומר ג'י.אם, יצרנית מכוניות אמריקאית, לשתיהן יש ארגוני עובדים אירופאים, אלא-

אבי: הם מתחרים בארגוני העובדים בארצות הברית.

שטפני: בדיוק. כך שיש סוג של, אנחנו קוראים לזה תחרות בין ארגוני-עובדים, בקנה מידה אירופאי. ולכן מה שרציתי להגיד הוא, שהפיכתה של התנועה לבינלאומית או בין-יבשתית במקרה הזה, היא לא כל התשובה לשאלה, כי התחרות יכולה להמשיך להתקיים, פשוט ברמה אחרת. אבל הרעיון של תנועת פועלים בינלאומית, שעם הזמן נשכחה כמעט לגמרי עם הסחף לפוליטיקה ימנית, שמתמקדת בלאומי, הרעיון הזה מתחזק שוב, בגלל הגלובליזציה של השוק. והרעיון הזה הוא בהחלט נכון, גם לעמותות, בכל מקום בעולם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עדי

    תודה תומר על הראיון המעניין! לגבי הועד המנהל/ההנהלה, אני חושבת שצמצמת מדי את תפקידם. גם במצב של תקציב נתון שנקבע על ידי הקרנות, יש עדיין טווח של אפשרויות והחלטות לגבי מה עושים עם הכסף בהקשר של שכר, זכויות עובדים וכד'. להנהלה יכולים להיות תפקידים נוספים, כמו בדוגמא שאבי נתן של הפעולה המשותפת של הועד המנהל והעובדים מול הקרן. חוץ מזה אפשר להרחיב עוד הרבה על התהליכים התודעתיים שצריכים לעבור עובדי עמותות כדי להבין שהעמותה היא מקום העבודה שלהם ולא איזו עמדה פריבילגית או "משפחה".

  2. אלעד הן

    ראיון מעניין מאוד. חשוב להזכיר שברוב העמותות שפועלות היום בישראל ההתנהלות שונה מאוד מההתנהלות השוויונית בין השכירים לבין המנהלים. ברוב העמותות השכירים הם שכירים לכל דבר והמנהלים מקבלים משכורות לא מבוטלות. הכשל התודעתי שמוצג פה עדיין קיים בהרבה מקרים (המחשבה ש"אני לא חלק משוק העבודה"), אבל הטענות הכלכליות לא בהכרח צריכות להיות מופנות לקרנות בחו"ל.
    עוד פורמט פופולרי בארץ הוא עמותות שהמממן העיקרי שלהן היא המדינה. כאן הרבה פעמים המאבק הוא מול המשרד שאחראי עליהן וההנהלה במקביל.

  3. יוסףה

    תודה, תומר. תמיד מענין לקרוא דברים שאתה מביא, גם הפעם. אצלי זה מחזק את החשד שמופנה למושג המשפחה, גם כמטאפורה או יעד רגשי במקום עבודה וגם כקנה מידה ל"טוב". התשובה לשאלה שלך על איך לעשות מאבק עובדות בעמותות מן הסתם תעלה ממאבקים קונקרטים והצלחתם או כשלונם. הקוים הראשוניים שהשיחה שלכןם יצרה כאן הם התחלה מצוינת!

  4. יהודית קנולר

    הי תומר, המאמר שלך נראה לי מאד מעניין והייתי שמחה לפרסמו בכתב העת שאני עורכת בשם נטו+ לעבודה ולניהול משאבי אנוש. אם יש לך עניין, אנא העבר לי את מאמרך בוורד, ביחד עם הקרדיט שלך ככותב, תמונת פספורט (לא חובה) וכתובת למשלוח החוברת.

    בברכה, יהודית קנולר, עו"ד, עורכת נטו+

  5. זיו אלי

    מורי קבלן עבדים בהתנדבות כמעט ללא שכר וללא תנאים סוצאלים.