ההיפך מדוקטרינת דאחייה

אחד הדברים שאוטמים ישראלים לחלוטין לזכויות אדם הוא התחושה ששיח זה מאיים על ביטחונם האישי. ואחת המבוכות הגדולות לארגוני הזכויות קשורה ליכולת להתמודד עם האתגר המעשי שמציב הטרור. מול אתגרי הביטחון אין כרגע לקהילת זכויות האדם הישראלית מענה שיספק את המיינסטרים הישראלי, וזה מצב רע לחברה בכללותה.

האם יש סתירה בין זכויות אדם לצרכי ביטחון? מתח שצריך למצוא במסגרתו פשרה כואבת? סביב הרעיון הזה נע כיום רוב השיח על זכויות אדם. אבל פעמים רבות ההפך הוא הנכון. כך למשל בעניין תוואי גדר ההפרדה הפולשני, שניתק כפרים פלסטינים מאדמתם. לפי חוות דעת של המועצה לשלום וביטחון שהוגשה לבג"צ, התוואי המקורי מפותל וארוך יותר מהנדרש, ונמצא בנחיתות טופוגרפית, ולכן בעייתי גם מהבחינה הבטחונית גרידא. עמדה מנומקת זו הניבה הוראה של בג"צ להזיז את הגדר [אם כי זו לרוב טרם מומשה].

פעילות נדירה מסוג זה של המועצה לשלום וביטחון היא מהלך פורץ דרך; היא מאפשרת לפרק את טיעון-העל נגד זכויות האדם בישראל – דהיינו שזכויות אדם פוגעות בצרכי הביטחון ולכן מסכנות את ההישרדות הפיזית ממש. סוג כזה של ניתוח מידע והצעת חלופה מעשית מאפשר להראות שלעתים ההפך הוא הנכון: צעד שתורם לזכויות האדם תורם גם לביטחון. מידע על ההקשרים הרבים בהם זכויות אדם מופרות ללא כל הצדקה ביטחונית הוא אינטרס של כלל החברה הישראלית, שצריכה לדעת מתי פוגעים בשמה באנשים ללא כל הצדקה. אז למה לא רואים יותר מהלכים ותחקירים בכיוון זה?ֿ

הדבר קשור לנחיתות בזירת הארגונים והשחקנים הפועלים למען זכויות אדם בישראל. בזירה זו קיימים ארגונים חשובים הפועלים בשדה המשפטי או האקטיביסטי בשטח, אבל חסרה בה כמעט לחלוטין פרספקטיבה משלימה להם. כלומר, גורמים שיכולים לספק ביקורת מקצועית על המדיניות המתיימרת להעניק ביטחון לאזרחי ישראל; המדיניות שבשמה פוגעים בזכויות האדם בצורה הקשה ביותר ושלעתים קרובות מדי לא ביטחון אזרחי ישראל הוא התוצר האמיתי שלה. יתירה מזאת, חסרים גורמים שיכולים לספק חלופות בדמות דוקטרינה חדשה לביטחון אזרחי ישראל, שלא מחייבת כוחנות ואטימות לשכנינו ולמיעוטים בקרבנו.

יש הרבה מה לטעון, לדוגמה, כנגד פעולות "לחימה בטרור" המביאות להרג לא-ממוקד של אזרחים גם מזווית פרגמטית. לחימה כזו הורגת אולי את הטרוריסטים כיום אבל מולידה שורה של טרוריסטים חדשים מחר. וייתכן שבסופו של יום, במתימטיקה פשוטה, היא מגדילה את כמות העוסקים בטרור. לכן, תורת לחימה כזו עשויה להימצא בעייתית אפילו במונחים של שמירה על הביטחון. כדי להישמע, פרספקטיבות כאלו צריכות להיות מגובות במחקרים, בדיון מעמיק, וחשוב מכל: בחלופות מדיניות טובות יותר.

יצירתן של חלופות מדיניות היא קריטית. פוליטיקאי שצריך לתת מענה לבעייה מעשית כמו הירי על שדרות יפעל לרוב כפי שהוא מכיר אלא אם יציעו לו חלופה שיש ראיות מבוססות ליעילותה. אבל למעט במקרים יוצאי דופן, אין לארגוני זכויות האדם הישראלים כלים להציע חלופות מדיניות מפורטות כשזה נוגע למדיניות בטחונית. המועצה לשלום וביטחון היא הארגון הקרוב לכך ביותר, וגם היא איננה פועלת בנישה הזו באינטנסיביות.

מה שדרוש לחברה הישראלית, אם כן, הוא מודל נוסף של מאבק למען זכויות אדם, לצד המודל המשפטי החשוב והמודל האקטיביסטי ההכרחי. לארגונים כאלו צריכים להיות כלים מעשיים, מכווני-מדיניות, המספקים פתרונות שאינם עקרונות מופשטים. הם גם צריכים להתגבר על ההתנגדות הפסיכולוגית, הדחייה האסתטית והרתיעה המוסרית של אנשי זכויות אדם מהעיסוק בשיח של ביטחון ומוויתור על בלעדיות האולימפוס של השיח המוסרי/משפטי.

דווקא לגישה כזו יש סיכוי רב יותר להשפיע על קובעי מדיניות ולשנות דברים בפועל; דווקא זווית כזו יכולה להפוך את קהילת זכויות האדם לרלוונטית שוב. ובפשטות: הסיכוי להציל את חייהם של עזתים (ואולי אף איראנים) רבים במבצע הצבאי הבא טמון בעיקר בחלופות מדיניות חכמות ל"דוקטרינת דאחייה" הרת האסון. ומבחינת הישראלים, הרי הם זכאים לדעת מתי הפרת זכויות אדם נעשית בלי שום קשר לשמירה על בטחונם ולעיתים אפילו פוגעת בו.