• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

סטיית תקן של 20%

הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מתייחסת לחמישית מאזרחיה, הפלסטינים הישראלים, כאל איום בטחוני. אם שוויון והשתתפות פוליטית נראו פעם ישימים, הרי שהאפליה השיטתית המתגברת לאחרונה סתמה עליהם את הגולל. עווד עבד אל-פתאח עם תחזית קודרת
עווד עבד אל-פתאח

יותר ויותר קולות בקרב 1.2 מיליון הפלסטינים בישראל שואלים את עצמם, האם ישראל מנסה להגדיר מחדש את כללי המשחק שמושלים במערכת היחסים בין המדינה לבין הפלסטינים משנת 1948 ועד היום. בשנים האחרונות, במיוחד מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, מדינת ישראל אפיינה מחדש את האזרחים הערבים כסיכון ביטחוני ודמוגרפי, כפי שהיו בין השנים 1948-1966 תחת שלטון צבאי.

משנת 2000, שורה חדשה של נהלים וחוקים מדכאים ומפלים חוקקו ויושמו. מנהיגים פלסטינים בכנסת ספגו איומים בצורה שיטתית וחלקם אף הועמדו לדין. מסע הדה-לגיטימציה המתמשך לבש צורות כמעט חסרות תקדים. חנין זועבי, חברת כנסת מטעם מפלגתי, בל"ד, קיבלה שוב ושוב איומי רצח מימנים אלמוניים ודרכונה הדיפלומטי נלקח ממנה לאחר שהשתתפה במשט לשבירת המצור על עזה ב-2010. קולות ממפלגת השלטון, הליכוד, ביקשו לסלק אותה ואת מפלגתה מהכנסת.

"אנו כאן נשארים, כל עוד נשארים (כאן) הזעתר והזיתים", הפגנה ביום האדמה, יפו. צילום: activestills.org

ניסיונות מקואליציית השלטון הימנית למגר אף יותר את קהילת הערבים הפלסטינים ואת מפלגותיה הפוליטיות בכנסת, באים לידי ביטוי באמצעות שיטפון חוקים גזעניים שמטרתם לצמצם את תנועתם ואת אפשרות הביטוי הפוליטי של בני קהילה זו. מפלגתנו – הוועדה הדמוקרטית הלאומית (המוכרת בעברית בשם בל"ד) – מהווה את היעד המרכזי. בשנת 2007, נאלץ מנהיגה הקודם עזמי בשארה להתמודד עם תביעה מפוברקת, לפיה לכאורה שיתף פעולה עם החיזבאללה. הוא העדיף לעזוב את המדינה ולהישאר בגלות ולא להתמודד בתביעה זו, שבה עורכי הדין אינם יכולים להגן כראוי על לקוחותיהם מאחר שאין להם גישה לכל חומרי החקירה.

אך למעשה, מסע ההכפשה נגדו החל עוד זמן רב לפני כן ונשא אופי אידיאולוגי ופוליטי. הוא צוטט בצורה ברורה בספר שנכתב על ידי ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שדרש בשנת 2001 כי בשארה יובא בפני בית המשפט בשל חציית "קווים אדומים". איילון האשים את בשארה שדחה את זכות היהודים למדינה יהודית. המפלגה עצמה סבלה מניסיונות חוזרים ונשנים לפסילה מבחירות לכנסת.

עזמי בשארה. מסע ההסתה המתמשך נגד מפלגות ערביות כמו בל"ד ומנהיגיהן נתפס על ידי אזרחים ערבים רבים כטקטיקה להפרידם מנציגיהם

מטרת המפלגה כפי שהיא מנוסחת במצעה, הנה להמציא מחדש את ישראל בתור מדינה של כל תושביה. זה אומר ש-20 אחוז מתושבי המדינה היהודית, המהווים מיעוט אתני של ילידי הארץ, יהיו זכאים לשוויון מלא ויהיו בעלי כוח חוקתי ופוליטי אמיתי לשפר את מעמדם ולחיות במדינה חילונית דמוקרטית. עלייתה של בל"ד ומצעה בשנת 1996 זכו במהרה לתמיכה רחבה מתושבים ערבים ובאהדתם של אינטלקטואלים יהודיים לא-ציונים, והמפלגה נתפסה על ידי רבים כנוסחה הדמוקרטית ליברלית המודרנית ביותר שקמה בקרב הקהילה הערבית פלסטינית בישראל משנת 1948.

משנות השבעים של המאה ה-20, עברה קהילה זו שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מהותיים. קמה אליטה אינטלקטואלית חדשה אשר חיפשה דרכים להביע את צרכיה ואת שאיפותיה. בתקופה זו נראתה תחילתה של מודעות לאומית ואזרחית חדשה בקרב האליטות הערביות אשר ביקשו זכויות קולקטיביות ואינדיבידואליות ואזרחות שוויונית. החשיבה הפוליטית עברה שינויים ביחס להשתתפות בבחירות לכנסת, אשר נתפסה על ידי אזרחים ערבים רבים כמוסד שהנו ציוני בעיקרו. רוב מקימי בל"ד, פרטים או קבוצות, ואני ביניהם, נמנעו קודם מלהשתתף במשחק הפרלמנטארי, ואחרים דגלו מקודם בפתרון של מדינה אחת.

המעבר מנורמת השתתפות, דהיינו: מהצבעה בבחירות לכנסת, היה כאוב ונתפס על ידי רבים בתוך המפלגה כפשרה משמעותית. מנהיגי בל"ד קיוו כי גישה חדשה זו לגבי חיפוש אחר ייצוג פרלמנטארי עשוי לעזור ליצור אקלים נוח יותר לדו-שיח עם ישראלים ליברליים ולסלול את הדרך ליישות דו-לאומית בעתיד.

אך המסע נגד המפלגה שהחל בזמן האינתיפאדה השנייה נמשך ואף הסלים, כאשר חברי המפלגה עברו הטרדות מתמדות וחקירות משטרתיות. פקידים ישראליים ממשיכים לטעון כי האזרחים הערבים אינם קיצוניים כמו מנהיגיהם, זאת על מנת לפלג ביניהם. עבור רוב הפלסטינים בישראל, טענה זו מהווה קלישאה בלויה. פקידים רשמיים בישראל אינם יכולים עוד לרמות את התושבים הערבים, כמו בשנות החמישים והשישים, כאשר היו נתונים למערכת שליטה הדוקה תחת שלטון צבאי.

מסע ההסתה המתמשך נגד מפלגות ערביות כמו בל"ד ומנהיגיהן נתפס על ידי אזרחים ערבים רבים כטקטיקה להפרידם מנציגיהם. כמו כן, רבים מהם מתייחסים לזה כאל דרך להסיט את תשומת הלב מהתוכניות הישראליות להשלים את השתלטות המדינה על האדמות הערביות. יחד עם מדיניות האפליה שישראל מיישמת, השתלטות זו הובילה להתרוששותם של האזרחים הערבים.

מסע הקואליציה השלטונית הישראלית למען צמצום הייצוג הערבי בכנסת העמיק את חוסר האמון של האזרחים הערבים בהליך הבחירות. בשני סבבי הבחירות האחרונות ב-2006 וב-2009, צנח אחוז המצביעים בקרב הערבים ל-56%, מ-90% בשיאו ומממוצע של 78% עד 1999. אחוז זה צפוי לצנוח עוד יותר לאור המעבר המתמשך והמזורז של פוליטיקאים ושל החברה הישראליים לימין הקיצוני. כמו ב-2001, לאחר אירועי אוקטובר 2000, כאשר 13 אזרחים ערבים ישראליים נהרגו במהלך הפגנות, גם כיום יותר ויותר קולות מבקשים להחרים את הבחירות.

ישנן שתי סיבות לכך. ראשית כל, במידה שיצביעו, הערבים מעניקים לגיטימציה לדמוקרטיה אתנית ישראלית אשר מדירה אותם באופן שיטתי. שנית, ההצבעה מאיטה או מרסנת את סיכוייו של מאבק מסיבי אמיתי. אלו הקוראים לחרם טוענים שפוליטיקאים יהודים ישראליים מכינים תוכניות עוינות נגד מנהיגים ערבים והם מאמינים כי תוך מספר שנים, תופיע מציאות חדשה וקשה עוד יותר. מציאות זו, שעלולה להוביל לגטאות מופרדים ותחת מצור, עוני, אלימות ופרגמנטציה חברתית, עלולה גם לעורר מתיחות אזרחית פנימית רחבה.

האזור הערבי מבעבע ומהפכות הנן בהתהוותן. פלסטינים בישראל ומחוצה לה עוקבים מקרוב אחר תהפוכות אלו. הקהילה הבינלאומית החלה רק לאחרונה לשים לב למצוקתם של האזרחים הערבים בישראל. היא נטתה לשבח את ישראל בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, זאת למרות העובדה כי 20 אחוז מאזרחי המדינה מנושלים מזכויותיהם הבסיסיות.

בספרו מ-92' "נוכחים נפקדים", תוהה הסופר הישראלי דוד גרוסמן: "כמה זמן יכול מיעוט יחסית גדול לחיות תחת אחריות הרוב העוין מבלי לבסוף להופכם לאחד?" הוא ממשיך: "לאט ובטוח, כמו ישנה, ישראל מפספסת את הסיכוי להיחלץ מטעות נוראית. היא יוצרת לעצמה אויב שיתעצם נגדה זמן רב לאחר שמדינות אחרות יעשו אתו שלום".

הכותב הוא מנכ"ל בל"ד

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    כל שכנותינו מגדירות עצמן כערביות (למרות מיעוטים לא-ערביים גדולים); חוץ מלבנון, כולן גם מגדירות עצמן כמוסלמיות. פלסטין תהיה, אינשאללה בקרוב, מדינה ערבית ומוסלמית- אף אחד לא ידרוש ממנה להיות "מדינת כל אזרחיה" ולתת כוח חוקתי ופוליטי ליהודים. אבו-מאזן הצהיר בזמנו שיתנגד אפילו ליהודים שיגיעו כמשקיפים בינ"ל. ורק ישראל צריכה להיות "חילונית ודמוקרטית", בניגוד למה שרוב מוחלט מאזרחיה רוצים ולמנדט האו"מ להקמת "מדינה יהודית".

  2. דרור ק

    20% הוא (בערך) שיעורם של הערבים (בכלל זה הדרוזים) במדינת ישראל אם מביאים בחשבון את כל תושבי מזרח-ירושלים ורמת הגולן. רוב הערבים/הדרוזים היושבים באזורים האלה בחרו שלא להיות אזרחי המדינה (יש להם זכויות תושב קבע), כך שהם לא משתתפים ב"משחק" הפוליטי. גם שיעור ההצבעה בקרב הערבים אזרחי ישראל הוא נמוך יחסית (הם כ-16% מכלל אזרחי המדינה, אבל אם לוקחים בחשבון רק בני 18 ומעלה השיעור קטן יותר, ובכל זאת הם רחוקים מלמצות אותו).

    במילים אחרות, חלק גדול מאוד מהערבים הישראלים מדירים את עצמם מרצון מהחיים הפוליטיים במדינה. זה כמובן לא מפריע להם להתלונן על קיפוח זכויותיהם הפוליטיות.

    תנועת בל"ד כשלעצמה משחקת משחק מכוער במיוחד. היא כופרת בלגיטימיות של המדינה, אבל מתמודדת בבחירות. ההתחייבות של חברי הכנסת שלה "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה" היא בעיניהם כקליפת השום. להזכירכם – אין שום חוק שמחייב פעילות פוליטית דרך הכנסת דווקא. זאת באמת דרך יעילה להשפיע, אבל אם אתה כופר בזכות המדינה להתקיים, אל תשב בבית המחוקקים שלה. בפרלמנט הבריטי, לשם השוואה, היו במשך שנים מושבים ריקים שבהם זכו נציגים קתולים של צפון אירלנד שסירבו להישבע אמונים למלכה הבריטית. מבחינת הבריטים שבועת אמונים למלכה היא תנאי הכרחי לכניסה לפרלמנט, אבל הקתולים האירים הם מספיק הוגנים ואינם נשבעים שבועת שקר. מושביהם נשארו, אם כן, ריקים. אבל אצלנו, כמו במזרח התיכון, יכול חבר-כנסת להתחייב, ואז ללכת ולכפור בלגיטימיות של המדינה, וגם לשוחח שיחות ארוכות בטלפון עם אנשי חזבאללה, ולקנח בזעקות "לך תזדיין" (כך עזמי בשארה בדיון בוועדה של הכנסת כשעוד היה ח"כ), ועוד להתלונן על הגזענות במדינה.

    נ"ב – באתר שאמון על סוציאליזם, כדאי להזכיר שאין דבר כזה "אדמות ערביות", כשם שאין "אדמות יהודיות". גם אין "מים ערביים", וגם הדגים בכנרת, או בים התיכון, אינם יהודים או ערבים. אדמות הן משאב ציבורי שיש לחלק אותו בצורה שוויונית. מי שאומר "אדמות ערביות" הוא פשוט גזען.

  3. יאיר

    בניגוד לקשקוש של מאור, בעיראק יש מיעוט כורדי שקול בגודלו למיעוט הפלסטיני בגבולות הקו הירוק, ואכן עיראק אינה מוגדרת כמדינה ערבית (אבל מוגדרת כאסלאמית – יש 95% מוסלמים אם לא יותר).
    נדמה לי שמאור צודק לגבי סוריה. האם הוא משווה את ישראל לסוריה?
    אם ישראל רואה עצמה כמדינה דמוקרטית וליברלית, אזי במועדון המצומצם הזה אין מדינה (ולו אחת) שבה מיעוט לאומי כ"כ גדול בלי זכויות לאומיות, שמודר מהממשלה, ממשטר הקרקעות, וכו' וכו'. ישראל אינה יכולה להיות "מדינה יהודית ודמוקרטית" משום שחמישית מאזרחיה אינם יהודים. זה כ"כ פשוט.

  4. דרור ק

    לכורדים בעירק יש היום אוטונומיה, ועירק מוגדרת כמדינה פדרלית. זה סידור שהושג בחסות הפצצות החכמות ומטוסי הקרב של ארצות הברית. תושבי עירק מעולם לא הצליחו להקים שלטון עצמאי נורמלי. בשלב מסוים הם עברו למשטר טוטליטרי אכזרי – משטרו של סדאם חוסיין – שהגדיר את עירק כמדינה ערבית מוסלמית-סונית ודיכא את כל הקבוצות האחרות, ובמידה רבה גם את הערבים הסונים עצמם. לאחר ההרפתקה של כיבוש כווית ומלחמת המפרץ (1991) עירק התפרקה דה-פקטו וכורדיסטן הפכה חבל עצמאי למעשה (בחסות מטוסי קרב אמריקאים שהגנו עליו).

    השלב הבא בפרשה הוא פלישת כוחות אמריקאים לעירק, הפלת משטר סדאם חוסיין בכוח, וכפיית איחוד מחדש על עירק. האיחוד המלאכותי הזה הוביל למרחץ דמים אכזרי ומטורף בכל רחבי עירק. היום המצב קצת נרגע, אבל לא לגמרי. המקום השקט-יותר בעירק הוא כורדיסטן, כי במסגרת האיחוד הכפוי, התאפשר לכורדים לשמור על האוטונומיה שלהם (תוך ביטול הגדרת הפדרציה כולה כערבית).

    אם אתה חושב שהמזור לזוועות העירקיות בא בעקבות "משחק" בהגדרות של המדינה או שינויים בזהות האזרחית של תושביה – אתה טועה טעות מרה. עירק לא ידעה שקט לא בתור מדינה ערבית-סונית ולא בתור פדרציה ערבית-כורדית, והחלוקה הפנימית לעדות ולקבוצות אתניות ודתיות היא ברורה ומשמעותית ומכבידה מאוד על שיתוף-פעולה אזרחי.

    חלוקת המדינה דה-יורה הייתה יכולה להיות פתרון לא-רע בעירק, אבל הוא לא יכול להתבצע, בין היתר בגלל חשש תורכי מאירידנטה של הכורדים בתוך תורכיה (גם שם יש יחסי רוב-מיעוט מורכבים, וגם שם המדינה מוגדרת כתורכית על-אף המיעוט הכורדי), וגם בגלל קונבנציה בינלאומית שלא משנים גבולות לאומיים של מדינות מוכרות, אלא בקונצנזוס.

    בסודן, הפתרון היה באמת פירוד למדינה סודנית-ערבית ולמדינה דרום-סודנית לא-ערבית. שם זה התאפשר בזכות הסכמה שהצליחו שני הצדדים להגיע אליה אחרי מלחמות עקובות מדם, וכיוון שאף אחת מהמדינות השכנות לא התנגדה.

  5. סמי

    כולי תפילה שנחזור לחיות עם אחינו הערבים המוסלמים, הנוצרים והאחרים כפי שחיינו איתם עד לפני הטירוף הזה. אמן.

  6. מאור

    לא הכרתי את החוקה העיראקית הנוכחית.