איש המכירות

אתמול שמעתי חלק מנאומו של ראש הממשלה, והיום קראתי את תמלולו. זו אחת הפעמים הראשונות שבה ניתן לעיתונאים לשאול שאלות את הנישא מעם הקרוי גם ראש הממשלה, אך מה היו עיקר השאלות? הבית בחברון ואיראן (טוב, מה כבר אפשר לצפות מעיתונאים פוליטיים). היום שמעתי רבות על תחכומו של ראש הממשלה המשתמש במוצרים אלקטרוניים כאלה או אחרים, אך על מה דיברו פחות? על דבריו הלא ממש מדויקים.

מי שיקרא את דבריו ויתבונן במצגת לא ימצא נתונים רבים שיתמכו בכל מיני אמירות כלליות. כאשר דובר בצמיחה ואבטלה לעומת זאת היו גרפים צבעוניים, אולם גם שם הוצגו נתונים רק משלוש השנים האחרונות – הרבה מעבר ליכולת הקליטה וההבנה של העיתונאים שישבו בחדר. המסגור הזה של הנתונים מטעה משתי סיבות: האחת, ישנם תהליכים חברתיים שנמשכים כבר כעשור, השנייה, הוא משכיח ממי שרוצה לשכוח שמאז 1996 בהפסקות היה ראש הממשלה הנוכחי גם ראש ממשלה בין השנים 1996-1999 במהלכן היה גם שר אוצר שתי לתקופות, שר החוץ בין 2001-2003, שר האוצר בין השנים 2003-2005 וראש הממשלה ושר העל לענייני כלכלה בשלוש שנים האחרונות. כך שבעשר מתוך שש עשרה השנים האחרונות היה נתניהו ראש ממשלה או שר אוצר או שניהם (שמונה שנים), ושנתיים נוספות היה שר בכיר.

למה הטרחנות הזאת חשובה? כיוון שגם כשהיה ראש ממשלה בפעם הראשונה וגם כשר אוצר בשנים 2003-2005, נקט נתניהו במדיניות שהביאה אותנו להישגים החברתיים הכבירים שמעמידים אותנו בצמרת המדינות בנתוני אי-שוויון ועוני – בעיקר עוני של ילדים, שם אנחנו ניצבים ממש בראש. מה יותר קל מלומר שבשנתיים האחרונות העוני יורד כאמירה כללית, אבל לעומת זאת להציג צמיחה בגרפים צבעוניים; כי הוא ממש יודע נפש בהמתו, לא שהוא צדיק.

מה יותר קל מלקנות את הילידים בטאבלטים ובציורי עץ – ואני בטוח שהוא קיבל יעוץ מאשתו הפסיכולוגית על האופן שהוא צריך לצייר אותו, כי ציור עץ הוא אחד המבחנים הפסיכולוגיים הידועים בעיקר לילדים. כי הוא יודע שכל אלה שמוקסמים מהגימיקים ומהמטאפורות החלולות שהוא מייצר לא ממש ישאלו אותו שאלות קשות. אז הנה נתוני העוני: בשנת 2008 היו 34% מן הילדים עניים, ב-2009 36.3% וב-2010 35.3%; ב-2008 היו 19.9% מן המשפחות עניות, ב-2009 20.5% וב-2010 19.8%. ממש ירידה עצומה, 0.1% בשיעור המשפחות העניות ועלייה בשיעור העוני של ילדים ב-1.3%.

אבל כדי שלא תטענו שגם אני משתמש בשנים מועטות מדי, הנה גרף שהוצג בדו"ח העוני האחרון:

בהתבוננות לא מעמיקה, מוצאים שהעליות החדות ביותר בעוני היו בין השנים 1998-1999 (תזכירו לי מי היה אז ראש ממשלה), ובין השנים 2003-2005 – כמדומני שאחד בנימין נתניהו היה אז שר אוצר. אז הנה הנתונים, וזה רק בנושא אחד, כל היתר אלו תרגילים של איש מכירות. כך אני יכול לעבור גם על נתוני אי-השוויון, שלא לדבר על נתונים על הצטמקותו של המעמד הבינוני, כך בנושא שכר העבודה הנמוך ובעוד נושאים.

בואו נתבונן שנייה בגרף מתוך תמונת מצב חברתית של מרכז אדוה בנושא השכר: יותר אנשים מקבלים עד שכר המינימום, וכ-72% משתכרים עד השכר הממוצע.

ראש הממשלה מתגאה בתוספת מיטות לבתי חולים, אז בואו נראה מה קרה לתקציב הבריאות:

ומה רואים? שאילו היו מצמידים את הוצאות הבריאות ל-1995 עת נכנס חוק בריאות ממלכתית לתוקף, אזי היה צורך להוסיף לתקציב הבריאות 14 מיליארד שקל, זה יקרה מחר בבוקר כידוע.

זה רק מגוון קטן של נתונים. לא צריך גם להזכיר שבתקופות כהונה קודמות לא הפעיל ראש הממשלה את חוק חינוך חינם מגיל 3 אף שהחוק נחקק ב-1984 – תנחשו למה הוא עשה את זה עכשיו, כמובן שלא בגלל המחאה.

אני יכול להאריך פה בלי סוף, אבל אני חושב שזה מספיק לעכשיו. בלי שינוי מדיניות מהותי שבו תקציב המדינה יגדל בעשרות מיליארדי שקלים, המינימום לדעתי הוא 50 מיליארד שקל, הדיבורים יהיו רק דיבורים. הצמיחה, אם לא תועבר באמצעות תקציבים לשיפור השירותים החברתיים, לא ממש תועיל. ובכלל, בלי מאבק חברתי ופוליטי שיגרום לשינוי מדיניות נמשיך להיות מואבסים בחצאי אמיתות, בציורי ילדים ובגרפים זוהרים.