בואו בוזזים

בעל הבית השתגע.  במסגרת מכירת החיסול של יוון ערכה ממשלת יוון לפני מספר ימים "רואד שואו" בת"א, בו הוצגה תוכנית ההפרטה המסיבית שתעבור המדינה בחודשים הקרובים. בתוכנית נכללות חברות הנפט והגז, חברת החשמל, נמלי התעופה ו-3% מקרקעות יוון.

מה שאנחנו רואים ביוון כיום היא תמונה של ה"עולם הכלכלי החדש" שעלול לקום במאה הנוכחית. מדובר במעמד חדש הפולש ומשתלט על המדינה בדומה לפלישות הצבאיות לפני מאות שנים. בעבר, היו הפולשים תופסים קרקעות, משתלטים על רכוש הציבור  וגוזלים את אוצר הממלכה באמצעים צבאיים. היום יש לנו סוג חדש של לוחמה: לוחמה כלכלית. היום, באמצעות הפרטה ותרגילים פיננסיים אפשר לקבל את מה שצבאות השיגו בעבר בכוח הנשק. כן, זה הרבה יותר זול ואין שפיכות דמים.

במקום להכריז לפני ארבע שנים על פשיטת רגל, לצאת מגוש היורו, ולנקוט במדיניות כלכלית-חברתית לטובת הכלל, יוון הגיעה היום למצב בו איבדה למעשה את עצמאותה, והיא פושטת יד לנדבות, במצבה הנוכחי (כמעט) כל המדינה עומדת למכירה, והיא דנה את אזרחיה לשנים ארוכות של אומללות ועבדות חוב.

העולם הכלכלי החדש כפי שהוא נגלה לעינינו ביוון הוא משטר בו האוליגרכיה הפיננסית, בעלי ההון והרכוש, מחליפים את הממשלה הדמוקרטית ומשעבדים את האזרחים בעבדות חוב – Debt Peonage. בעידן החדש, קובעי המדיניות ממונים על ידי האוליגרכיה הפיננסית ודואגים רק לאינטרסים של בעלי ההון והרכוש המתפרנסים מנכסיהם, ולא לשכירים ולעצמאיים המתפרנסים מעבודתם. בעלי ההון והרכוש המפיקים הכנסה רבה מנכסים, מהלוואות או מהשקעות עבר, לעתים קרובות שלא בחוכמה, מוגנים כיום מפני הפסד על חשבונם של כולם. העמדה של הטרויקה – הבנק המרכזי האירופאי, האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, שכלל האוכלוסייה חייבת לשלם עבור כל מה שהעשירים לוקחים, מעלימים או מתחמקים מלשלם, אינה עמדה נייטראלית. זו עמדה הנמצאת באופן ברור לצד העושר שנצבר בצורה לא הוגנת.

יוון המודרנית קיבלה עצמאות מטורקיה העות'מאנית ב-1832, ואיבדה אותה לאוליגרכיה הפיננסית הבינלאומית ב-2011. העולם הכלכלי החדש מציב אינטרסים כלכליים מול הגדרה עצמית לאומית. להזכירנו, אחד משלשת המאפיינים המגדירים את מדינת הלאום הוא הכוח ליצור כסף. מאפיין שני הוא הכוח להטיל מסים. שני כוחות אלה הועברו ביוון ובאיטליה מפוליטיקאים שנבחרו בדרך דמוקרטית, לאלו שמונו על ידי  האוליגרכיה הפיננסית הבינלאומית. המאפיין השלישי של מדינת הלאום הוא הכוח  להכריז מלחמה. מה שקורה כיום הוא המקביל של מלחמה, המתנהלת כנגד הרוב המכריע של האזרחים ונגד הממשלה הלאומית הנבחרת. האוליגרכיה הפיננסית משתמשת בכסף כנשק בצורה חדשה של לוחמה – לוחמה פיננסית – פחות עקובה מדם, אבל עם  מטרות הדומות לקונקיסטאדורים, להשתלטות הקולוניאלית, ולכל כיבוש צבאי: השתלטות על אנשים, קרקעות ומשאבי טבע שעליהם אפשר לגבות דמי שימוש כמס, על תשתיות ציבוריות כדי לסחוט מהן שכירות ודמי גישה, ועל כל המפעלים או נכסים אחרים היכולים לספק זרם הכנסות.

הדמוקרטיה הכפיפה את המערכת הפיננסית כדי לשרת את היציבות והצמיחה הכלכלית לטובת כלל הציבור, בכלל זה מיסוי על הכנסות מהון ומרכוש, ובעלות ציבורית על מונופולים בסיסיים.  אבל, בשנים האחרונות, המגזר הפיננסי צבר כוח והשפעה ומשתמש במשברים, שהוא האחראי להם, כהזדמנות "לשכנע" את הממשלות כי הכלכלה תתמוטט אם לא יצילו את הבנקים. בפועל זה הביא לביצור שליטת בעלי ההון בקביעת המדיניות, בה הם משתמשים לטובת האינטרסים הצרים שלהם, בדרכים המביאות לקיטוב נוסף בהכנסות.

כך לדוגמה, מצבת החובות שנוצרה בעקבות הצלת הבנקים, הצלה שאורגנה על ידי האיחוד האירופי והבנק המרכזי האירופאי, הינה עתה החלק הגדול ביותר בחוב הלאומי העולה באותן מדינות. חובות הבנקים הפרטיים שהוכנסו למאזנים של ממשלת אירלנד, בריטניה ויוון הפכו לחובות של משלמי המסים. הדבר נכון גם עבור 13 טריליון דולר חוב שנוספו מאז ספטמבר 2008 לחוב הלאומי האמריקאי. הליכים אלו מוכתבים על ידי באי-כוח של המגזר הפיננסי הנקראים בלשון נקייה טכנוקרטים, שמונו לתפקידם על ידי נציגים של הבנקים הנושים, וייעודם להעביר את החוב הפרטי לסקטור הציבורי ולסחוט את הכלכלה ככל האפשר כדי לשלם לבנקים את החובות הרשומים עתה לזכותם.

פתרונות כמו אלו הנקוטים היום ביוון הם מבית החלומות של המערכת הפיננסית. זה סל מתנות לבנקאות העולמית שיש סיכוי אפסי שהאזרחים היו מאשרים במשאל דמוקרטי. אבל האסטרטגים של מגזר הבנקאות למדו שאין להסתכן בהגשת התוכניות שלהם להצבעה דמוקרטית. זאת לאחר שהאיסלנדים סרבו פעמיים, ב-2010 וב-2011, לאשר את הכניעה של ממשלתם ולשלם את הפסדי הבנקים המופרטים באיסלנד. לכן האוליגרכיה הפיננסית האירופית מנעה משאל עם כזה ביוון, והביאה להדחת והחלפת ראש הממשלה באיטליה.

בעידן החדש, הממשלות מכוונות לפעול כסוכני אכיפה מטעם הכובשים הפיננסיים כנגד אזרחיהן. ממשלות מצוות לשלם חוב שלקחו עליהן, לא כדי להגן על המדינות בלוחמה צבאית או להשקעה בחינוך, בבריאות ובתשתיות כבעבר, אלא כדי לשלם חובות חילוץ שהן לקחו לטובת שכבת העשירים באוכלוסייה, על ידי העברת והטלת ההפסדים של שכבה זו על משלמי המסים.

זה לא חדש. קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הטילו משטר צנע ומכירת נכסי ציבור על מדינות באמריקה הלטינית, על מדינות אפריקאיות ועל מדינות אחרות בשנים 1980 עד 2000. יוון, כמו אירלנד, ספרד, איטליה ופורטוגל כפופות עכשיו למדיניות צנע וביזת נכסים דומה, כאשר קביעת וביצוע המדיניות הלאומית מועברת למוסדות פיננסיים על-ממשלתיים הפועלים מטעמם ועבורם של הבנקאים הבינלאומיים ועבור המאיון העליון של האוכלוסייה.

מדיניות זו של צנע עמוק – 'פיחות פנימי' משמעותה הקרבת הכלכלה של מדינות אלו וגזר דין על אזרחיהן לשנים ארוכות של עבדות חוב כדי לשלם את החובות שנצברו במהלך הבועה הפיננסית. אלא שמדינות אלו יכולות לעשות זאת רק תוך סיכון של התמוטטות כלכלית, פוליטית, ודמוגרפית, שתחמיר עוד יותר את מצבן.

מנקודת המבט של הסקטור הפיננסי, ה"פתרון" למשבר בגוש האירו הוא ביטול ההישגים החברתיים באירופה של המאה הקודמת. הרעיון דאז היה שהמערכת הבנקאית קיימת כדי לשרת את הכלכלה והחברה, כיום המצב הפוך. הדמוקרטיות האירופיות הועלו על המזבח הפיננסי תחת המטרייה הפוליטית של משבר כלכלי ושעת חירום. השכר ורמת החיים חייבים להצטמק, הכוח הפוליטי עובר מהממשלה הנבחרת לטכנוקרטים השולטים עבור הבנקים הגדולים והמוסדות הפיננסיים. העובדים בסקטור הציבורי יופרטו, העבודה המאורגנת תחוסל, תשלומי ביטוח לאומי, פנסיה וביטוח בריאות יקוצצו ונכסי המדינה יימכרו במכירת חיסול. על מנת  שתפיסת נכסים ושלטון כה נועזת תצליח, צריך היה משבר שיאפשר להשעות את תהליכי החקיקה הפוליטית והדמוקרטית הרגילים שצפויים להתנגד לה. פאניקה פוליטית ואנרכיה כלכלית יצרו ואקום שלתוכו ניתן לנוע במהירות, תוך שימוש בהולכת שולל פיננסית ורטוריקה כלכלית שטחית כדי לתרץ פתרונות התפורים לאינטרסים ספציפיים.

העולם הכלכלי החדש אינו גזרת גורל: ע"ע בוליביה

העובדה שלא לוקחים בחשבון את רצונם של הבוחרים מציב את החובות הלאומיים, הנובעים מההסדרים החדשים, על קרקע רעועה מבחינה פוליטית ומבחינה משפטית. חובות המוטלים באמצעות צווים, על ידי ממשלות או גופים פיננסיים זרים מול אופוזיציה עממית חזקה עשויים להיות רופפים, ובהיעדר אישור ציבורי דמוקרטי, הם עלולים להיעלם עם המשטר שהסכים להם. כל עוד יתקיימו בחירות דמוקרטיות ביוון, תיתכן היבחרות של ממשלה שתכפיף את המגזר הבנקאי והפיננסי לשירות הכלכלה והעם (יהיה מעניין לראות איך האוליגרכיה הפיננסית תמנע זאת, תחתור תחת בחירות כאלו או תעוות את תוצאותיהן).

ממשלה יוונית חדשה שתיבחר בבחירות דמוקרטיות עשויה לבטל את ההסדרים שנכפו על יוון, ולהפוך את הליכי ההפרטה, ולא דווקא בדרכים ברוטאליות. ממשלה כזו יכולה לפעול באמצעות ובמסגרת החוק, כך שרכוש הכלל והתאגידים שהופרטו יהפכו לפיל לבן בידי אלו שרכשו אותם. באותה המידה שהחוק העביר את רוב העושר והרכוש ביוון למאיון העליון ולבוזזים הבינלאומיים, כך אפשר, במסגרת ובאמצעות החוק, להחזיר את הרכוש והעושר הזה לבעליו – לעם היווני.  הדוגמה של ועדת ששינסקי והחוק להגדלת הכנסות המדינה ממאגרי הגז והנפט יכולה להוות דוגמה לכך, כמו גם בוליביה (להלן).

ממשלת יוון וממשלות אחרות (באיטליה ובאירלנד לדוגמה) עשויות לנסות לשלם את חובותיהן באמצעות חידוש והעמקת המיסוי הפרוגרסיבי על עושר והכנסה, העברת הנטל הפיסקאלי לבעלי הרכוש וההון וכן באמצעות החזרת הרגולציה ופיקוח הדוק על המערכת הפיננסית.  ארגנטינה, בוליביה ואיסלנד הן דוגמאות מהשנים האחרונות למדינות שעמדו בלחצים של המערכת הפיננסית העולמית בניגוד לאירלנד, איטליה ויוון שנכנעו ללחצים אלו. אפשר גם להסתכל אחורה על ביטול חובות הדדי (מורטוריום) בין בנות הברית של חובות המלחמה ועל הוויתור על יתרת הפיצויים מגרמניה בשנת 1931. העיקרון הבסיסי הוא שחובות שלא ניתן לשלמם לא ישולמו.

הדוגמה הטובה ביותר לדעתי הינה בוליביה. נשיא בוליביה אוו מוראלס עשה את ההפך מהמלצות 'קונצנזוס וושינגטון', מתכתיבי הכלכלה הניאוליברלית, ובניגוד למרשמים ולדרישות של המערכת הפיננסית הבינלאומית. הממשלה של מוראלס החזירה את אוצרות הטבע של המדינה לידי תושביה, הלאימה את מאגרי הגז והנפט שהופרטו בתחילת העשור, את מערכת החשמל, התקשורת והכרייה, יישמה מדיניות פיסקאלית מרחיבה, והגבילה את היבוא של מוצרים אסטרטגיים מבחינה כלכלית.  מאה ימים לאחר בחירתו, במאי 2006, הוציא הנשיא מוראלס צו נשיאותי המורה על הגדלת המיסוי וחתימת חוזים חדשים בתחום הגז והנפט. לחברות הזרות ששלטו על הפקת הגז ניתנו 180 יום לפתוח את החוזים למשא ומתן מחודש או לעזוב את המדינה.

בניגוד לאזהרות כי משקיעים זרים יבטלו את תוכניות ההשקעה שלהם, יתבעו את הממשלה, ולמרות האיומים על ממשלת בוליביה להביא את הסוגיה בפני בוררות בינלאומית ולחצים אחרים, חברות הנפט והגז הזרות בחרו להישאר במדינה, ובתוך הזמן הקצוב הגיעו להסכמה עם הממשלה. ממשלת בוליביה השיגה שיעור הכנסות ממסים ומתמלוגים של 50-80% באמצעות 44 חוזים חדשים עם 12 חברות שונות.  השליטה בגז ובנפט הועברה לידי המדינה וכן השליטה בשיווק וחלוקת המשאבים האלו. המיסים שהוטלו על חברות האנרגיה הועלו, החוזים נכתבו מחדש, ושיעור ההכנסות של בוליביה מהפקת הגז והנפט עלה מ- 18% לכמעט 80%. הכנסות הממשלה מתעשיית הגז והנפט עלו פי 9, מ-173 מיליון דולר ב-2002 לכ-1.57 ביליון דולר ב-2007.

התוצאות של המדיניות החדשה בבוליביה לא אחרו לבוא. בשש השנים האחרונות, בוליביה הפכה לאחת ממדינות אמריקה הלטינית שהצליחו מאוד לשפר את רמת חיי אזרחיה. הכלכלה בבוליביה נמצאת בצמיחה מתמדת מאז 2007, עם ממוצע של 4.5% בשנה. ב-2011, כלכלת בוליביה צמחה ב-5.3%, מעל לממוצע באמריקה הלטינית.

המאבק הנוכחי המתחולל ביוון ובאירופה הינו יותר מלוחמה כלכלית. הוא מאיים להפוך לקו הפרדה היסטורי בין התקופה של תקווה ופוטנציאל טכנולוגי במחצית המאה האחרונה, לעידן חדש של קיטוב כאשר האוליגרכיה הפיננסית מחליפה ממשלות דמוקרטיות ומשעבדת את האוכלוסיות לעבדות חוב.

ייתכן שתנועות המחאה בעולם הן התקווה הגדולה לעצירת הידרדרות זו, ויש להן ממי ללמוד.

הכותב הוא ממייסדי המכללה החברתית כלכלית ואחד ממרציה