נשים עושות סדר

"והיא שעמדה" – הגדה עם מדרש נשי, לא מספיק בועטת בפטריארכיה וחסרה קולות של נשים רבות – אבל עדיין מצליחה להביא לשולחן הסדר קולות פמיניסטיים וקריאה לחברה אחרת. דנה ג. פלג קראה בה
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

בהפתעה הגיעה אליי הההגדה הזאת. לא במקרה או בטעות, כי הרי בחיים אין מקריות, לפחות כך אני מאמינה. מה רבה היתה הפתעתי כשבמקום הספר שהייתי אמורה לקבל, גלשה אליי "והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי". זה היה לפני כחודש, בסביבות פורים. הספר נשאר אצלי, והתחלתי לעיין בו, טיפין-טיפין, לא באבחה אחת, מאפשרת לעצמי לעכל את הדברים, לספוג אותם, לפני הכתיבה.

סדר פסח הוא אחד הריטואלים הקשים ביותר עבורי ביהדות הישראלית. מלעיטים אותנו מגיל הגן שמדובר ביציאה מעבדות לחירות. נוח מאוד להשמיט את מה שנאמר בהגדה עצמה. לא באותיות ברכת טל ומטר נכתב שם, כי אם באותיות קידוש לבנה: אלוהים (או אלוק, כפי שמכנה אותו יהונתן גפן) הוא זה שמקשיח את לב פרעה. אם להאמין לסיפור שאנו מתבקשים לראות את עצמנו חלק ממנו, ולהנחיל לבנינו במשך אינספור דורות, הרי שהוא גרם סבל עצום למצרִים, בני אדם ("מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה") שנאנקו מן הסתם תחת עולו של דיקטטור בעצמם.

מתוך הגדת סראייבו. עדות למחשבותיהם וחייהם של אנשים

ההגדה עצמה מדגישה את נוראיותן, "אלה מכות שלקו על הים" וכן הלאה. הרי אלוהים, לו היה באמת רחמן, היה מוציא את בני ישראל ממצרים בקלות ובנועם, בלי לפגוע בהמוני חפים מפשע. יכול היה לרכך את לב פרעה במקום להקשיח אותו. יכול היה להסתפק בתעלול קסמים אחד, כדי להוכיח את כוחו על אלי מצרים. לא ולא. זהו אל נקמות אכזרי, שנהנה להתעלל במצרים כדי להוכיח את גדולתו. את יכולת ההתעמרות שלו. היציאה הזאת מעבדות לחירות (שגם היא מוטלת בספק: הוא מוציא אותם מעול עבדות מצרים לעול עבדות מצוותיו), נעשית על גבם, ובמחיר סבלם העצום של המוני בני אדם. אין זו סתם אגדה, כי אם הסיפור המכונן של העם היהודי. העם שאליו אני משתייכת.

כך שמצד אחד, קשה לי מאוד עם הטקסט הזה, ומן הצד השני יש בי משיכה גדולה, אהבה ממש, לאמנות ההגדה. איורים בכתבי יד של הגדות מרתקים אותי ביותר. לצד הטקסט ניתן למצוא פרשנויות אחרות, בלי מלים, עדות למחשבותיהם וחייהם של אנשים. של יהודים, שאני אולי נצר להם. אחת החביבות עליי ביותר היא הגדת סארייבו, הגדה ספרדית מהמאה ה-14 שבשולי איוריה המפוארים ניתן למצוא כתמי יין ואותיות עבריות שתרגל ילד קטן, ככל הנראה.

***

כרך מוארך ומסקרן בכריכה קשה מגיח אליי מתוך המעטפה. העיצוב (של אורן שחר, סטודיו גסטליט) יפה ותכליתי כאחד. והלוא יש להחזיק אותו ברווח שבין הצלחות, לשתף בו לעתים את מי שאין לה הגדה, או שאינו יודע לקרוא היטב. כמו הגדת סרייבו, גם הגדת "והיא שעמדה" נועדה לספוג כתמים, שהרי מקומה בשולחן אוכל, ואוכל כשם שהוא מזין הרי הוא מלכלך.

אני מעלעלת בה, ואכן זוהי הגדה בהירה וברורה, ויש בה גם חן וחגיגיות, כיאות לספר טקסי. הטקסט המסורתי של ההגדה מובא בגופן בולט יותר, על רקע חום, במסגרת צבעונית, ולצדו, מולו, מעליו, ומתחתיו המדרשים הנשיים, באותיות שחורות אך דקיקות. על אף שקולות הנשים ומדרשיהן עולים בהיקפם על ההגדה המקורית, הוא יוצר תחושה מסוימת של היררכיה, של הטקסט המקודש לעומת המדרש. בשבועות הקרובים אני לומדת ומתעמקת באותו "מדרש נשי חדש". נשי, לא פמיניסטי. ועל אף הרתיעה שלה מלהגדיר את עצמה ככזאת, אעז כאן ואדבר על הפמיניזם שבה. בעיקרו של דבר, ניתן לתמצת אותו באחת: השמעת הקול הנשי.

קרול גיליגן. לרפא את הפיצולים

הפסיכולוגית הפמיניסטית קרול גיליגן, שעל אף שם משפחתה האירי כל כך (שמו של בן זוגה, ג'יימס גיליגן) הינה יהודייה כשרה, מעלה על נס את הקול הנשי. קול שמדוכא בפטריארכיה, ונקבר בגופן של נשים. כשנשים משמיעות קול, כשהן מתעלות מעל לערכים הפטריארכליים שהוכתבו להן המבוססים על תחרותיות ועל פיצולים היררכיים – הן מתנגדות. בהתנגדותן זו הן מרפאות את הפיצולים ויכולות, לפי גיליגן, לשחרר את הדמוקרטיה מכבלי הפטריארכיה. זהו הפמיניזם של גיליגן, והוא בא לידי ביטוי במידה רבה, בהגדה זו.

ראשית כל, על שם השיתוף שבה. ההגדה הזאת היא פרי עבודתן של א/נשים רבות. שתי עורכות, שלוש נשות מערכת, ומשתתפות רבות. מדי שנה נכתבת הגדה חדשה לקראת "סדר נשים" שנערך בבית המדרש "ניגון נשים" על שם אסתר סטולמן במדרשה באורנים. ההגדה מורכבת ממדרשים אלה, ואני משערת שרבים לא זכו להיכנס אל דפיה. אני יכולה לתאר לעצמי את הדיונים הערים, ואולי אף ויכוחים, שהתרחשו על הכנסתם של מדרשים אלה או אחרים. אין עבודתו של עורך יחיד כעבודת מערכת או כעבודת עריכה שיתופית. כבר בעצם העבודה, נשמע קול אחר מהמקובל.

המדרשים בנויים כמדרשיהן של ארבע נשים, המאוירות כניבטות מבעד לחלונות: החכמה, משקפיה מעל מצחה, מעיינת בספרים המונחים על אדן חלונה; הכועסת (לא הרשעה, וטוב שכך) אשת עסקים קצרת שיער שמדברת בסלולרי, שלוש יונים נמרצות מעופפות סביב לחלונה נטול האדן; התמה, בלונדינית שוילון צבעוני מתנפנף מעל חלונה, והיא משקה את אדנית הפרחים בחלונה; והאחת שאינה יודעת לשאול, נערה ביישנית סמוקת לחיים, שבאדמה שבאדניתה טרם צמח דבר.

שנית, ההגדה היא פמיניסטית בקולות שהיא משמיעה. היא מביאה את קולותיהן של מחלה, נעה, חגלה, מִלכה ותרצה, בנות צלפחד, שדרשו חלק ונחלה בירושת אביהן; את קולה של ברוריה, את קולן של מרים, של יוכבד, של המיילדות פועה ושפרה, ועוד קולות אחרות של נשים עבריות ויהודיות, שהוצנעו, הוסתרו, הודרו, הורחקו למקומות אחרים מפאת כבודם וחשיבותם של הגברים. היא מביאה את סיפוריהן של נשים, לכל אורך הדורות, שערכו והגישו וניקו את השולחן שגברים הסיבו אליו, נשים שזכו להיסב בו רק אם היו "חשובות". בהגדת "והיא שעמדה" יש כוס למרים, לא רק לאליהו. גם במדרשים, לכל קול יש חשיבות, כל פרשנית ודרשנית מקבלת קרדיט. יש בכך משום תיקון חשוב של עוות שהתקיים במשך דורות, "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה מוכשרת". כאן הנשים החכמות, הנבונות שיודעות את התורה מובאות בשמן המלא, עומדות בשם עצמן, וגם ביוגרפיות קצרות שלהן מובאות בסוף ההגדה.

ושלישית, משום בקולות אלה יש אכן קריאה לחברה אחרת: "עבדים היינו", כותבת שו (שולמית) בש בתפקיד הכועסת, "לצבא הכוח, למלחמה ולפחד./ עבדים לקולות הגבריים הקוראים אלי קרב./ אסירים של יוהרה וזלזול באחר, כבולים בשרשרת הכיבוש./ עד אשר תקומנה הנשים ותקראנה/ די!/ די לאלימות!/ די לעריצות!/די לנקמה! / די לשנאה!/ די לאימה!/ די לקולות המלחמה!/ ותצאנה בקול גדול הזועק להידברות,/ ותקראנה לחמלה, להקשבה! לשלום" (עמוד 11) וענת ישראלי, כבת החכמה בפרשנותה ל"הא לחמא עניא", קובעת ש"חווית יסוד של ניצול והתעללות מחייבת אותנו כבוגרות לא לנצל, לא להתעלל, להיות אמפתיות לחלש" (עמוד 9) ומצטטת את הפסוק "ואהבתם את הגר כי גר הייתם בארץ מצרים" (דברים י, י"ט). "אתגר מיגורה של הגרות – זהו בעיני אתגר נשי עצום", היא כותבת, וגיליגן היתה בוודאי כותבת "אנושי".

הרבה נכתב בה גם על שחרור עצמי, על שחרורן של הנשים מכבליהן: "רק כך נצא ממצרים", טוענת סיגל אור בעמוד 27, בפרשנות ל"ביד חזקה ובזרוע נטויה", "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח./ רק כשאנו עצמנו נשתחרר ונצא". ועל אחוות הנשים שבין מרים לבת פרעה, נכתב בשירה היפהפה של אילה רונן סמואלס, "בין קני הסוף" (עמוד 29): "האם היה ביניהן מבט/אחד ישיר, שובר מחיצות/מתעלם מן התהום הידועה/מתעקש לתקשר, לכרות ברית?… אולי היתה שם שכינה ביניהן…"

מתוך "והיא שעמדה" (לחצו להגדלה)

***

יש עוד מה לכתוב על המסר שמועבר בהגדה זו, אלא, שלמרבה הצער, יש לה גבולות. כמו איורי ההגדות שאני כל כך אוהבת, היא עדיין שוכנת לצד הטקסט המסורתי, הפטריארכלי והאלים, ומתיימרת לכל היותר להעניק לו פרשנות אחרת. הגרסה השלווה, הצמחונית, המתוקה של תמר ראובני (עמוד 63) לא מחליפה את החד גדיא המקורי, רק מציעה לו חלופה. השינוי היחידי שנעשה בטקסט המסורתי הוא "עורכ/ת", מתן רשות לאשה לערוך אותו.

ההגדה מביאה את קולותיהן של מיילדות, של אמהות, של נשים שהן רעיות ועומלות קשה על שולחן הסדר, אבל אפילו הבת הכועסת לא מביאה את קולן של נשים שבחרו שלא ללדת, או שלא יכלו לעשות זאת. ולמרות האזכור לעיל של אחוות נשים, לא נשמע כאן קולן של נשים טרנסג'נדריות, נשים ביסקסואליות, נשים לסביות. לא נשמע כאן קולן של אתיופיות, של פועלות מנוצלות, של עובדות סקס, של נשים שנאנסו. המקום היחיד בו הן מוזכרות הוא במאמרה של ענת ישראלי שהובא לעיל, אלא ששם חלקן מובאות כגר שיש לאהוב, לא בשם עצמן. רשימה ארוכה מדי, יש שיטענו. אלא שאם ביציאה מעבדות לחירות עסקינן, הרי שאלה הנשים המדוכאות ביותר, לא נשות העסקים שאינן מצליחות להגיע לשכר עצום כזה של עמיתיהן הגברים, ולא הנשים הנשואות הזוכות למקום מרכזי בחברה בזכות בעליהן וילדיהן. ההגדה הזאת לא בועטת בכלים הישנים, אלא לכל היותר מנסה ליצוק בהם תכנים חדשים.

ועם זאת, זהו תהליך. כפי שכותבות ענת ישראלי ודבורה עברון: "ההצטרפות הנשית למרחב היהודי על כל רבדיו הינה תהליך היסטורי, עמוק, מרחיק לכת ובלתי ניתן לעצירה עוד". אכן. בשנה הבאה…

והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש

עורכות: נירה נחליאל וענת ישראלי

מערכת: חגית אקרמן, תמי לוז ברגר, דבורה עברון

איורים: רחלי שלו

המדרשה באורנים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ענת ישראלי

    על ההתבוננות הנבונה והמדויקת בהגדה.
    תודה גם על הביקורת האמתית והכואבת. אבל נכון גם שהשיח הפמיניסטי עם המקורות שלנו, האמונה שלנו והתרבות שלנו יכול להיות גם שיח שמבקש מקום לצד המסורת, ולא רק שיח שדורש להחליף את המסורת. המרחב הפמיניסטי והסובלני מעצם מהותו חייב להיות מסוגל להכיל את האופציות השונות, עם כל המגוון שביניהן.
    לשנה הבאה בנות חורין…