על מושג החירות

עושים סדר במושג החירות: יוסי דהאן עם שלוש תפיסות פילוסופיות ופוליטיות שונות, וכמה הבחנות על מה המשמעות של היות חופשי ותחת אילו תנאים נהנה אדם מחירות
יוסי דהאן

בשנתיים האחרונות כתבתי בערב פסח שני פוסטים על שלוש תפיסות שונות של חירות. השנה עשיתי סדר נוסף במושג הזה.

מה המשמעות של להיות חופשי, ליהנות מחירות. בני ישראל יצאו מעבדות לחירות, ספרטקוס הנהיג את מרד העבדים נגד צבאות רומי, נשים מחו נגד שלילת החירות שלהן להצביע ולהשתתף בחיים הפוליטיים, ואנשים במדינות רבות נאבקו מנת להשתחרר מעול הקולוניאליזם. לעתים המאבק למען החירות אינו רק חיצוני אלא הוא גם פנימי-אישי, כאשר אנשים נלחמים נגד מחסומים ועכבות שמונעים מהם להיות מה שהם. כפי שאומר דייויד מילר, שברשימה הזו אני נסמך על ניתוחו, קל לזהות מיהם אויבי החירות, אולם קשה יותר לו לומר עבור מה נאבקים אלה הנאבקים למען החירות.

באופן כללי, בניתוח מושג החירות ניתן לזהות במסורת הפילוסופית שלוש קונספציות מרכזיות ומגוונות של חירות:

המסורת הראשונה היא המסורת הרפובליקנית. התפיסה הרפובליקנית היא התפיסה הפוליטית ביותר של חירות. על פי תפיסה זו להיות חופשי פירוש להיות אזרח בקהילה פוליטית חופשית, וקהילה פוליטית חופשית משמעותה קהילה שמנהלת את חייה בעצמה, כזו שאינה כפופה לשלטון זר. קהילה שחוקיה משקפים את רצונות אזרחיה. להיות אזרח בקהילה כזו פירושו להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים. המסורת הרפובליקנית היא מסורת ותיקה שמקורותיה בפילוסופים היוונים, שראו בהשתתפות בחיים הפוליטיים את מימוש רעיון החיים הטובים. אולם ההוגים היווניים, ולא מעטים אחריהם, סברו שלא כל אחד יכול ליהנות ממעמד של אזרח ומחירות, כך עבדים, נשים ומי שמתפרנס מעבודתו, לא נחשבו ככאלה היכולים וזכאים ליהנות מחירות.

כך, על פי תפיסה זו אנשים החיים תחת שלטון עריץ, או שלטון זר והנתונים לכיבוש, נשללת מהם חירותם. גרסה מודרנית יותר לתפיסה הרפובליקנית, המכונה לעתים רפובליקניזם הומניסטי, באה לידי ביטוי בכתביה של חנה ארנדט, שעבורה חירות במשמעותה האמיתית פרושה ליטול חלק בבמה הפוליטית הציבורית, לדעתה, פוליטיקה היא מרחב שבו אנשים משתחררים מהשגרה המכאנית של חייהם המשפחתיים והכלכליים. התפיסה הרפובליקנית זכתה בשנים האחרונות לגרסה חדשה – ניאו רפובליקנית, המכונה לעתים רפובליקניזם אזרחי, שמייצגים אותה פילוסופים בני ימינו כקוונטין סקינר ופיליפ פטיט. על התפיסה המודרנית יותר של רפובליקניזם אזרחי אפרט בהמשך.

צילום: ssalonso, cc by-nc-sa

הקונספציה השנייה של חירות היא הקונספציה הליברלית. על פי תפיסה זו ליהנות מחירות פירושו להיות משוחרר מהגבלות או התערבות של אחרים במעשיך. להיות חופשי פירושו שאחרים יניחו לך לעשות את מה שעולה על דעתך. על פי התפיסה הליברלית אדם הוא חופשי כאשר הוא יכול להאמין במה שהוא רוצה, לומר את אשר על לבו, לנוע לאן שהוא חפץ, ללא הפרעה מצידם של אנשים אחרים.

מה שחשוב לליברל זה שאחרים לא יתערבו במעשיו. ובאחרים, הכוונה היא לא רק לאנשים אחרים אלא בעיקר המדינה. תפיסה זו של חירות מזוהה עם הוגים כג'ון לוק, בנז'מין בנתאם וג'ון סטיוארט מיל. החשש העיקרי של הליברל הקלאסי הוא מפני התערבותה של המדינה במעשיו. כך שבעוד עבור מי שמחזיק בתפיסה הרפובליקנית, החירות באה לידי מימוש בחיים הפוליטיים, עבור הליברל, החירות מתחילה כאשר הפוליטיקה מסתיימת – בחייו הפרטיים. הגרסה הקיצונית של התפיסה הליברלית באה לידי ביטוי בדמותו של האנרכיסט, המאמין שחירות יכולה לבוא לידי מימוש רק כאשר כל מוסדות השלטון ייעלמו. דוגמה טובה לתפיסה הליברלית של החירות המדגישה חוסר התערבות באה לידי ביטוי בישראל בשני חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק – הבאים להבטיח את הזכות הקניין וחיריות אישוית ולהטיל מגבלות על התערבות השלטון.

אולם הקונספציה הליברלית המעמידה במרכזה חוסר התערבות בעייתית. דמיינו לעצמכם שני תרחישים (הדוגמה היא של איאן קרטר). בתרחיש הראשון, חייה של קבוצת עבדים נשלטת על ידי שליט טוב לב שיכול לעשות להם כל מה שעולה על דעתו, אולם במקרה שלנו השליט טוב הלב פשוט מניח לעבדים לנפשם, הוא אינו מתערב בחיי היום-יום שלהם, ולכן על פי התפיסה הליברלית המעמידה במרכזה את רעיון החירות כחוסר התערבות, אנו יכולים לומר שהעבדים נהנים ממידה רבה של חירות. אולם המסקנה הזו נראית לי ולרבים אחרים בעייתית, כיוון שכאשר אנו מתייחסים לחירות פוליטית קשה ליישב מצב של חירות עם תנאים של עבדות.

תארו לעצמכם עתה את התרחיש השני. מצב בו אימפריה שולטת בקולוניה, או מצב של מדינה כובשת שבה לנכבשים אין כל זכויות פוליטיות. תארו לכם שאותו כוח אימפריאליסטי, מטעמים שונים, מחליט להניח לנכבשים לנפשם הוא אינו מפעיל כלפיהם את כוחו וסמכותו השלטונית. מנקודת המבט של הקונצפציה הליברלית המתייחסת לחירות כאי התערבות, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהאנשים החיים תחת כיבוש נהנים ממידה רבה של חירות בחייהם היום יומיים, כייוון שהשלטון כמעט ואינו מתערב בחייהם.

עתה בואו נניח שהאנשים החיים תחת כיבוש מחליטים למרוד, המרד מצליח והם זוכים לחירות פוליטית. השלטון החדש שהם מקימים פעיל הרבה יותר מהשלטון הקולוניאלי הקודם. השלטון מחוקק חוקים ומחליט על מדיניות המתערבת במידה רבה יותר מאשר השלטון הקודם בחייהם של האנשים. על פי התפיסה הליברלית של חירות כחוסר התערבות אנחנו צריכים להגיע למסקנה שהעצמאות הפוליטית גרמה לירידה בחירות. אולם שוב זו מסקנה בעייתית, כיוון שאנו מניחים שקולקטיב שהצליח להפטר מכיבוש ומשלטון קולוניאלי דווקא הגדיל את חירותו ולא הקטין אותה.

התרחישים הללו מצביעים על העובדה שצריך להתייחס לחירות פוליטית כיחסים מבניים הקיימים בין אנשים וקבוצות ולא כאל עובדה אקראית. מה שחשוב זה לא, האם במקרה האדון החליט היום שלא להצליף בעבד, או השלטון הכובש החליט לוותר על האפשרות לדכא את האוכלוסייה הכבושה, מה שחשוב הוא מערך החוקים, המוסדות והנורמות המסדירים את היחסים בין הצדדים, האם אלו חוקים, מוסדות ונורמות המאפשרים לאדם או לקבוצה לדכא את הצד השני.

זו ביקורתה של  התפיסה הניאו רפובליקנית, על התפיסה הליברלית של חירות. לדעת מצדדי תפיסה זו חירות פוליטית משמעותה לא להיות נתון לשליטתו של כוח שרירותי. אדם או קבוצה נהנים מחירות כל עוד לאדם או לקבוצה אחרים אין יכולת להתערב בענייניהם באופן שרירותי. על פי תפיסה זו של חירות רפובליקנית חירות פירושה לא להימצא תחת שליטה של אחרים. כך שמה שחשוב על פי התפיסה הזו זה אל בכמה כוח עושה השלטון הכובש הקולוניאליסטי שימוש, אלא העובדה שיש לשליט את היכולת לשלוט ולעשות שימוש בכוח כלפי האוכלוסייה הנכבשת בזמן ובאופן שהוא שהוא רואה לנכון.

בהקשר הישראלי, הצעות שונות הממליצות על אוטונומיה חלקית כזו או אחרת לפלסטינים כאשר השליטה על מידת האוטונומיה הזו נשארת בידי ישראל אינה מגדילה את מידת חירותם של הפלסטינים. או בקיצור "כיבוש נאור" מנוגד לחירות. על פי התפיסה הזו של חירות, הרעיון הוא לא להפוך את הכובש לנאור אלא להפוך אותו לפחות כובש, לשחרר את הנתינים משליטתו השרירותית בהם.

על מנת ליהנות מחירות, על פי התפיסה הניאו-רפובליקנית, לא מספיק לא להיות נתון לשליטה שרירותית. על מנת לא להימצא תחת שליטה של אחרים אני גם צריך שהצרכים הבסיסיים יבואו על סיפוקם אדם שאינו יכול להתקיים ייאלץ להכפיף את רצונו ויהיה נתון לשליטתם השרירותית של אחרים. כך, למשל, עובדים חסרי ברירה אחרת הנתונים לחסדיהם של מעבידים מנצלים או עניים הנתונים לחסדיהם של נדבנים ועמותות צדקה על מנת להתקיים. הבטחת חירותם על פי התפיסה הרפובליקנית מצריכה את סיפוק צרכיהם הבסיסיים על ידי השלטון, כלומר הבטחת זכותם ליהנות מזכויות חברתיות.

האם באמת כל התערבות שלטונית היא פגיעה בחירות? כך פילוסוף בן זמננו בשם פיליפ פטיט המקדם עמדה ניאו-רפובליקנית, כותב שמן הראוי להבחין בין התערבות שרירותית של השלטון שאינה מוצדקת, למשל התערבותו של השלטון שבה למנוע ממני את חופש הביטוי או ההפגנה, לבין התערבות שלטונית באמצעות החוק שמטרתה למנוע שליטה של פרטים או קבוצות, באנשים אחרים. כך התערבותה של המדינה באמצעות חוק שנועדה למנוע שליטה כלכלית של אליטה קטנה בחלק גדול מהאזרחים, אינה בגדר התערבות והפרעה לחירות אלא דווקא הגדלת חירותם של אנשים רבים יותר, אותם אלה שהחוק מונע מבעלי ההון את השליטה הכלכלית בחייהם.

כך גם חלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי או חקיקת חוקי עבודה המגנים על העובדים, פרקטיקות המתקיימות במדינת הרווחה, אינם מהווים פגיעה בחירות בעלי ההון והמעסיקים, אלא מונעים את השליטה שלהם בחיינו, אלו חוקים המגדילים את חירותם של אזרחים רבים. תפיסה דומה לזו באה לידי ביטוי בעמדה שמביע הפילוסוף ג'רי כהן, לדעתו חלוקת החירות בחברה תלויה בחלוקת הקניין בין אנשיה. ומשום כך לדעתו צורות מסוימות של סוציאליזם עדיפות מבחינת הגדלת חירותם של בני אדם, על פני משטרים קפיטליסטיים. הנקודה החשובה והמעניינת בעמדות של כהן היא ההצדקה למשטר סוציאליסטי במונחים ליברליים של חירות שלילית. מבחינה זו, משטר סוציאליטי אינו עדיף על משטר קפיטליסטי כיוון שאנחנו מעדיפים את הערך השוויון על פני ערך החירות, כפי שרבים וטובים נוהגים לנסח את המחלוקת בין שתי האידיאולוגיות הללו, אלא משטר סוציאליטי עדיף כיוון שהוא מבטיח חירות רבה יותר ממשטר קפיטליסטי.

ג'רי כהן, במאמר בשם "חירות וכסף", גם יוצא נגד הבחנה ידועה המקובלת על הוגים ליברליים כישעיהו ברלין וג'ון רולס, בין חירות לבין האמצעים לממשה, כך למשל הטענה היא שבמדינות קפיטליסטיות העניים אינם סובלים מהיעדר חירות אלא מהאמצעים לממשה. בניסוח אחר הם נהנים מחירות פורמלית אבל הם חסרים אמצעים לממש את החירות הזו, או בניסוח אחר מחירות אפקטיבית. על פי תפיסה המאומצת על ידי אנשים המשתייכים למחנה הימין החברתי והכלכלי, חירות משמעותה אי התערבות וכל עוד אף אחד אינו מתערב באפשרותי לעשות פעולות שונות אני נהנה מחירות, היעדר אמצעים למימוש החירות אינה פגיעה בחירות עצמה. ולכן העניים הסובלים מהיעדר אמצעים כלכליים נהנים מחירות,  מה שחסר להם זה אמצעים לממשה שזה עניין אחר. לעומתם סבור כהן שאנשים עניים שמה שמאפיין את מצבם זה היעדר אמצעים כלכליים סובלים מהיעדר חירות, הבעייה שלהם היא לא היעדר משאבים לממש חירויות, אלא חוסר חירות. תארו לכם, כותב כהן, אשה ענייה מהעיר גלזגו שאינה יכולה לבקר את אחותה המתגוררת בעיר אחרת כיון שאין לה כסף. אם היא תנסה לעלות על הרכבת ללא כרטיס, הכרטיסן יתערב וימנע את עלייתה לרכבת, אשה זו סובלת מחוסר חירות ולא רק מחוסר אמצעים לממש את החירות. בחברה קפיטליסטית כסף מאפשר חירות, ולא רק את האפשרות לממש אותה, בדוגמה הזו, האשה המנסה לבקר את אחותה סובלת מהיעדר חירות כיוון שללא כסף התערבות הכרטיסן תמנע ממה לעלות לרכבת ולהגיע לאחותה. מה שכהן עושה בניתוח שלו זה להראות כי גם כאשר מאמצים את ההגדרה המינמלית, הימנית בדרך כלל, של חירות כאי התערבות היעדר אמצעים כלכליים פוגע בחירויות. בחברה שלנו כסף מספק חירות כיוון שהוא מונע התערבות של אנשים ומוסדות שחוסמת את הגישה שלנו למוצרים ושירותים.

ההוגה בנז'מין קונסטאנט הבחין, הבחנה שהפכה לקלסית בהגות הפוליטית, בין החירויות של העת העתיקה לבין החירויות של הזמן המודרני. החירות שאליה שאפו אזרחי הפוליס היוונית היו החירויות הפוליטיות, חירויות הכרוכות באסיפות בכיכר העיר, בניהול דיון פוליטי קולקטיבי, בשירות בחבר מושבעים ותפקידים אחרים לטובת הציבור, זו החירות הרפובליקנית. החירויות של הזמן המודרני לעומת זאת, וכאן הוא התכוון למדינות אירופה, היו חירויות אזרחיות, חירות ממעצר, חופש העיסוק, חופש המחשבה וחירויות אחרות. חירות במובן קונצפציה השנייה. (התפיסה הניאו רפובליקנית שהזכרנו למעלה מציבה אתגר להבחנה קלסית זו).

הקונספציה השלישית של חירות, היא הקונספציה האידיאליסטית, המזוהה עם ברוך שפינוזה, ז'אן ז'ק רוסו ופרידריך הגל. בתפיסה הזו המוקד אינו בהסדרים המוסדיים הפוליטיים והחברתיים אלא בכוחות הפנימיים שלי הקובעים כיצד אפעל. על פי תפיסה זו אדם הוא חופשי כאשר הוא אוטונומי, כאשר הוא פועל על פי הרצונות האותנטיים שלו, או בהתאם לסברות הרציונאליות המנחות אותו כיצד לחיות. המאבק למען החירות על פי התפיסה האידיאליסטית אינו בכוחות חיצוניים אלא בכוחות פנימיים של האדם עצמו – חולשת רצון, דחפים, תאוות, אמונות בלתי רציונאליות – המפריעים לו לבטא את האישיות האותנטית שלו.

חלק מהגרסאות של התפיסה הזו הן אנטי פוליטיות לחלוטין. כך אנשים השייכים לתנועות הניו אייג' סבורים שהם ישיגו את  החירות האמתית באמצעות מדיטציה, התבוננות פנימית ובניסיון להתגבר על רגשות או אמונות מסוימות. אולם לתפיסה האידיאלית של חירות יש גם גרסאות פוליטיות בעייתיות. למשל תפיסות הסבורות שרק תחת סדר פוליטי מסוים אנשים יגלו ויביאו לידי ביטוי את החירות האמיתית שלהם.

מהכיוון הימני הטוטליטרי אלו עמדות הקובעות שרק באמצעות שייכות והזדהות עם גזע או לאום, אנחנו יכולים להיות חופשיים באמת. או מהכיוון הפוליטי השמאלי, למשל סטליניזם קומוניסטי, שעל פיו רק באמצעות הזדהות עם הסדר הקומוניסטי אנשים ישתחררו מהניכור שבעבדות הקפיטליסטית וייהנו מחירות קומוניסטית. גרסה אחרת של קונצפציה זו מציג הפילוסוף צ'ארלס טיילור, לדעתו אדם שאינו פועל על פי הרצונות המשמעותיים ביותר עבורו אינו חופשי, כך שחשוב שכאשר אנו בוחנים את מידת החירות שבני אדם נהנים ממנה, כדאי לבחון לא רק את מרחב ההזדמנויות שעומד לרשותם, אלא גם באיזו דרך פעולה הם בוחרים למעשה.

הערה קצרה, ההבחנה המפורסמת של ברלין, בין חירות שלילית לחירות חיובית, במסה המפורסמת ומעט מבולבלת שלו,  "שני מושגים של חירות" היא במידה רבה, הבחנה בין הקונצפציה השנייה לקונצפציה השלישית של חירות כפי שהן מוצגות כאן, כאשר ברלין מביע התנגדות לחירות חיובית המקבילה כאמור לקונצפציה השלישית של חירות.

הקונצפציות השונות הללו אינן מוציאות זו את זו, הבנה שלימה של החירות צריכה לשלב בין שלש התפיסות הללו. אנשים לא נהנים מחירות כאשר חייהם נשלטים על ידי אנשים אחרים, הם נהנים מחירות כאשר הם קובעים ביחד עם אחרים את אורח חייהם (חירות רפובליקנית). אנשים גם אינם חופשיים כאשר הם חיים תחת חוקים מדכאים או במציאות משוללת חוקים לחלוטין, או כאשר אין ברשותם את האמצעים הבסיסיים לתנאי קיום נאותים למימוש החירות (חירות ליברלית), הם גם לא אוטונומיים כאשר הם מבולבלים, מחקים באופן מכני ואוטומטי את אורח חייהם של אנשים אחרים, מודרכים על ידי תעמולה תקשורתית או אחרת, או כאשר הם משועבדים למסורת ללא יכולת להשתחרר ממנה (חירות אידיאליסטית).

לא פירטתי מה משמעות ניתוח מושג החירות הזה למציאות הישראלית, אני מקווה שחלק מהפירוט הזה בא לידי ביטוי במה שנכתב באתר הזה במהלך השנה.

חג חירות שמח.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ראובן מירן

    ממה שאני יודע על השפעת החגים על העבדים, אני מאמין שהם בין האמצעים היעילים ביותר בידיו של בעל העבדים בריסון רוח המרי. לו היו זונחים בעלי העבדים את המנהג הזה, אין לי כלל ספק שהתוצאה המיידית מכך הייתה מרד עבדים. החגים משמשים כמוליכים או כשסתומי בטיחות שמטרתם לפרוק את הרוח המרדנית של האנושות המשועבדת. לוליהם, כל עבד היה מגיע לייאוש נורא, ואבוי לבעל עבדים ביום שבו היה מנסה לסלק מוליכים אלה או להפריע לפעולתם! עלי להזהירו שבמקרה כזה תעבור בהם רוח נוראה יותר מרעידת האדמה המחרידה ביותר.
    החגים הם חלק בלתי נפרד מהתרמית, העוולה, וחוסר האנושיות של העבדות. הם מנהג שהונהג כביכול בזכות נדיבות ליבם של בעלי העבדים, אבל אני טוען שהם תוצאה של אנוכיות, ואחת התרמיות הגדולות יותר שבוצעו על גבו של העבד הנרמס. בעלי העבדים אינם נותנים לעבדים את הזמן הזה משום שהם אינם רוצים שיעבדו בו, אלא משום שהם יודעים שיהיה זה מסוכן למנוע אותו מהם. ניתן לראות זאת בכך שבעלי העבדים מעדיפים שעבדיהם יבלו ימים אלה בדיוק בדרך שתגרום להם לשמוח על סופם כמו על התחלתם. הם מתכוונים כנראה להמאיס על עבדיהם את החירות, על ידי כך שהם מורידים אותם לתהומות השפלים ביותר של ההוללות. לדוגמא, בעלי העבדים לא מסתפקים בכך שהעבד שותה מרצונו, אלא מאמצים תכניות מתכניות שונות כדי לגרום לו לשתות עד אובדן חושים. תכנית אחת היא להתערב מי מעבדיהם יוכל לשתות הכי הרבה וויסקי בלי להשתכר. בדרך זו הם מצליחים לגרום להמונים רבים להפריז בשתייה. כך, כאשר העבד מבקש לו חירות נעלה, בעל העבדים הערמומי, היודע את בורותו, מאכיל אותו ברמיה מנה של הוללות נקלה, וקורא לה בעורמה 'חופש'. רובנו שתינו בצמא את התחבולה הזו, והתוצאה הייתה כמצופה: למדנו לחשוב שאין הרבה הבדל בין חופש ועבדות. חשנו בצדק שכמעט ועדיף לנו להיות עבדים לאדם מאשר לרום. וכך, כשתמו החגים, התנודדנו וקמנו מהרפש שבו התפלשנו, נשמנו נשימה עמוקה וצעדנו לשדה – כשאנחנו בסך הכל שמחים למדי לחזור ממה שאדוננו רימה אותנו לחשוב שהיא החירות, חזרה לזרועותיה של העבדות.
    אמרתי שדרך ההתנהגות הזו היא חלק ממערכת שלמה של רמייה וחוסר אנושיות שהיא העבדות. זה אכן כך. הדרך שננקטה כאן כדי להמאיס על העבד את החירות, בכך שיראה רק את ניצולה לרעה, משמשת גם במקרים אחרים. לדוגמא, העבד אוהב דובשה . הוא גונב קצת. האדון, במקרים רבים, נוסע לעיר וקונה כמות גדולה של דובשה. הוא חוזר, נוטל את שוטו, ומצווה על העבד לאכול את הכל, עד שהבחור המסכן נתקף בחילה בכל פעם שמזכירים דובשה. דרך זו משמשת לפעמים כדי לגרום לעבדים להימנע מלבקש יותר אוכל ממכסתם הרגילה. עבד גומר את המכסה שלו ומבקש עוד. אדונו כועס עליו, אך מכיוון שאינו רוצה לשלח אותו ללא מזון, נותן לו יותר ממה שנחוץ, ומכריח אותו לאכול הכול בזמן מסויים. ואז, אם הוא מתלונן שאינו יכול לאכול יותר, אומר לו שהוא אינו מרוצה לא כשהוא רעב ולא כשהוא מלא, ומלקה אותו על כך שאי אפשר להשביע את רצונו! יש בידי שפע של דוגמאות של אותו עיקרון, ובכולן חזיתי, אבל אני חושב שהמקרים שציינתי מספיקים. נוהג זה שכיח מאד.

    (מתוך: "עבד אמריקני" מאת פרדריק דאגלס, תרגמה מאנגלית: מיכל אילן, נהר ספרים.

  2. מירן

    קראו את פרדריק דאגלס, העבד האמריקני הראשון שתיאר את חייו במו-ידיו והעניק לנו מסמך אותנטי ממקור ראשון על העבדות לא כניתוח אקדמי נאור ככל שיהיה, אלא כמציאות נחווית. בין השאר, הוא מתאר איך מנוצלים החגים להעמקת השיעבוד באמצעות הגברת הצריכה ועיוות משמעותה של החירות. קראו גם את המסה "על ההשתעבדות מרצון" מאת אטיין דה לה בואסי, התמארת את מנגנון השיעבוד וההשתעבדות מרצון ואת הדרך להיחלץ מהעבדות.

  3. קורא

    המשיכו במלאכתכם הברוכה

  4. עפרה

    נקודת האיזון בין החופש לבין עיקרון השוויון תמשיך להטריד עוד שנים רבות. למרות ההסתייגות של כותב המאמר נראה לי שהגותו של ג'ון רולס על "צדק כהוגנות" ראויה יותר. גישתו של כהן משאירה בצד את שאלת המחסור, ובוודאי אינה פותרת את השאלה, למי תינתן השליטה על חלוקת המשאבים (יעני החלוקה ה"צודקת", שתמיד תהיה סובייקטיבית). האם סיפוק הצורך של הגברת מגלזגו המתגעגעת לאחותה יבוא לפני או אחרי סיפוק הצרכים של אחיינה הצעיר שמעולם לא ראה משחק כדורגל?

  5. דוב

    הכותב מפספס את העיקר משום שתפיסתו היא אידיאליסטית, כלומר הבחירה היא בין תפיסות שונות של החרות "האמיתית".
    אבל לפני החרות קיים ההכרח והחירות היא קודם כל הכרת ההכרח שהוא מושג יחסי לחברות ולתקופות היסטוריות שונות. האדם הפרה היסטורי נאלץ לבזבז את רוב זמנו לליקוט ולציד אחרת ימות ברעב. חיו של העבד עדיפים בראשית תקופת העבדות על מותו בחרב או להתבשל בסיר לפני שהיה בו שימוש כעבד וכך הלאה. האמצאים להכפפת כוחות הטבע לצרכי האדם מצריכים חלוקת עבודה שקובעת את צורת המשטר והחירות היחסית לאותו משטר. משהתפתחו האמצעים חלוקת העבודה הקודמת (והגבלת החירות הקודמת) כבר אינה הכרחית וצורת משטר מתקדמת יותר מאפשרת בד"כ הגדלת החירות.
    אמור מעתה החירות היא קודם כל הכרת ההכרח והשחרור היחסי מההכרח מחייב שחרור ממשטרים משעבדים שעבר זמנם (כהכרח).