הדידיטי דפק לנו ת'מוח

"למי אכפת מעובדות משעממות?", תוהה איתמר הנדלמן-סמית במאמרו ביום שישי 23.03 בעיתון "הארץ" ("על גזענות אנטי-אשכנזית"), בשאלה שאין ראוי ממנו להשיב עליה. שכן הפרובקטור השגרתי, שההיסטוריה היא ממנו והלאה, מנסה שוב לעורר הדים. הפעם קובע הנדלמן-סמית (להלן: האחוס"ל), כי מעולם לא היה כאן קיפוח כלפי יוצאי מדינות ערב, ובטח שלא ממסד אשכנזי.

לכן, אין זה מפתיע שהאחוס"ל נשען על דבריו של בן-גוריון באקט של רחיצת כפיים. אך האיוולת הזו קלה, קלה מדי, להנכחה; הציטוט "יהודי תימני הוא קודם כל יהודי, ואנחנו רוצים להופכו עד כמה שאפשר במהירות האפשרית מתימני ליהודי השוכח מאין בא, כמו שאני שכחתי שאני פולני" – שלשמו הרחיק האחוס"ל לכת עד לוויקיפדיה – הוא בבחינת טיעון ריק מתוכן. בן גוריון מעולם לא שכח מאין בא, כשם שביקש לחנך את יוצאי מדינות ערב "להתרחץ, לא לגנוב ולא לאנוס". הגבלה על השימוש ביידיש תעיד על אישיותו הפוליטית החובקת-כל של בן גוריון, ולא כפי שנרמז, מתוך שאיפה להתנכל לדובריה.

לא רק בן גוריון היה שותף להלך הרוח הזה. יעיד על כך גם הספר "המהפכה האשכנזית" (1964) של קלמן כצנלסון, אחיינו של זלמן שז"ר, שהתייחס למפגש האשכנזים מול מזרחים כאילו היה זה מפגש ענק עם גמד: "העליונות האשכנזית היא קודם כל עליונות מבחינת השליטה על הזמן. היא עליונות של התפזרות גיאוגרפית, של שפעת כישרונות אנושיים, של עמידה על במת ההיסטוריה העולמית… ההיסטוריה התאכזרה גם לעם זה [מזרחים] וצירפה אותו אל שורת הננסים… הניסיון לחבר יחדיו את הננסים ולהציגם במלוכד מול הענק הוא מגוחך מלכתחילה… כשם שתריסר דלי-כשרון לא יוכלו להוות משקל שכנגד לגאון, כך לא יוכל חבר הגמדים הלא-אשכנזיים להתחרות באשכנז".

גזענותו של הלא-גזען, כפי שהיטיב לכנותו יונתן ברזילי במאמר ביקורת אחר על האחוס"ל סמית, מחפשת מזור לעצמה לא רק במישור הלינגוויסטי, אלא גם בחלוקת המשאבים. כאן, גבירותי ורבותי, מתעורר האחוס"ל לעולמו הפרטי, ומסרב להסתנוור מקרני שמש האמת: "רובם הגדול [של האשכנזים] זכו לאותם התנאים בדיוק כמו העולים מארצות המזרח (אם לא נפלו חללים במלחמת העצמאות)". נחרצות דבריו, קרי הזיכרון האמוציונאלי, מתבטלים כלא היו במפגשם עם הזיכרון ההיסטורי. כך, למשל, מתוך פרוטוקול של הסוכנות היהודית ב-1956:

בחודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה-נהריה, אלה הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה-נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את  הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.

לאירועים אלו מדביק האחוס"ל את תווית הרגש. המזרחים, מהיותם כאלה, הרי נוטים להיות אמוציונאליים יותר, ועל כן ראו זאת לא אחר מאשר "דבר אישי". "האשכנזים למודי התופת", לעומתם,  כבר השכילו, מהיותם זריזי תפישה, הווה אומר האוונגרד, שמדובר ב"כורח המציאות". במילים אחרות, ריסוס בדי-די-טי הוא אקט פרגמטי, מחושב ומושכל, ואין חלילה לערבבו בגזענות. זאת ועוד, הוא עוקץ באלגנטיות לא בולטת כלל, עם הערתו "אם לא נפלו חללים במלחמת העצמאות". רוצה לומר, אנחנו, האחוס"לים, נלחמנו עד טיפת הדם האחרונה, ומה איתכם?

למותר לציין, כי יוצאי ארצות ערב הובאו לכאן ללא כל זיקה לפרויקט הציוני הלבן. עלייתם ארצה, שהחלה בשנות ה-50', היתה מענה לצורך בידיים עובדות וקביעת עובדות דמוגרפיות בלבד. לכן התבטאויותיו הרבות של בן גוריון, דוגמת "הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך" (על המרוקאים), או "דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים… התימנים והספרדים… רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים", יעידו יותר מכל על חלקם בפרויקט הציוני, וכל שכן על קיומו של אותו "ממסד אשכנזי שמעולם לא היה". בנוסף, הוא מנכס את זיכרון השואה כקלף נוסף נגד הטענות השחוקות עד דק, לתפישתו, של הקיפוח העדתי ("גם אילוז וגם אסולין מתחמשים בארסנל הטענות הישנות על קיפוח, נישול, זלזול ודיכוי תרבותי-כלכלי-חברתי של המזרחים").

ומה באשר לברי הפלוגתא שלו? ובכן, "אווה אילוז", הלא היא פרופסור אווה אילוז, מתבססת על שכתוב ההיסטוריה. ויאיר אסולין? הוא בכלל יליד שנות ה-80 ואין לו דבר עם ההיסטוריה הזו. אם להוציא את הדמגוגיה בטיעון האחרון (את הפרש השנים בין האחוס"ל לאסולין ניתן לספור על שתי ידיים), הרי שמסתתר כאן ממד נוסף בגזענותו של הלא-גזען – הפטרונות. בהזכירו לאסולין מתי נולד, מבקש האחוס"ל להזכיר לו את מקומו, ולא רק הכרונולוגי, בפרויקט הציוני.

מאמרו של הנדלמן סמית מקומם כפליים – ראשית בגלל זיכרון היסטורי סלקטיבי, שלא נאמר מעוות מיסודו; ושנית משום הניסיון להשכיח את עוולות העבר. לכן, שלא יתפלא מניין מגיעה הקביעה לפיה הגזענות האשכנזית מסרבת לדעוך. אם לשפוט לפי דבריו, נראה שהיא כלל לא מתכוונת להיעלם בקרוב.