אם הלך תימני אחד

הרבה "אחרים" יש בסיפור של שלום נגר, מי שביצע את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן ב-1962, מלבד נגר עצמו כמובן. פלסטינים, מתנחלים, מזרחים, אסירים מדוכאים וסוהרים מדוכאים לא פחות – כולם משמשים בערבוביה באפיזודות שונות המתוארות בסרט "התליין" (2010, במאיות: נטעלי בראון ואביגיל שפרבר), שאליהן נקלע נגר במסגרת תפקידו בשב"ס. אולם אין ספק שהטעונה והסימבולית מביניהן היא אפיזודת החיכוך עם אייכמן בתחילת שנות השישים, כשהופקד לשמור עליו בתאו במהלך ימי המשפט המפורסם.

המפגש חוצה גבול האבסורד בין אייכמן לנגר מלמד רבות על אחרות בחברה הישראלית, ועל ההבדלים שבין מחנות שונים של אחרות. אחרותו של הפושע הנאצי היא אחרות בעלת רייטינג, אטרקטיבית, כמעט אקזוטית. הציבור נשא עיניו בהמונים "להביט בשטן בכבודו ובעצמו". קטעי הארכיון המשולבים בסרט מספרים על הכנות מיוחדות בבית העם בירושלים לקראת המשפט. אפשר כמעט לחשוב בטעות שאייכמן מקבל יחס של גיבור.

לעומתו, נגר כאחר מקבל יחס שונה. הצעיר התימני שמונה לשמור על אייכמן, בהנחה שהינו חף מרגשות נקם, נדרש במסגרת תפקידו לפעולות מבזות כמו שהייה בתא המאסר כאסיר בעצמו, סיוע לאייכמן בעשיית צרכיו בהיותו כפות ולבסוף גם טעימת ארוחותיו על-מנת לוודא שלא הוטמן בהן רעל. "אם הלך תימני אחד, לא בעיה", צוחק נגר בהיזכרו בנימוק שקיבל עבור הדרישה האחרונה. "אבל אייכמן זה בעיה, למה זה משפט עולמי". ואם לא די בכך, אותה אפיזודה נחתמת באירועים המצלקים שחווה נגר כשנדרש, חרף תחנוניו, לבצע גם את העבודה המלוכלכת של טיפול בגופה התלויה.

מאורעות אלה ואחרים בחייו של נגר, כמו גם מעמדו הנחות ממילא בחברה הישראלית, יכולים היו בקלות להקשות את לבו, להדביק בו גישה נקמנית כלפי מחנות אחרים לו ולהשכיח ממנו את אהבת האדם שבו. אבל את שלום נגר קשה לבלבל. לאורך חייו הוא שומר בדרכו העדינה והמיוחדת על ערכים בסיסיים של אהבת לרעך, ורוחש כבוד למעלות טובות כמו צניעות, סלחנות ופשרנות. על אף הנסיבות הפוליטיות והסביבה הקרובה לו (אורה אשתו, למשל) המערימים פיתויים לעגל פינות ולחרוג מאותם ערכי ליבה הומאניים, נגר בשלו. ואולי מכאן נגזרת המהות הרדיקאלית שלו.

בין אם עומד לפניו צורר נאצי או מחבל פלסטיני או מתנחל מרצח – נגר רואה קודם כל את האדם שמולו. "אני לא יודע, אני מרחם, לא יודע…" הוא מודה כמתנצל למחצה, כמי שלמרות תמימותו יודע שחמלה כלפי האחר זה לא באופנה. אבל מיד עובר לטון מתנצל פחות, אסרטיבי ואפילו דידקטי: "אסור לבן אדם שיתגאה על השני". וחוזר בווריאציות נוספות: "אל תזלזל בבן אדם הכי פשוט", ולבסוף, במהלך שיחה עם אשתו, הוא גם מזכיר את הציווי המקראי "לא תרצח", בשביל מי שנזקקים להנחיה מפורשת.

ונגר לא רק דורש, הוא גם פועל. לעתים בפעולות מתונות כמו פרישה מההתנחלות בחברון בעקבות פיגוע הירי של ברוך גולדשטיין או דיווח על מקרי התעללות של סוהרים באסירים ביטחוניים; לעתים במהלכים רדיקליים יותר, כמו שחרור האסירים מתאיהם לשעת הפוגה בחצר בית הסוהר בניגוד להוראות הקצין התורן.

כיאה לשוחט, יש הרבה בשר בסיפור חייו הארוכים של נגר, וכך גם בסרט עצמו. סביב הציר של דמותו, מטפל "התליין" בארסנל רחב למדי של נושאים, ביניהם גם ההתמודדות המשותפת שלו ושל אשתו עם מחלתו הסופנית של בנם וכן ההסבה המקצועית לשחיטת עופות ובקר. בנקודה הזו מתכסה הסרט בשכבת מורכבות נוספת, כשלתמונה נכנסים בעלי החיים כ"אחרים" האולטימטיביים, אלה שעל חשבונם נעשות כפרות אנושיות כאלה ואחרות.

המעבר משחיטה כפויה של "החיה הנאצית" לשחיטה נבחרת של בעלי חיים, הוא מהלך שנשמעים בו צלצול פעמוני גאולה. נגר, שחזר בינתיים בתשובה, ממלא מבחינתו ייעוד דתי, וייתכן שלנפשו הדווייה הכפותה בעיסוק יומיומי של רצח ניתן איזשהו מענה תרפויטי, מסובך ככל שיהיה. אני מודה שכצמחוני, הצפייה ברגעים הללו והעיכול של התובנות הנובעות מהם אינם פשוטים כלל ועיקר. מצד שני, זה סרט שהפשטות היא ממנו והלאה.

עם זאת, ועל אף העומס בנושאים ובאירועים, הסרט שומר על קצב נינוח ועל חווית צפייה יציבה. המצלמה השקטה של אביגיל שפרבר ועמדת הבימוי הרגישה של נטעלי בראון מפנות לשלום נגר מרחב של כבוד ותשומת לב, ומאפשרות לצופים לראות אותו בבהירות, על כל המורכבות והקוטביות שבדמותו. ואמנם, דיוקן דמותו של נגר כפי שמצטייר בסרט הוא אחד הדיוקנאות המרגשים והעמוקים ביותר שנצפו כאן, פשוט מפני שהוא אמיתי, אותנטי – אם עוד קיים דבר כזה, נקי מפילטרים ומהסחות קולנועיות שונות. הוא משדר אמינות למרות ובגלל הסתירות שבו, והוא מעורר הזדהות ואף התפעלות מהדרך המיוחדת שלו להתמודד עם קורותיו בעזרת שילוב יפה של התנגדות וקבלה: חשיבה ביקורתית עם אהבת הקיים, נכונות להיאבק עם רצון בשלום.

הסרט "התליין" יוקרן מחר (שלישי, 17.04) במסגרת "מפגשים מזווית כהה". בתום ההקרנה ייערך דיון בנושא המזרחים והשואה, בהשתתפות אילת מעוז, מאיר בוזגלו ונטעלי בראון, ובהנחיית אסנת טרבלסי. כולכם/ן מוזמנים/ות בחום. לפרטים