על השאלה המזרחית: ב'

הכותב, בכל הכבוד, לא קרה נכונה את המאמר של פרופ' אווה אילוז ולא הבחין במניעיה הסמויים. למעשה באמירתה כי למרות כל המאפייניים המזרחיים שיש לה היא לא יכולה להיחשב מזרחית היא מביע הגאווה על כך שהיא לא יכולה להיחשב מזרחית. היא רוצה לברוח מההגדרה הזו ולמחוק את הכתם הזה מעצמה. ניתן להבין אותה כי כל אדם סביר מבין שהסיבה האמיתית לפערים בין אשכנזים למזרחים היא הפער התרבותי-מנטאלי העצום שבין אירופה לאפריקה. או, ליתר דיוק קיומה של תרבות בצד האירופי והיעדרה של תרבות בצד האפריקאי. מי שהגיע מרקע אירופי הוא באופן טבעי בעל סיכויים גבוהים יותר להשתלב בחברה ובכלכלה. אווה אילוז רוצה להיות עם חבריה באקדמיה בצד האירופי.

באונ' העברית. הצרפתיות מכסה את הזהות המזרחית ומעניקה הון תרבותי ע"מ להכנס לאליטה האקדמית האשכנזית בארץ.
אילוז החליפה את פרופ' נטף ז"ל שקדמה לה. נטף שהיתה הפרופ' המזרחית הראשונה בישראל וניצולת שואה, הסתירה את מוצאה התוניסאי והתגאתה בטיקט האוניברסלי שהעניקה לה האירופאיות.

האם אתה טוען שהמזרחים צריכים ללכת נגד הרעיון של זכויות אזרחיות במסגרת של מדינה?

אי אפשר לדבר על קולקטיב מזרחי בו נמצאים בן דרור ימיני,והתאומים הרצל ובלפור חקק. מי שמתפרנס מהאידיאולוגיה הציונית לא ירצה ולא רוצה להיות חלק מהשאלה המזרחית. טוב שאלה ייצאו ולא ישובו לעולם.

יש חובה להתריע ,בכ מקום ובכל מצב מהסכנה הנוראית שערלים סלאבים נוכרים יוכרו בצורה גורפת כיהודים ,ומאידך התפילין יונחו במוזיאון מתוך 300000 נוכרים אפשר לגייר לכל היותר כמה עשרות .משה גרנות הוא אחד מאלה שעבורו המושג "היהודי החדש" הוא הדרך להביא כליה על היהדות המסורתית.

אני לא מקבל עלי השתייכות ל"עם יהודי" המבוסס על רעיונות שהתגבשו באירופה ב 200 השנים האחרונות. אם בן דרור ימיני רוצה לספר על "נכבה יהודית" ,אנחנו נספר לו שאשכנזים "זכו" ברכוש פלסטיני שדוד ,ההצדקה לשוד היא יריקה בפניהם של יהודים עירקים וביזויים.

יש בעיה בהבנת המושג "תרבות מזרחית" בכלים מערביים. שפה היא אחד היסודות של תרבות. הערבית שלי חלשה מאוד ,מאידך בסוריה אנשים ששפתם ערבית הורגים אחד בשני. דוגמה נוספת היא המוסיקה,את המוסיקה הערבית ששמעתי בבית אבי ואני שומע עד היום ,צעירים ערבים לא מתחברים אליה . אני לא חושב שקיימת "תרבות ישראלית" ששוה התייחסות ,הזמר העברי הוא מבאיש.

הנימה הצינית לא עוזרת כאן ובוודאי לא מסייעת לנו להבין מה ההבדל בין הגישה שאני מציע למה שהציעו עד עכשיו. ראשית, אשכנזים, כשלעצמם, לא המציאו את המזרחיות ובטח לא את היהודי-ערבי. זה המבנה הפוליטי המדינתי כשלעצמו יחד עם הסדר הקפטליסטי שמפריד בין לסוביקט ופרדיקט, חומר ורוח. מטרת הביקורת שלי היא לא להסביר ש"זהות" היא עניין של שיח, אלא היא עניין של כוח בקונפיגורציה היסטורית, של צורה פוליטית וסדר כלכלי מסוים. ברגע שהסדר הכלכלי-פוליטי ישתנה כך גם המשמעות של ה"מזרחי". לא צריך ללכת רחוק מדי בכדי לראות את זה – המשמעות של היהודי האירופאי השתנתה לחלוטין עם הקמת מדינת ישראל, זאת אומרת עם שינוי הסדר הפוליטי-כלכלי.

באשר לביקורת על המחאה – בין "האשכנזים הצעירים" כפי שאתה קורא להם יש גם מספיק מזרחים מוכרים יותר ופחות שתומכים בשיח הזה, כך שההטייה הסמויה שאתה מייחס לי חסרת בסיס. זה לא משנה מבחינתי מי מריץ את השיח הזה, מזרחים, אשכנזים, דתיים, אתיופים וכדומה. כל מה שמשנה הוא איזה ניתוח חברתי הם מציעים. אני טוען שהניתוח של שפיר ואחרים מסמא את עינינו באשר ליחסי הכוח. היינו פה כבר והשיח הא-פוליטי/משפחתי/מדעי שלהם מדאיג מאוד מכיוון שהוא מסתיר את האג'נדה השמאלנית-הומנית שלהם שתשאיר את המצב על כנו.

אבל הרי אתה לא באמת יכול להבחין בין סוגי ה"מגיע לי" בהתבטאות של האתיופית, כי בשני המקרים מדובר בהנחת האחרים שאינם בקבוצת השייכות. נכון שהקבוצות הספציפיות האלו קיימות רק בקבוצת הלאום הזו, ונכון שהלאום הוא המצאה מאוחרת יותר מהדת, אבל גם הדת קיימה, ב"ה אפליות קשות. וגם לפני הדת.
לכן אני מפקפקת קשות באופציה של ניתוץ מדינות הלאום כהצלה מאפליה. תמיד יישארו איתנו בני השבט שלנו, בני המשפחה, (אברהם שלח להביא כלה ליעקב מחו"ל, מקום הולדתו, מהמשפחה). אנשים מעדיפים את הדומים להם, גם ללא הגדרות פורמליות.
מסתבר שרעיון השיוויון הוא קשה לעיכול, ולא ממש פופולארי, ורבים מהמצדדים בו ולוחמים למענו, מבקשים לנתץ את תקרת הזכוכית (להתאחד עם הגבוהים בהירארכיה). קשה למצוא מי שמבקשים לנתץ את רצפת הזכוכית, שהיא התקרה של אלו במעמד הנמוך מהם בסולם.וכל זאת בלי להיתלות בפילוסופים גרמניים, לא ניטשה ולא שופנהאואר, אלא פשוט משום טבע האדם.
כך גם האתיופית הזו, אינה מחשיבה עצמה חלק מן המערך הדורך על ערבים, אלא מקבוצת ה"כולנו יהודים, ואיך שמו לי תקרה באמצע".

וכמובן, אני בעד לבעוט בכל הכיוונים. כמו להמשיך לחתור כדי לפחות להישאר מעל פני המים.

בהתאם ועל פי "ההתפתחות מאוחרת למדי מבחינה היסטורית." ? אחרת איך נגדיר את עצמנו היום? לפי מונחים שלפני 1000 שנים? זה יצור התנגשות עם מציאות החיים ולא נוכל "לזרום" כיחדה אחת.

אכתוב מאמר ארוך יותר אשר ידון בעמדותי בשאלות של זהות "מזרחית" ושל "מה ניתן לעשות?" פוליטית. מבחינתי, מבחן הרלוונטיות הפוליטית נקבע על פי ההמלצה למידת ואפשרות השינוי. זאת אומרת, אני שופט את המציאות הישראלית ונוקט לגביה עמדה ערכית אך יחד עם זאת אני קשוב לעצמי, לקהל היעד אליו אני מכוון את דברי וליכולת הסבירה לממש את השינוי עליו אני מדבר. זהו מבחן הרלוונטיות הפוליטית שלי. סביר להניח שלאחרים ישנם מבחני רלוונטיות שונים. עכשו לביקורת קצרה של כתיבתו של כפיר כהן. אני חושב שכפיר ממליץ על קיפאון ולא על פעולה פוליטית. הניתוח החברתי של כפיר מגיע למבוי סתום. חלק מהגורמים לכך הוא עיון היסטורי לא נכון. החלק השני קשור להבנה שגויה של ההיסטוריה החברתית בישראל. אביא דוגמא אחת.
בציטוט הידוע על "התפקיד השטני" אשר הועידו לתימנים יש שני משפטים חשובים הנבלעים ברעש הפטרוני של שז"ר ובגזענות העולה מהציטוט. המשפטים החשובים מבחינתי הם שני המשפטים האחרונים. הניתוח שלי גם נישען על מרקס אם כי על צד אחר במתודולוגיה שלו: מאטריליזם היסטורי. הנה המשפטים והניתוח (הקצר) לפניכם: "משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד–כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו של האיכרים למלכודת."
על מנת להפוך את התימנים למזרחים בישראל הופעל נגדם מנגנון הקצאה אשר הקצה להם חלק מ"הטובין החברתיים" בשיעור הקטן בשלוש מאות אחוזים (300%) ממה שהוקצה ל"מתיישב אשכנזי". הרשות המקצה היתה "יק"א". זאת אומרת היתה רשות מקצה. מצב "חוסר כל והאין ברירה" הוא מובנה, מתוכנן ומיועד להשיג את המטרה של חוסר אונים פוליטי כתוצאה מהעדר משאבים. כל הדברים הללו קורים בתחילת המאה ה-20. שנים רבות לפני הקמתה של "המדינה היהודית" על פי כפיר (וגם על פי מרקס). זאת אומרת המאבק המעמדי אותו רוצה כפיר לקדם (אם כי אין הוא אומר זאת באופן ישיר אלא באופן משתמע) המאבק המעמדי של תחילת המאה בפלסטינה לא היה קיים. לא ממש היו מעמדות ולא ממש היו אמצעי ייצור עליהם ניתן היה לצאת למאבק מעמדי."האיכרים" וגם "הפועלים" על מנת להתקיים היו צריכים "תמיכה". כבר בתחילת המפעל הציוני בפלסטינה/ארץ ישראל החלה להתפתח סוציולוגיה מיוחדת במינה. סוציולוגיה שלה קרא אליעזר ליבנה "סוציולוגיה של חברה נתמכת". בקיצור רב, מדינת ישראל כגוף מקבלת משאבים כלכליים שאינם נשאבים מהעבודה המתנהלת ומנוהלת במקום. משאבים "חיצוניים" אלה מחולקים על פי מפתח פוליטי על ידי הרשות המדינתית. פעם היה זה הברון רוטשליד, אחר כך יק"א, אחר כך הסוכנות היהודית ואחר כך מדינת ישראל. אבל תמיד היה גוף שקיבל משאבים בשביל הרעיון ובעבור כולם והחליט לחלק זאת על פי מפתח פוליטי כזה או אחר.
דרך אגב, הספר של גרשון שפיר יכול להיות מתומצת באופן הבא: מתודות "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה" אשר הומצאו ונוצרו על ידי תנועת העבודה הישראלית בפלסטינה/ישראל היו הדרך שלהם להגעה אל שליטה בזרימה של המשאבים החיצוניים הללו. בדרך גם הקימו את מערך ההגנה אשר החל "בבר גיורא" עבר ל"שומר", ל"הגנה" ל"פלמ"ח" ואחר כך ל"צה"ל".
זהו הכיוון שהניתוח הפוליטי שלי נע אליו. במסגרת הזו אני שואל מה על נכדיהם של התימנים מהציטוט לעשות פוליטית? האם השתנה מרכיב ההקצאה הלא שיויונית בישראל ועד כמה הוא השתנה ולאיזה כיוון. והשאלה האחרונה שעליה כפיר לא רוצה שנדבר היא בשם איזה זכות ניתן בכלל לתבוע שינוי? מדוע תביעת שינוי כ"פועל" טובה יותר מתביעת השינוי של "האזרח"? ההיסטוריה של המרקסיזם והרומן המבולבל שלו עם נושא הלאומיות והלאום הפכו את הגישה הזו כמעט ללא רלוונטית בבחינת ההסיטוריה של ה-200 שנה האחרונות. על שאלות בכיוון הזה כפיר כהן לא כל כך עונה. לדעתי אלה הן שאלות חשובות ביותר. יש ביננו אי הסכמה. אין ספק.
בברכה
מאיר עמור

מאיר, אני מעריך מאוד מה שיש לך לומר, אבל אתה שוב ושוב מגיש כאן מכות מתחת לחגורה. אתה לא יכול לכתוב שאני מציע "קפאון", או שאני לא מבין את ההיסטוריה נכון, מבלי להציע הסבר אחראי אחר. אני עדיין מחכה למאמר תגובה ובשמחה אגיב עליו אם אוכל.
אני בפירוש לא מציע קפאון, ואני מראש כבר מציע לאלה שעוקבים כאן לשאול מדוע ה"רלבנטיות" או ה"רצינות" הפוליטית שאתה מציע תמידים מתנסחים במונחי הסבירות וה"קיים". סוג הריאליזם הזה הוא לא רחוק ממה שמניע את הריאל פוליטיק הישראלי.

יותר מכך, אמנם אני מקדם כאן קריאה מרקסיסטית, אבל אני חושב שמי שמכיר את המושגים שאני עובד איתם יראה שאין לי תפיסה מרקסיסטית אורתודוקסית. אני מפעיל, אם כי בהסתייגות רבה, את מוף ולאקלאו, וברקע את הביקורת של משה פוסטון והקבוצה הגרמנית של רוברט קורץ. כל אלה ביקרו את מושג ה"פועל" הפוזיטיבי של מרקס ומקדמים תיאוריה שונה למדי.

ועכשיו לשאלה מדוע קטגורית "האזרח" שונה מקטגורית ה"פועל". על כך השבתי כבר בטקסט והיא שקטגורית העבודה שייכת לסדר תנאי האפשר ואילו האזרח לסדר ההופעה. אבל, מכיוון שבסופו של דבר, על מנת להביא למהפכה (ולא לקפאון) יש לשבור את הסדר הקיים תנועה אל סדר חדש לא מסתמכת על אף אחת מהקטגוריות הללו, שכן כמו שאני מציע למהפכה אין תוכן חברתי.

מצפה לתגובה שלך ומקווה שנוכל לשוחח.

חוץ מזה שאתה רק מביא ציטוטים מהוגים אירופאים ומערביים וזה אולי נשמע מאוד פומפוזי, עכשיו תסביר לי איך אתה כותב את המאמר שלך לנהג משאית מזרחי דור שלישי להקרנות שגמר עשר שנות לימוד מה אתה רוצה ואיך אתה רוצה לשנות את הדברים.

כי לי יש 16 שנות לימוד ולא הבנתי.

תודה. זה לא שאני לא יכול להתחיל להציע עקרונות מסוימים, ואולי אעשה זאת בשלב מסוים יחד עם אחרים, אבל אני חושב שלהשתמש באתר אינטרנט בכדי להשתעשע ב"חלופות", שנוגעות למיליוני בני אדם, זו טעות. זה לא שזה לא אחראי, זה שנטייה כזו מבוססת על שתי הנחות שגויות. הראשונה היא שנדמה לנו שאנחנו יושבים מסביב לשולחן עגול, סגנון תוכנית אירוח, ולכל אחד מאיתנו יש קול שווה לזה של האחרים ומה שמכריע בסופו של דבר, זה עד כמה הגיוני הוא הפתרון שלי או שלך. הדברים לא עובדים ככה. הניסיון לימד אותי שאנשים לא מצטרפים לחלופות כאלו כי הן "הגיוניות" אלא מסיבות אחרות לחלוטין שלא נכנס אליהם כאן.

השניה היא שאף אקטיביסט רציני לא יושב עכשיו בבית ומחכה לחלופות שלי או שלך ובהעדר המימד הפרקטי (ולא הפרגמטי) של החלופה, השיחה הופכת מופשטת מאוד ובסופו מגיעים למעין "טוב, אם אתה רוצה לשנות את כל העולם…".

דבר אחרון, אם הבטת בטלוויזיה בשנה האחרונה, אתה יודע כבר מהי החלופה וההזמנה הכנה לשיחת החלופות היא מעין התכחשות כמעט מודעת למה שאתה כבר יודע. הכתובת על הקיר. היא על הקיר כבר כמה שנים טובות.

כפיר, קודם כל תודה על ניתוח חכם ועמוק ומלמד. כמו הרבה פעמים בניתוחים פסיכואנליטיים, נדמה לי שדרך הניתוח ומסקנותיו מנותקים מעט, ומעניינים יותר, ממושאיהם. אבל זה לא כל כך משנה.

אם הבנתי אותך נכונה בחלק הראשון, ואם לסכם ולפשט את השורה התחתונה, טענת שהיחס אל המזרחיות של אילוז, כמו גם של בן-דור – כאל זהות תרבותית ונספח בצורת תואר ל"אזרח" של מדינת הלאום (בין אם ענידת התואר נעשית באופן יותר מדי או פחות מדי אוניברסלי) – הוא יחס שמשתיק ומכחיש את הניצול והדיכוי המעמדיים-וגזעיים לעתים קרובות (כמו במקרה של מדינת ישראל, לפחות בשלבים היסטוריים שונים שלה) שהם תנאי האפשרות של אותה מדינת לאום. לכך אני מסכים בהחלט (וגם כתבתי משהו קצת דומה, אם כי הרבה פחות עמוק ומתוחכם, בתגובה שלי לצבי ששיח הפוליטיקה של זהויות כרוך בכלכלה הניאו-ליברלית), אף כי איני בטוח שהביקורת על אילוז או על בן-דור מעוגנת מספיק (לדעתי, אילוז בתשובותיה לבן-שיחה האינטלקטואל המזרחי כמו גם לחברתה האשכנזית, פשוט שיקפה את הזיהוי שהתקיים באותם ימים של שנות ה-90' בשיח הציבורי הישראלי בין מזרחיות לזהות תרבותית, והשיבה למתקיפיה בלשונם, או אם תרצה – נענתה לאינטרפלציה שלהם. דווקא הקריאה שלי את אילוז, שהיא כנראה יותר מדי נוטת-חסד, מייחסת לה ביקורת בדיוק על הזיהוי הזה גם מצדם של אינטלקטואלים מזרחים מסוגו של בן-שיחה, ש"עסקו ברהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות"). כאמור, העיגון של הביקורת פחות משנה – יותר משנה התוצאה, ביקורת איתנה, מלומדת ופוקחת-עיניים.

אבל מצאתי יותר עניין דווקא במאמר השני, מכיוון שהוא נראה לי יותר אקטואלי. הביקורת שלך על (השיח של) מחאת האוהלים מעניינת גם כי היא מקורית. לפחות אם הבנתי נכון את טענתך – בכל הביקורות הרבות שנשמעו על המחאה, לא שמעתי עדיין ביקורת מרקסיסטית המייחסת לה ניסיון להסתיר או להכחיש את יחסי הכוח הקיימים בישראל ובעולם. אבל דווקא בנקודה הזו אני חושב שביקורתך לא מספיק מנומקת ומפותחת. בפרט, הייתי רוצה לשמוע עוד על מה שכינית שלושת המעמדות הנוכחיים במחאה הזו. דווקא ההתרשמות שלי הייתה שמובילי המחאה, לפחות חלקם הגדול, הם מהמעמד הגלובלי (אלא אם כן לא הבנתי נכונה את משמעותו של המונח הזה – אני מתכוון לכך שברובם הם אוחזים בהון תרבותי חוצה-לאום שמאפשר להם להתפרנס במדינות-לאום שונות, ובהון כלכלי שמאפשר להם לחלק את זמנם בין תל-אביב, ניו יורק וברלין). ודבר אחרון שמעניין אותי לדעת – גם בעקבות הפסקה האחרונה בתגובה שלך לסמולן – היא אם אתה עושה הבחנה איכותית בין מחאות ה-occupy השונות בעולם לבין מחאת האוהלים בישראל?

תודה על התגובה. לא טענתי שאינך מציע נימוקים, חלילה, אלא שהטיעון, בעיניי, לא היה *מספיק* מנומק ומפותח – ואכן, שמחתי מאוד והשכלתי מאוד מקריאת פיתוחו והרחבתו בקישור. קראתי ברפרוף ואני מבין עכשיו יותר וגם מסכים, ואקרא עוד ואעמיק ואם יהיה צורך – אמשיך את הדיון שם.

(אגב, גם לא התכוונתי לייחס לך עמדה פסיכואנליטית, אלא רק מתודה פסיכואנליטית של ניתוח השיח. זיהוי עמדתך כמרקסיסטית הוא שהיה בעיניי ההיבט המעניין – והמקורי – של הביקורת).

אני מסכים גם שעמדתה של אילוז נושקת לפוזיטיביזם (גם אם לא פוז' "גס") – אני חושב שגם עמדה מרקסיסטית, בבסיסה, כרוכה במידה של פוזיטיביזם. אשמח לקרוא את תגובתך למאמר – האם תוכל לצרף קישור או הפניה? (הארץ? העוקץ?)

באחד הדיונים האחרונים שלו שעוסקים במושג האינטלקטואל קובע מנציוס כי ישנן מצבים בהם ״לשון חלקות תשבש את הסגולה״. לצערי הרב אני מוצא אפשרות למצב כזה באופן שבו סיכם יניב את דבריו של כפיר הנה להלן:
״אם הבנתי אותך נכונה בחלק הראשון, ואם לסכם ולפשט את השורה התחתונה, טענת שהיחס אל המזרחיות של אילוז, כמו גם של בן-דור – כאל זהות תרבותית ונספח בצורת תואר ל"אזרח" של מדינת הלאום (בין אם ענידת התואר נעשית באופן יותר מדי או פחות מדי אוניברסלי) – הוא יחס שמשתיק ומכחיש את הניצול והדיכוי המעמדיים-וגזעיים לעתים קרובות (כמו במקרה של מדינת ישראל, לפחות בשלבים היסטוריים שונים שלה) שהם תנאי האפשרות של אותה מדינת לאום. לכך אני מסכים בהחלט (וגם כתבתי משהו קצת דומה, אם כי הרבה פחות עמוק ומתוחכם, בתגובה שלי לצבי ששיח הפוליטיקה של זהויות כרוך בכלכלה הניאו-ליברלית), אף כי איני בטוח שהביקורת על אילוז או על בן-דור מעוגנת מספיק (לדעתי, אילוז בתשובותיה לבן-שיחה האינטלקטואל המזרחי כמו גם לחברתה האשכנזית, פשוט שיקפה את הזיהוי שהתקיים באותם ימים של שנות ה-90' בשיח הציבורי הישראלי בין מזרחיות לזהות תרבותית, והשיבה למתקיפיה בלשונם, או אם תרצה – נענתה לאינטרפלציה שלהם. דווקא הקריאה שלי את אילוז, שהיא כנראה יותר מדי נוטת-חסד, מייחסת לה ביקורת בדיוק על הזיהוי הזה גם מצדם של אינטלקטואלים מזרחים מסוגו של בן-שיחה, ש"עסקו ברהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות"). כאמור, העיגון של הביקורת פחות משנה – יותר משנה התוצאה, ביקורת איתנה, מלומדת ופוקחת-עיניים.״
ובכן אני למד מכך שעל פי יניב אני לוקה ב״יחס שמשתיק את הדיכוי ואת יחסי הניצול המעמדיים״ (ראו לעיל בציטטה שהבאתי). על כך אני תמה תמיהה גדולה. האם יואיל מישהו להסביר איך מאמר שפותח באזכור בוטה לסיפור שהעוסק בהפקרתם של תינוקות תימנים למוות וניצול מחפיר של הוריהם, מאמר שאני כתבתי, מתויג כמשהו -ש ״משתיק את יחסי הדיכוי והניצול״ אני באמת לא מבין.. אבקש הסבר קונקרטי, לא תאורטי. מיניב, תובע תביעה ברורה לעמוד מאחורי המילים שלו הקובעות כי אני, מכחיש, לא תפלות את הדיכוי הגזעי מעמדי. זה באמת מדהים שמישהו יכול לעשות כזה שימוש בלשון חלקות.

תודה על התגובה. רציתי לומר בקצרה שני דברים. אחד, אני עדיין לא מבין מדוע הביקורת שלי את אילוז לא "מעוגנת" מספיק. מה העוגן החסר וכמה עוגנים צריך?

שתים, אני רוצה לדייק ולומר שאני לא מציע פרשנות מרקסיסטית אורתודוכסית לעניין המזרחי. אני לא מציע מאבק מעמדי לשיפור מעמד העובדים, אני, במידה רבה יחד עם משה פוסטון ורוברט קורץ, לא טוען שצריך לשחרר את העבודה מהקפיטל, אלא "לשחרר את החברה מהעבודה," כפי שניסח זאת ידידי ניל לארסן. המאבק הראשון הוא מאבק של מעמד הפועלים ומתקיים בתוך המערכת (וסופו הוא סופו העגום של מאבק העובדים בתעשיית המכוניות בארה"ב למשל), המאבק השני הוא כפי שאני מציע, חסר תוכן במערכת הקיימת, הוא כזה שרוצה לבטל את המעמד עצמו. אני ארחיב על כך לאחר שאחרים יגיבו על המאמר.