אפשר לדבר עם האחראי?

מבנה הכוח המבוזר של המשטר הניאו-ליברלי דבק גם במבנה שיח ההתנגדות של המחאה, וכך היא לא הצליחה לייצר את "האחראי הגדול". אריה קרמפף על הדומה והשונה בין הכוח של ההסתדרות לזה של הטייקונים, והקשר לקיץ האחרון
אריה קרמפף

אם מסתכלים במבט-על על שישים שנות מדינה, ניתן למתוח קו אחד שמקשר בין הכוח המונופוליסטי של ההסתדרות והמדינה בשנות החמישים והשישים, עם הכוח המונופוליסטי של הטייקונים כיום. במשך כל שנות המדינה הממשלות – מימין ומשמאל – טיפחו קשרים עם מוסדות כלכליים ועודדו את המונופולים כדי לקדם אינטרסים לאומיים, כפי שאלו הוגדרו על ידי הממשלות השונות. מגמה זו היתה שלטת בעידן ההסתדרות כמו גם בעידן הניאו-ליברלי. במסגרת תהליכי ההפרטה החלפנו טקטיקה, אך לא אסטרטגיה; החלפנו סוג אחד של מונופול בסוג אחר של מונופול.

אולם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה ללא הבדל. מהו אם כן ההבדל בין מבנה הכוח המפא"יניקי ומבנה הכוח הניאו-ליברלי? האם ניתן להצביע על הירארכיה ביניהם? האם אנחנו אמורים להביט בגעגועים אל העבר המפא"יניקי, או שמא עלינו לברך על תהליך השחרור הניאו-ליברלי?כדי להסביר את מבנה הכוח הניאו-ליברלי ניתן להשתמש באלגוריה שמציג פול אוסטר בספרו "מוזיקת המקרה". אוסטר מתאר מצב שבו שני עוברי אורח שהפסידו במשחק קלפים (קרי, המיקום החברתי הראשוני שלנו נקבע באופן שרירותי – מזל) נאלצים לעבוד בפרך בבניית חומה חסרת פשר כדי לממן את החוב שלהם לבעלי הבית. מי שמפקח על עבודתם הוא מנהל עבודה (המנכ"ל). ה"בעלים" של האחוזה אינם נמצאים בבית. הם אף פעם לא מגיעים לאחוזה. כך נראה הקפיטליזם המודרני: עובדים, מנהלים, ובעלים שאינם נמצאים בבית. כלומר, הכלכלה מתנהלת מבלי שיהיה "אחראי" אליו ניתן להפנות טענות על התנהלות לא צודקת.

בגרמנית יש מושג בשם verantwortlichkeit, המתייחס למצב שבו קיימת חובה לספק תשובות. אפשר לתרגם את זה לאנגלית במונח accountability או בעברית – אחריותיות. בתקופה הניאו-ליברלית, מושג האחריותיות הפך להיות מרכזי ונכתבו מאות מחקרים בנושא. אולם התפוצה של המושג בשיח היא עדות לכך שבמשטר הניאו-ליברלי יש מעט מאוד אחריותיות, וכאשר מדברים עליה במסגרתו מתכוונים לסוג מאוד צר, פורמלי וטכני של המושג. למשל, גופים כלכליים נדרשים לדווח על פעילותיהם ומנכ"לים אחראיים כלפי הרווחיות של בעלי המניות.

העדר אחריותיות במסגרת המשטר הניאו-ליברלי מסביר מדוע אסטרטגיית ההפרטה נפוצה כל כך. ההפרטה הופכת נכס שלגביו קיימת אחריותיות לנכס שלגביו לא קיימת אחריותיות. הציבור יכול לדרוש תשובות מן הרשויות הפוליטיות לגבי אופן הניהול של נכס לאומי, אך אינו יכול לדרוש תשובות לגבי ניהול של נכס פרטי. בניהול של נכס לאומי ההנהלה נדרשת להתחשב במרחב גדול של שיקולים, ובכלל זה שיקולים חברתיים, ואילו נכס פרטי מנוהל על פי מרחב שיקולים צר מאוד המתמקד בשיקול הרווחיות.

כשחסידי השוק החופשי טוענים ש"המדינה לא יודעת לנהל", הם מתכוונים לומר שבניהול של חברות ממשלתיות ההנהלה נדרשת לקחת בחשבון השלכות חברתיות ופוליטיות של פעולותיהן הכלכליות של החברות. כשאומרים ש"המגזר הפרטי יודע לנהל טוב יותר", מתכוונים לומר שהמנכ"ל של חברה פרטית משוחרר משיקולים הנוגעים להשלכות החברתיות של הפעולות הניהוליות של החברה, והוא יכול להתמקד בשיקולי רווח קצרי טווח. לכן, הניהול של נכסים פרטיים חסין בפני ביקורת פוליטית. עיקרון הקניין הפרטי מאפשר לבעלים לעשות בנכסיו הרבה מאוד מבלי להיות כפוף לחובה של אחריותיות.

במסגרת מבנה הכוח המפא"יניקי המצב היה שונה: לכוח היה מקור – הממסד. כאשר דוכאה שביתת הימאים בחיפה, בן-גוריון היה מעורב באופן אישי ואחראי למעורבות של צה"ל בדיכוי האלים של ההפגנה. כאשר הפנתרים השחורים יצאו להפגנות הם יכלו לסמן את הדמויות והמוסדות מהם דרשו תשובות. כאשר היסטוריונים כתבו את ההיסטוריה החדשה של ישראל, הם יכלו להצביע על הדמויות והמוסדות שהיו אחראיים למבנה הבלתי שוויוני והבלתי דמוקרטי של החברה הישראלית.

יתר על כן, במבנה הכוח המפא"יניקי הייתה יומרה לייצר חברה שוויונית. על כך אין חילוקי דעות בקרב החוקרים, שכן אחת מן הביקורות העיקריות כנגד מפא"י היא בדיוק זו: הפיקטיביות של האתוס הסוציאליסטי. היה אתוס שוויוני, אבל זה לא השתקף בפרקטיקות אשר בפועל היו מפלות כנגד המזרחים. ההנהגה הפוליטית הפיצה ערכים אוניברסליסטיים של "חברה חדשה" ושוויונית, אך בפועל הייתה העדפה של האוכלוסייה הותיקה. הפער בין האתוס והפרקטיקה יצר מצב של "צביעות".

מצב של "צביעות" הוא כזה המאפשר ביקורת והתנגדות. יצירה של פער בין אתוס ופרקטיקה כאסטרטגיה של כוח, מאפשרת אסטרטגיה נגדית של חשיפת הפער ושל שימוש בערכים הגמונים לשם ניסוח של דרישות לשינוי הסדר הקייים. כאשר בוחנים את ההיסטוריה של תנועת המחאה המזרחית כפי שהיא מתוארת על ידי סמי שלום שטרית, למשל, מוצאים כי אסטרטגית ההתנגדות התבססה על הפנמה של הערכים האוניברסליים והפנייתם כנגד ההגמוניה המפא"יניקית.1

במסגרת מבנה המשטר הניאו-ליברלי, היומרה האוניברסלית לא קיימת יותר ולכן לא ניתן להשתמש נגדו באסטרטגיה של "חשיפת האידיאולוגיה הכוזבת". המשטר הניאו-ליברלי אינו מעמיד פנים, ואין פער בין אתוס ופרקסיס. במסגרת האתוס של השוק החופשי, השוק הוא זה שמייצר את הערכים וגם זה שממש אותם. במסגרת האתוס של השוק, העוצמה וההצלחה הם העדות לכך שאני "טוב", כי במסגרת השוק מי שלא "טוב" מפסיד. החזק הוא חזק משום שהוא צודק, והצודק צודק משום שהוא מוצלח.

לא ניתן להאשים את הטייקונים במדיניות אי-שוויונית משום שהם אף פעם לא התיימרו לפעול למען שוויון; לא ניתן לבקר מנכ"לים של חברות על כך שאין הם לוקחים בחשבון את ההשלכות החברתיות של המדיניות שלהם משום שביקורת כזאת רק תעיד על כך שהם עושים את עבודתם נאמנה. בעלי המניות לא יירצו לתת את ניהול החברות בידי מנכ"ל שהוא אחריותי לגבי מטרות חברתיות.על כן, לפחות מבחינה זו מבנה הכוח הניאו-ליברלי חסין יותר לביקורת ממבנה הכוח המפא"יניקי. הוא מייצר תחום של פרקטיקות של משילות ללא אחריותיות, והמרחב הזה חסין בפני ביקורת ציבורית.

***

אחת השאלות המסקרנות היא כיצד ייתכן כי תנועת המחאה שהיו לה הישגים עצומים מבחינת גיוס תמיכה בקרב הציבור, השיגה כל כך מעט בפועל? אם נמשיך את הקו שהצגתי עד כה, ניתן לטעון כי המחאה לא הובילה להישגים משמעותיים משום שהיא לא הצליחה לכונן את ה"אחר האחראי". השיח של המחאה לא הצליח לבודד את האחראי, את זה שאמור לתת תשובות לציבור. האחריות למצב הקיים לא נדבקה לאף דמות, מוסד או אפילו שיח אליו יש לכוון את הדרישות לשינוי. האחריות התפזרה על פני שטח רחב למדי, רחב מדי. הטייקונים אינם אחראים למצב הקיים משום שהם פועלים כבעלי רכוש פרטי לגבי אין אחריותיות, ואילו הממשלה אינה אחראית משום שאין לה את הכלים (לכאורה) כדי למשול בסקטור הפרטי. בקיצור, אין אף אחד בבית.

כאשר בוחנים את התנהלות המחאה החברתית, קשה שלא לשאול האם לא דבר מבנה הכוח המבוזר של המשטר הניאוליברלי גם במבנה השיח המתנגד לו. גם במסגרת המחאה לא תמיד היה ברור "מי אחראי". המחאה התפצלה ל"סטודנטים", "פמיניסטיות", "אמנים", "מזרחים" ו"אנשי פריפריה", בעלי עסקים קטנים, ואפילו עיתון "דה מארקר" שהוביל את המאבק נגד הריכוזיות. לרגע היה נדמה שתיווצר קואליציה בין כל הגורמים הללו – אבל זה לא קרה. כל אחת מן הקבוצות ניסתה לכונן ה"אחראי הקטן" שלה, אך המחאה כתנועה רחבה לא הצליחה לייצר את "האחראי הגדול". בהקשר זה יש לציין את התזה של דני גוטוויין לפיה קיים קשר מבני בין האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ושיח הזהויות.

חסימת כביש בתל אביב, 01.04.12. צילום: activestills.org

אווה אילוז כתבה לא מזמן ש"אינטלקטואלים יכולים ליצור סולידריות היכן שאחרים רואים רק הבדלים". אני לא יודע אם הצד החזק של אינטלקטואלים זה יצירה של סולידריות. רוב האינטלקטואלים שאני מכיר רואים דווקא את התפקיד החברתי והפוליטי שלהם בהדגשת ההבדל. לכן, לעניות דעתי סביר שסולידריות תיווצר על ידי פוליטיקאים ולא אינטלקטואלים. אך מה שחסר לנו הוא סוג מסוים של פוליטיקאים שיכול לחבר את הקצוות של מאבקים שונים, לכדי כוח פוליטי אפקטיבי. עדיין לא מאוחר מדי.

הכותב הוא עמית פוסט דוקטורט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה באוניברסיטה החופשית, ברלין

———

1 ראו למשל ספרו של סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003 (עם עובד, 2004).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.