• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ניירות ערך

אנחנו מרבים להתלונן על כך ש"ישראל היום" הוא "ביביתון" – אבל מה עם העובדה החמורה לא פחות שהוא גורם לייבוש מוחלט של שוק העיתונות הישראלי, משורת הרווח ועד שורת התוכן? יונתן ברזילי ממפה את המגרש ומציע פתרון מעולם הכדורגל: פייר-פליי פיננסי
יונתן ברזילי

עולם העיתונות, בייחוד הכתובה והמודפסת, נמצא בצרות. התפוצה צונחת, עובדים מאבדים את משרותיהם ועיתונים מרוויחים פחות ופחות. אני רוצה להצביע על אחת מבעיותיה הגדולות ביותר של עיתונות מסוג זה – החינמון ההפסדי – ולהציע פתרון אשר שאול דווקא מעולם הכדורגל: פייר-פליי ("משחק הוגן") פיננסי. ספציפית, אתייחס ל"ישראל היום", החינמון ההפסדי הבולט בשוק העיתונות הישראלי.

אז מה הבעיה עם "ישראל היום"?

דמיינו שאתם בעליה של חנות מכולת. אתם מרוויחים כסף טוב, אבל לא עושים ממנה הון. יום אחד נפתחת מכולת חדשה בעיר: המוני לקוחות נוהרים אליה, והמכירות שלכם יורדות. לאחר שההתלהבות לא שוככת, אתם הולכים לבדוק את פשר העניין. אתם מגלים שהמוצרים מחולקים בחינם, אבל עם פרסומות עליהם. טוב, אתם חושבים לעצמכם, אם הרעיון עד כדי כך מוצלח, למה שלא ננסה אותו? אתם עורכים בירור, ומבינים שההכנסות מפרסום לא יכולות לכסות את ההפסד על המוצרים. בצר לכם, אתם ממשיכים לחיות עם הכנסות הולכות ומצטמקות.

יום אחד נופל לידיכם הדו"ח הפיננסי של המכולת החדשה, ואתם מגלים את הסוד הגדול: אין לה נוסחת קסם, היא לא חתמה על עסקה מתוחכמת עם המפרסמים; היא פשוט מפסידה. יותר ויותר בכל יום. אתם מתנחמים בכך שלבטח היא תיסגר בקרוב, אך הנחמה קצרת מועד. הדו"ח הפיננסי מגלה את הסיבה בגללה המכולת לא תיסגר לעולם: בעליה הוא מולטי-מיליונר שהתעשר מעסקי הנדל"ן. מתוסכלים, כל מה שאתם יכולים לעשות הוא להצטער בשקט על משפחתכם ומשפחותיהם של עובדיכם.

נשמע לא הוגן, נכון? זה בדיוק מה ש"ישראל היום" עושה. בזמן שחלקנו עסוקים בלהתלונן על כך שהחינמון תומך בבנימין נתניהו, הוא עסוק בלייבש את שוק העיתונות. הוא שוכר עיתונאים מהשורה הראשונה, מוריד את מחירי הפרסום, ומכניס את שאר העיתונים לתחרות שהם לא יכולים לעמוד בה. אז מה יקרה? החדשות הטובות הן שהפרינט לא ימות. המותגים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" חזקים מדי. החדשות הרעות הן שכמו בסרט זומבים, יכול מאד להיות שעדיף לנו שהוא ימות. מלחמת המחירים שמצית "ישראל היום" תגרום לכך שכל שוק העיתונות המודפסת יהיה הפסדי.

איור: יעל בוגן / העין השביעית, cc by-nc-sa

ישנם שני סוגים של גופים שיכולים להרשות לעצמם להחזיק בחברה הפסדית, רק כי היא נותנת להם כוח ופרסום: טייקונים והממשלה. זה כבר קרה ב"מעריב", קרה חלקית ב"הארץ" עם נבזלין, ותאמינו לי ש"ידיעות" בדרך. הממשלה אולי תוכל "לחלץ" אחד מהם, אך האם הוא יהיה יותר חופשי מעיתון בשליטת טייקון? פתרון סביר יכול להיות הכרזה מטעם הממונה על ההגבלים העסקיים על "ישראל היום" כמונופול, והגבלתו בהתאם. אלא שהוא לא מונופול. עדיין לא. נתח השוק שלו גדול רק במעט מזה של "ידיעות אחרונות". אמנם ברור לכל שיש לו כוח מונופוליסטי, ושהוא עתיד להיות מונופול, אבל "ברור לכל" הוא לא טיעון משפטי. דרוש, אם כך, פתרון יצירתי יותר.

על "פייר-פליי פיננסי"

עולם הכדורגל העולמי נמצא בבעיה מאד דומה לעולם העיתונות הישראלי. 8-10 קבוצות שולטות בצורה אוליגרכית בצמרת העולמית. עוד כמה בינוניות, אשר נקנו לאחרונה על ידי מיליארדרים, בדרך להצטרף אליהן. כל השאר מסתפקות בשאריות. הכדורגל, כמובן, נפגע. הליגות הרבה פחות תחרותיות. ליגת האלופות, המפעל החשוב בעולם, בשלביה המתקדמים, היא מועדון יחסית סגור, עם הבלחות של מועדונים קטנים מדי פעם. הכדורגל הופך בהדרגה מבילוי קהילתי למפגן צרכני מנוכר.

השיטה גם היא דומה: בין אם אלה מועדונים שנרכשו בעזרת חוב ממונף כמו מנצ'סטר יונייטד, מועדונים קואופרטיביים שבונים על סלחנות מוגזמת של בנקים ומוסדות ציבוריים כמו ברצלונה וריאל מדריד, ובין אם אלה מועדונים שפשוט נרכשו על ידי אנשים ממש עשירים כמו צ'לסי ומנצ'סטר סיטי, כל המועדונים הגדולים פועלים באותו אופן: הם קונים את השחקנים הטובים ביותר, שוברים את השוק, ומפסידים. המון.

צ'לסי. קונים את השחקנים הטובים ביותר, שוברים את השוק, ומפסידים

מישל פלטיני, נשיא אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) הנוכחי, הגה פתרון למצב: פייר-פליי פיננסי. המסמך המפרט את התוכנית אמנם באורך 91 עמודים (שלא קראתי במלואם, אבל אתם מוזמנים), אבל העיקרון די פשוט: כל הוצאה של המועדון צריכה להיות ממומנת על ידי רווחיו – אלה שקשורים לכדורגל. מי שלא יעשה זאת, יורחק מהמפעלים הבינלאומיים של אופ"א, עונש שיהפוך מועדון גדול לבלתי רלוונטי. יש כל מיני חריגות והקלות, בעיקר בשנים הראשונות, אבל זה, בעיקרון, הסיפור. זה פשוט, זה הוגן, ואין שום סיבה שזה לא ייושם בעיתונות הישראלית.

למרות שה"פייר-פליי" הוא אקט רגולטורי, הוא בכלל לא "אדום". להיפך, מדובר בהבטחת חופשיותו של שוק העיתונות. אתה עושה עיתון יותר טוב, או שמצאת דרך יצירתית לשווק אותו או להרוויח ממנו? לך על זה, ושהמתחרים ישברו את הראש. אתה מחלק המון עיתונים בחינם ושובר את השוק, כשההון של הבעלים מממן את ההפסדים? כאן עובר הקו האדום.

האם הצרכן לא מרוויח מקיומו של "ישראל היום"?

הפעם האחרונה שהתעניינתי בפעילותה של הממונה על ההגבלים העסקיים, היתה קשורה לרשת צומת ספרים. בין בעליה של הרשת נמנות הוצאות הספרים מודן וכנרת זמורה-ביתן דביר – כלומר הספק הוא בעלים של הקמעונאי. לא צריך להיות מומחה כדי להבין מה הבעיה בכך. בזמנו, סירבה הממונה על ההגבלים העסקיים להתערב, בטענה שהצרכן "… נהנה בשנים האחרונות ממגוון משופר של ספרים, וממחירים נמוכים יותר מבעבר". על פניו הדבר נכון גם לשוק העיתונות. היום מספר היומונים הזמינים גדול יותר ומחירם זול יותר.

אם כך, מה בעצם כל כך רע בזה? התשובה מתחלקת לשניים:

1. הצרכן הוא לא חזות הכל. הצרכנים הם אלמנט מאוד חשוב בשוק העיתונות. כולנו, בסופו של דבר, צרכנים. עם זאת, יש לזכור שכמו שכולנו צרכנים, רובנו גם עובדים. האינטרסים שלנו כצרכנים נוגדים את האינטרסים שלנו כעובדים. אני לא מזלזל ברצון לקנות בזול, אבל לגיטימי להגיד שהמשחק הזה מוטה לרעת העובדים, ובעולם העיתונות יש הרבה עובדים. מלבד אלפי עיתונאים (ההערכות נעות בין 3,000 ל -4,000), יש גם צלמים, מגיהים, עורכים לשוניים, גרפיקאים ומעצבים.

חדר החדשות של "ניו יורק טיימס", 1942

במעגל השני יש את עובדי הדפוס, אנשי המנהלה והמשרד, עורכי הדין, רואי החשבון, חשבי השכר ואנשי משאבי האנוש. כל זה בלי לגעת במשרות הנלוות בתעשיית הפרסום ויחסי הציבור. עיתונאי שעובד בעיתון מפסיד, שעצם הקיום שלו ממומן אך ורק מהכיס של הבעלים, יכול לקבל את התנאים שהבעלים מכתיב לו, או ללכת הביתה. גם ללא סיום העסקה, הפגיעה ברווחיות העיתונים היא פגיעה בתנאי ההעסקה של העיתונאים, ויש לה קשר להתעצמות טרנד הפרילנסרים בעיתונות בישראל. יש לזכור שבכל פעם שאנחנו מקבלים עיתון בחינם, אנחנו מקדמים את הפגיעה הזאת צעד אחד קדימה.

2. גם הצרכן בסופו של דבר נפגע. בניגוד למה שהממונה על ההגבלים העסקיים מספרת לנו, השינויים בשוק העיתונות דווקא יפגעו בנו כצרכנים. זאת, מכיוון שעיתונות היא לא מוצר ככל המוצרים; לא לחינם מכונה העיתונות "הרשות הרביעית" – התיאור שלה ככלב השמירה של הדמוקרטיה הוא אמנם קלישאתי, אך הוא נכון במידה רבה. כשאין מי שיחקור וידווח לציבור מה הממשלה עושות, הפקידות, או אפילו החברות הפרטיות, היכולת של הציבור לבקר ולשנות כמעט ואינה קיימת.

די להיזכר בתחקיר עובדה "זהב לבן, עבודה שחורה", שהיה אבן דרך במאבק עובדי הקבלן בישראל, ב"שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, בתחקיר האי היווני של "7 ימים" או התחקיר בפרשת אריה דרעי (של מוטי גילת, שבינתיים עבר לישראל היום, לעבוד בכריתת הענף שעליו הוא יושב) כדי להיווכח עד כמה היא עיתונות חשובה. אין מה לעשות: עיתונאי חלש הוא עיתונאי מפוחד, ועיתונאי מפוחד לא מבצע תחקירים ביקורתיים.

גם לא צריך להיות כלכלן כדי לזהות את הקורלציה בין מדד חופש העיתונות לבין מדד התוצר לנפש או, אם תרצו, מדד הפיתוח האנושי. ניכר שהמדינות שנמצאות במקום טוב במדד אחד נמצאות, בהכללה, במקום טוב במדד השני, ולהיפך. כאמור, עיתונות שנשלטת על ידי טייקונים או על ידי הממשלה, לא תהיה חופשית. אחת הסיבות העיקריות לכך שמדינה בלי עיתונות חופשית היא, על פי רוב, מדינה עם רמת חיים נמוכה, היא שחיתות. גם כאן, אין צורך בניתוח מדוקדק כדי לראות שבמדינות בהן העיתונות במצב רע, השחיתות פורחת. יכול להיות שזו השפעה דו-כיוונית, וגם שלטון מושחת מגביל את חופש העיתונות. עם זאת, לכל הפחות, יש לעיתונות חלשה השפעה כלשהי על הגברת השחיתות והפגיעה באזרחים.

בכל מקרה, ניתן לראות כי גם אם מקבלים את כל הנחות הבסיס שלה, לא כל שכן אם כופרים בהן, תפיסת "טובת הצרכן" של הממונה לא מצליחה להשיג את היעד שהיא מציבה לעצמה – שיפור מצבו של הצרכן. שינוי אכן דרוש, ולטעמי פייר-פליי פיננסי הוא השינוי הדרוש.

למה שהממשלה תעשה את זה?

למה באמת? הרי תור הזהב של העיתונות היה כשהיא היתה פרטית, ואפילו אני טוען שעיתונות בבעלות הממשלה זה רעיון גרוע. אם כך, למה דווקא הממשלה היא זו שאמורה ליצור את השינוי? התשובה פשוטה: כי אף אחד אחר לא יעשה את זה.

למה הציבור לא יעשה את זה?

הכלכלן האמריקאי אלפרד קאהן פיתח תיאוריה שדיברה על עריצות של החלטות קטנות. קאהן הצביע על כשל שוק נפוץ, במסגרתו החלטות רציונליות קטנות של פרטים רבים מביאות לתוצאה כוללת בלתי רצויה. דוגמה פשוטה לכך היא רכב פרטי. בעולם בו יש רק אוטובוסים, ההחלטה לקנות רכב פרטי, עבור כל פרט, היא רציונלית לגמרי. רכב פרטי מהיר יותר, ומגיע בדיוק ליעד הרצוי, ללא עצירות ביניים. אלא שבמהרה, כשכולם קונים רכבים פרטיים, הכבישים נהיים פקוקים, והמצב של כל פרט, מבחינה אגואיסטית לגמרי, פחות טוב משהיה כשהיו רק אוטובוסים. זה המצב עם עיתונות.

חלוקת "ישראל היום". עריצות של החלטות קטנות. צילום: העין השביעית

ההחלטה לקחת עיתון בחינם ברגע נתון היא החלטה רציונלית, אבל בטווח הארוך היא תביא למצב בו יהיה לפרט, אישית, יותר גרוע מאשר בזמנים בהם כולם שילמו על עיתונים. אז למה שלא פשוט נחליט כולנו להפסיק לקחת "ישראל היום"? כי הרציונל שלנו לא עובד ככה. אם כל השאר נוסעים באוטובוס, ישתלם לנו "לדפוק" אותם ולקנות רכב פרטי. אם כולם קונים עיתון, ישתלם לנו "לדפוק" אותם ולקחת עיתון בחינם. זה נקרא בעיית הטרמפיסט. אחד הפתרונות האפשריים הוא רגולציה של פעולה משותפת, שתוכל לוודא שכולם משתפים פעולה עם התוכנית שתפעל יותר טוב לטווח הארוך. בשביל זה, צריך גוף משותף עם יכולות ביצוע גבוהות. הגוף היחיד המתאים שיש לנו הוא הממשלה.

למה העיתונאים לא יעשו את זה?

העיתונאים דווקא עושים את זה, או לכל הפחות מנסים. קרוב לאלף מהם הקימו את ארגון העיתונאים, שהתאגד תחת ההסתדרות. ארגון עיתונאי "הארץ" גם הוא התעורר, והחל להיאבק נגד הקיצוצים ברחוב שוקן. שנים לאחר שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות, צצים ניצנים של התארגנות מחדש. למרות שהתארגנות עובדים היא בהחלט הדבר הכי טוב שהעיתונאים יכולים לעשות כרגע, לארגון עובדים אין מספיק כוח מול מעסיק שמכסה הפסדים. כשמעסיק כזה מאיים לסגור את העסק, האיום הזה הוא איום רציני. לארגוני העיתונאים השונים יהיה מקום של כבוד בהצלתה של העיתונות בישראל, אך הם לא יוכלו לעשות זאת לבדם. גם מהכיוון שלהם, ההתערבות הרגולטורית דרושה, לפחות כקטליזטור להתארגנות.

הצעות קיימות לטיפול בבעיה:

הבעייתיות של "ישראל היום" לא נעלמה, מסיבות ענייניות יותר או פחות, מעיניהם של חברי הכנסת. כמה הצעות חוק בנושא הוצעו בשנים האחרונות: ב-2009 קשת רחבה של ח"כים, מאחמד טיבי ודב חנין ועד דוד רותם ויוליה שמאלוב-ברקוביץ', הגישו הצעת חוק אשר תבעה כי השליטה בעיתון תותר אך ורק למי שהם אזרחי ישראל ותושביה. מעבר לריח הקסנופוביה שההצעה מדיפה, היא בעיקר נראית כמו הצעה שמטרתה היא לחפש ספציפית את "ישראל היום". מה השלב הבא, אחזקת עיתונים תיאסר על מי ששמם מתחיל באות ש' ונגמר באות נ'? מטרתנו אינה להתנכל ל"ישראל היום", אלא לפתור, אחת ולתמיד, בעיה בעולם העיתונות.

מרינה סולודקין, ובעקבותיה מירי רגב ודוד רותם, הגישו שתי הצעות נוספות בנושא, שנראות יותר רלוונטיות. הראשונה היא הגבלת חלוקתם של עיתונים ללא תשלום למשך שנה, והשנייה איסור מכירת מוצר במחיר שיותר זול ב-50% או יותר ממחיר ייצורו או אספקתו. אלא שגם הצעות אלה אינן מתאימות. הן אינן מתאימות, שכן הן מתייחסות למודל עסקי מיושן. כיום, ממילא רוב ההכנסות של העיתונות מגיעות מפרסום, ולא ממכירות. לגיטימי שעיתון יחולק במחיר נמוך, אפילו בחינם, כל עוד יש תוכנית עסקית המראה כיצד הוא יכול לממן את עצמו, בעזרת עצמו. בלבד.

אז מה אפשר לעשות?

אתר כנסת פתוחה הוא כלי נפלא למעקב וקשר עם הכנסת. אפשר לברר שם אילו ח"כים מתעסקים בנושא, ולפנות אליהם על מנת לקדמו

• ניתן להביע תמיכה בארגון העיתונאים החדש, או בוועד עיתונאי הארץ. הם אולי לא יצליחו להציל את העיתונות בישראל לבדם, אבל בלעדיהם זה גם לא יקרה, והם בהחלט הדבר הכי טוב שעיתונאים יכולים לעשות כדי להגן על עצמם, ודבר חשוב שאתם יכולים לעשות כדי להגן על העיתונות.

• אתם יכולים לתמוך במגפון, קואופרטיב העיתונות החדש. קואופרטיבים הם אחת האופנות הכי חיוביות שהמחאה החברתית החזירה, והם אחלה דרך לקחת אחריות על העתיד, במקרה הזה על עתיד העיתונות. אפשר לעשות מנוי וירטואלי למגפון, לפרסם בו, או פשוט לגלוש בו. למרות כמה מחלות ילדות, זהו בהחלט הניסיון הרציני והמוצלח ביותר עד כה להקים עיתון עצמאי בארץ, בבעלות העובדים ולא בעלי ההון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בעז

    יופי של רעיון.
    הרושם הוא שההגינות שסגרו בפניה את הדלת בחוגים לכלכלה, מתעקשת להכנס כעת דרך החלונות. זה לא יהיה קל ולפעמים נדמה שעל זעקת ההגינות לפתח כנפיים, אבל גם חסידי השוק החופשי וגם אלה שאינם מבינים הרבה בכדורגל יסכימו שרווח (כספי או אחר כגון כוח פוליטי) אינו יעד מספק ואינו שיקול בלעדי אם הוא אינו מושג בהגינות.

  2. מאור

    אבחנה יפה לגבי הנזק לכלל התקשורת, הפיתרון לא ישים:
    – מהי "הכנסה מעיתונות בלבד"? ידיעות יוכל להחשיב את רווחי "לאישה"? הארץ יוכל להחשיב את רווחי "וואלה"? מה יפריע לשלדון לקנות, נאמר, 20 דפי מודעות בכל יום ב-"ישראל היום" במקום לממן אותו ישירות? ומה לגבי מימון עקיף (הלוואה בתנאים נוחים לרכישת בניין המשרדים של העיתון).

    דוגמת הכדורגל נחמדה, אך דוגמא טובה יותר היא הפיקוח על ייבוא במחירי היצף. הרי בכדורגל, סכומי העתק מביאים ליופי של כדורגל (אך רק בין מעגל מצומצם של קבוצות). מימון חיצוני של חינמון לא יוצר מעט עיתונים ענקיים, אלא מעט עיתונים מרוששים.

    השאלה העמוקה יותר היא, למה אידלסון נכנס לסיפור בכלל. הבעיה היא פוליטית ביסודה ולא כלכלית, ולכן הפיתרון צריך להיות פוליטי ולא כלכלי. כיצד זה ראש ממשלה פופופלרי יחסית עם קואליציה יציבה בקנה מידה היסטורי חש כי התקשורת כולה נגדו.ואם אמנם "ידיעות", "הארץ", ו-"מעריב" מתנגדים לנתניהו, מהי התוכנית הפוליטית שלהם? כיצד הם פונים לבסיסי התמיכה שלו בציבורים הדתיים, החרדים והרוסים?

  3. מוטי

    אני מנוי על ישראל היום ועל ידיעות אחרונות. הראשון עולה 52 ש"ח לחודש והשני כפול. בבוקר אני מתחיל עם ישראל היום כדי לדעת מה קורה בישראל וממשיך לידיעות כדי ללמוד מה נקודות התקיפה היומיות על ביבי. בצהריים אני גם קורא הארץ ברשת (בחינם!!). התייחסת בכתבה להרבה נושאים ועזבת את התוכן. כן, אני איש ימין ומפריע לי לקרוא עמירה הס או לחילופין את ברנע. לא נהנה לקרוא כתבות שמשמיצות את המדינה שלי. אני מוכן לשלם לישראל היום גם כפול ואז אעזוב את ידיעות.

  4. אלי

    על פניו הטקסט שלך ענייני ונכתב מתוך דאגה לעיתונות הכתובה בישראל, אבל מתחת למכסה קל מאוד לזהות את העוינות שלך כלפי "ישראל היום".

    אומר כך, יש בתופעה של "ישראל היום" בעיות רבות. זהו ללא ספק "עיתון מטעם" אבל יש לו גם ערך מוסף. הוא דוגל בשלטון החוק. בפרשת הרפז הוא בחר בצד הנכון לדעתי. חוץ מזה הצלחתו אינה נובעת רק בגלל מודל החינם אלא גם בגלל שהקוראים אוהבים ומזדהים עם את הקו הימני שלו.
    קצת תמוה בעיניי אתה מתייחס לממונה על ההגבלים העסקים מבלי לציין שהוא הכריז בעבר על "ידיעות אחרונות" כמונופול. בעצם יותר מקצת.
    הבעיות בתקשורת הישראלית לא התחילו עם "ישראל היום". "מעריב" ו"הארץ" הפסידו כסף לפני הופעתו בזירה בסוף ביולי 2007.
    חוץ מזה, המודל שאתה מציע כפתרון אינו הגיוני או ישים בישראל.

  5. כפיר

    אני חושב שמאור מעלה נקודות חשובות מאוד.

    אני אישית לא אהבתי את עניין ה"פייר פליי" מכיוון שהוא מכסה על הבעיה העקרונית של שיטה קפיטליסטית. תחרות חופשית, אפילו עם רגולציה, תמיד תייצר מפסידים, שכן באופן עקרוני לא כולם יכולים להרוויח, אחרת לא יהיה קפיטליזם. אתה מתייחס לבעיה של הטוטאליות של השיטה, במובלע, דרך דוגמת המכוניות, אך לפי דעתי, אתה לא מסיק את המסקנות.

    כאשר אל מול בעיה פוליטית (ולא כלכלית כפי שמאור מציין) קפיטליזם הופך להיות הפתרון דבר מה השתבש. מדוע לא להציע, למשל, בעלות קולקטיבית על העיתון או פתרונות מהסוג הזה? הרי בסופו של הדבר גם הרגולטור צריך רגולטור ומי בדיוק יעשה את זה?
    ממשלה במדינה קפיטליסטית, כפי שאנחנו יודעים היטב, לא יכולה להגן על אזרחיה.

    ההשואה בין רמת החיים לחופש העיתונות גם היא בעייתית מאוד. אם ארה"ב היא המודל, אז חשוב לזכור שעיתון הניו-יורק טיימס הוא אחד מהעיתונים השמרניים ביותר שיש וארה"ב היא המדינה עם אי שיויון מרקיע שחקים.

    חשוב לזכור ש "חופש עיתונות" ו"רמת חיים" הם לא מושגים אוביקטיבים אלא מוטים כלפי מעמד מסוים. כמו שלאף אחד לא היה איכפת מ"זכויות הסופרים" עד שקמה צומת ספרים, כך לאף אחד לא היה איכפת מהפרקטיקות של שלושת העיתונים הגדולים עד שנכנס "ישראל היום".

    המשגת הבעיה, כמו הפתרון המוצע, קשורים בטבור לאינטרס שמאחוריהם; הם לא מתארים מצב העניינים באופן אוביקטיבי. מאבק "זכויות הסופרים" הוא מאבק שמנהלים ה"חזקים" של אתמול אבל בשביל לנצח ולזכות בלגיטימציה הם חייבים לגייס את כל "הסופרים".

    הפנייה ל"עובדים" כאל מי שנפגע היא נכונה אבל מוטת, מכיוון שמשתמשים בהם על מנת להתיק את הבעיה מעניין פוליטי לעניין כלכלי.

    העובדים ירוויחו הרבה יותר אם הם יהיו בעלי העיתון, אבל פתרון קולקטיבי כזה לא נכנס בכלל לתפיסת העולם של מי שמגדיר את הבעיה.

  6. Moshes

    בהתחלה ניסו לאסור על אנשים שאינם אזרחי ישראל להיות בעלי עיתון (בגלל הציונות כמובן) עד שגרמנים קנו את הארץ. אחר כך ניסו לאסור על חינמונים (בגלל הטורפנות הקפיטליסטית כמובן) עד שנמרודי החליט להוציא אחד. עכשיו מסתבר שמשבר העיתונות העולמי פסח על ישראל ורק ישראל-היום הוא מה שיגרום ל4000 העיתונאים להרעה בתנאי שכרם, לא ההתפשטות הגלובלית של האינטרנט שמשמידה את הפרינט בכל מקום בגלובוס – רק ישראל-היום הוא הבעיה.

    זה לא משנה באיזו דרך תנסו להצדיק את סתימת הפיות הפעם, זה די ברור שאתם שונאים את נתניהו ולא מבינים למה הוא נבחר שוב ושוב למרות שהתקשורת התגייסה לטובת פרס-ברק-אולמרט-לבני-שקרכלשהו בתגובה פבלובית מתואמת בכל מערכת בחירות.

    נסו להחליף את העם במקום.