חורבן הנפש

במאמרו "חורבן הנפש" משנת 34' הצביע יחזקאל קויפמן על ההפנמה הנלהבת של ההשמצות האנטישמיות הפרועות ביותר, וביכה את השנאה העצמית הזו, של מייסדי הציונות ועמודי התווך שלה, אל היהודי וההיסטוריה שלו. עמוס נוי על מאמר שיש לקרוא גם היום
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

פרופ' יחזקאל קויפמן זכור, אולי, כחוקר מקרא וחתן פרס ישראל במדעי היהדות, ששימש כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בשנות החמישים. אבל מאמרו החשוב "חורבן הנפש" המובא כאן – שהתפרסם כבר בשנת תרצ"ד (1934) ושנכתב לפני שואת יהודי אירופה, אבל יכול (וחייב) להיקרא גם היום – די נשכח מלב.

למרבה האירוניה המרה, לעתים נדירות מאזכרים אותו דווקא דוברים של הימין הציוני, אולי מפני שהוא משתמש במושג השנאה-העצמית היהודית החביב עליהם – מה שמוכיח די בוודאות שהם לא באמת קראו את כתב האישום החריף, החד כתער, והיורד-חדרי-לב כנגד שנאת הגלותיות שהפכה אנטישמיות, והטבועה בציונות הממוסדת (ובמבשריה מן ההשכלה), בדובריה, במנהיגיה מן ה"ימין" ומן ה"שמאל", בתועמלניה, ובתרבות שהיא ביקשה לכונן. קויפמן הצביע כבר אז על ההפנמה הנלהבת והאוהדת של ההשמצות האנטישמיות הפרועות ביותר – שביטוייה היום הם, בין היתר, גם שנאת דתיים ושנאת מזרחים – וביכה דווקא את השנאה העצמית הזו, של מייסדי הציונות ועמודי התווך שלה, אל היהודי וההיסטוריה שלו.

אבל מה שמרגש ומפעים גם היום במאמרו של קויפמן היא הכתיבה: השילוב שבין ניתוח אנליטי מדוקדק ומאיר עיניים של אנטישמיות (ושל גזענות בכלל) לא כ"רגש" אלא כשיטה, ובין פאתוס ציוני נרגש ומרגש (ציוני לפחות בעיני מחברו – היום, אין לי ספק, הוא היה מוקע כבוגד אנטי-ציוני בקרב חוגי הימין שמצטטים אותו, אבל משתפים פעולה עם מכחישי שואה וניאו-נאצים).

הרבה לפני הגזירה הכפויה של פאות במחנות המעבר המסוגרים בתחילת שנות החמישים, הרבה לפני שסופר עברי (אהרון מגד) חש בחילה למראה יהודים מתפללים במטוס, הרבה לפני משפחת לפיד, הרבה לפני א. ב. יהושע למיניהם עם תיאוריות "נורמליזציה" והאשמת היהודי הגלותי באסונו, זיהה קויפמן את האנטישמיות הבסיסית והעמוקה הזו וכינה אותה, בצדק וכאב, "חורבן הנפש".

למאמר "חורבן הנפש" של יחזקאל קויפמן (pdf)

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איריס חפץ

    של המשפט "הרבה לפני הגזירה הכפויה של פאות במחנות המעבר המסוגרים בתחילת שנות החמישים, הרבה", כיוון שלא כולם יודעים (לא מיועד למכחישים, שעבורם עובדות כאלו רק מחזקות את הצורך להגביה את חומת ההכחשה): המדובר הוא בגזיזה של פאות יהודים מזרחים (תימנים) במה שנקרא בטעות מעברות והוא מחנות המעבר המגודרים, שבהם נכלאו מזרחים שמהם נשללו דרכוניהם וניירות המעבר שלהם. על הגדרות של המכלאות האלו שמרו חיילים של מדינת ישראל וצבאה.

  2. צבי

    מצוין! זה מה שצריך לקרוא ביום כזה.

  3. שושנה גבאי

    קראתי בכאב ובנשימה עצורה.

  4. מרגלית

    Amos – thanks. Can you please respond with the reference – where was the 1934 article published? is it a book chapter?
    toda

  5. עמוס נוי

    סליחה שנשמטו המקורות (וסליחה גם על איכות הסריקה)…

    המאמר הופיע לראשונה ב"מאזנים" (טבת תרצ"ד), ובספרו של קויפמן (אסופת מאמרים ומסות) וב"חבלי הזמן" (1936)

    המאמר יצא שוב ב שנת 2000 בעיתון נתיב, כרך 4, עמ' 87-92

    שבת שלום

  6. חיה

    עמוס שלום,
    הקריאה שלך "מדלגת" על טענות מרכזיות בטקסט, ובראשה הטענה כי ה"החמרה" – כלומר שיפוט של התנהגות יהודית בקריטריונים אחרים מאלה ששופטים בהם את אומות העולם – היא פרוצדורה אנטישמית.אינני יודעת באיזו מידה אני מסכימה עם הטענה הזו של קויפמן, אך היא הופעתה במאמר בוודאי אינה מתיישבת עם הטענה שלך שהמאמר סולף על ידי הימין בישראל, מפני שהיא מועלית בדיון הציבורי על ידי אנשי הימין בצורה מאוד נאמנה לרוח המאמר.
    יותר מכך – ההקדמה שלך למאמר היא בגדר "החמרה" רק שבמקום ליהדות כתנועה דתית / תרבותית, אתה מתייחס לתנועה הלאומית היהודית, אבל בדיוק בפרוצדורה שקויפמן מתאר, שעל פיה מה שמותר לאומות העולם וגו'..
    אם "החמרה" עם היהדות היא פרוצדורה אנטישמית, מה דינה של "החמרה" כלפי התנועה היהודית הלאומית?

  7. נתן.

    מעניין שאלו שמאשימים את הציונות בהפנמת ההשמצות האנטישמיות הפרועות ביותר הם אותם אלו שפנימו לחלוטין את הנראטיב הערבי על הסכסוך היהודי-ערבי והפנימו לחלוטין את ההשמצות הפרועות ביותר של הערבים.
    האם רק אני רואה את האירוניה שיש כאן?

  8. אלי אמינוב

    בניגוד לעמוסי לדעתו ניתוחו של קויפמן הינו אימפרסיוניסטי מובהק ואינו נוגע בבסיס המשותף של שתי התופעות שכבר אחד העם עמד עליה במאמרו על הדיאלקטיקה שביניהן.

    למעשה הציונות אינה מעוניינת להאבק באנטישמיות אלא להיפך: יש לה אינטרס ברור בטיפוחה. וזאת לא רק משום משום שהנחות היסוד של הציונות והאנטישמיות זהות, אלא גם מסיבות פרקטיות. מאבק מוצלח באנטישמיות ובגזענות מאפשר ליהודים להמשיך ולהיות אזרחים שווי זכויות בארצות שבהן הם נמצאים. אבל כאשר זה יקרה, ממה תתפרנס הציונות? והרי מתחילתה אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים "גורם זר" בקרב האומות האירופיות, אומה זרה. קשה אולי להאמין, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין לפני השואה. לדוגמא: לוסיאן וולף מנהיג יהודי בריטניה אמר על רעיון זה ב1920: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות." ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם צוירו על ידי ציונים או בידי אנטישמים. כיום רוב הקהילות היהודיות מצויות בכיס התנועה הציונית ובכך מסכנות את בני קהילתן מתגובות למעשי ישראל ולא לשנאת יהודים.