• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לדבר עם האחר הפוליטי

הרגע הזה שבו נסדק סדק, שבו נפערת תהום קטנה של בלבול, הוא רגע שיש בו כדי לחולל שינוי בתפיסה ורצון להמשיך ולדבר. יריב מוהר על המחויבות לנהל דיאלוג עם מי שחושבים אחרת, ודווקא בעיצומן של פעילויות פוליטיות
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

"אתם תמימים, מול הערבים זה רק בכוח", קריאות מסוג זה נשמעות לא פעם בהפגנות ופעולות פומביות של קבוצות רדיקליות למינהן.

שוטרים, חיילים, אנשי ימין, סתם מתנגדים למסרים של זכויות אדם וזכויות חברתיות, כולם מלווים זירות של אקטיביזם: הפגנות, פעולות ישירות וכו'. הם מעין "האחר הפוליטי" הקולקטיבי של אקטיביסטים הרואים עצמם נאבקים למען שיוויון פוליטי וצדק חברתי (הגדרה חדה יותר של "המחנות" ממילא לא תתיישב היטב על המציאות הכאוטית).

מתנחלים בשייח ג'ראח מתעמתים עם פלסטיני תושב השכונה. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

כיצד ניתן להשיב לדברי התוכחה של אותם "אחרים"? האם חשוב לענות להם? האם "לענות להם" זו מלחמת כוחות או ניסיון לייצר "מרחב דיאלוגי" בו ניתן לשכנע את האחר הפוליטי? האם במרחב כזה אפשר (ואולי אף חובה) לא רק לשכנע, אלא רחמנא ליצלן להיות פתוח לשכנוע? האם במהלך הפעולות האקטיביסטיות שלנו, הפנייה לאחרים היא בגדר מוטיבציה שנלקחת ברצינות ומטופלת באופן מובנה ושיטתי? ואם לא, מה זה אומר על האקטיביזם בישראל?

לטעמי, אם אנחנו רוצים להחזיר את השכנוע (כלומר את הפנייה לאחרים הפוליטיים) למעמד של מוטיבציה פוליטית מרכזית, מרחב של דיבור-בגובה-העיניים הוא הכרחי.

נו, אז איך מקיימים בפועל דיאלוג עם אחרים פוליטיים?
איך משכנעים אנשים שנראים כל כך רחוקים מאיתנו ואף אטומים ומרגיזים? איך לא נופלים בעצמנו להתנצחות, היאטמות לעולם המשמעות של האחרים או לדו-שיח של חרשים הנובע מחוסר יכולת להתמודד עם הרגישויות והמשמעויות שהאחרים הפוליטיים מייחסים למושגים פוליטיים?

זאת שאלה פתוחה לכולנו, תשובות ברורות אין לי. אבל בוודאי שהעיסוק בשאלה הזו רחוק מלהיות מספק. למטה תמצאו גם "קול קורא" לתשובות וההצעות שלכן/ם.

בינתיים אני יכול רק להציע, מהזווית שלי (גדלתי במשפחה שמרנית-מסורתית וימנית למדי), כמה תסריטי שיחה שקיימתי בנסיבות כאלו ואחרות עם חיילים בשטחים או נערים כהניסטים (ברטוריקה). בתקווה שהם יתרמו במשהו:

א: "הרב כהנא צדק!"
י: "נסי הרב פרומן צדק"
א: "מי זה?"
י: "רב מההתנחלות תקוע, לא איזה תל-אביבי, שרוצה לחיות בשיוויון עם הפלסטינים כאזרח במדינה פלסטינית או במדינה דמוקרטית אחת שכוללת את השטחים. הוא שנים נכנס לכפרים פלסטינים בלי שום נשק ולא קרה לו כלום. לעומת זאת כהנא נרצח בארה"ב הרחוקה, אז מי צדק?"
א: "הם רק רוצים להתחנף אליו"
י: "ממתי פלסטינים מתחנפים למתנחלים שיושבים על אדמות שמבחינתם, תסכימי איתי, שייכות להם? אולי זה דווקא הכוח של הכבוד?"

הערה: השימוש ברב פרומן שובר את הקטגוריות הישנות של שמאל-ימין, על שלל הסטריאוטיפים שלהם, ומאפשר לדבר על הדברים בפתיחות ומזווית חדשה. הרב פרומן עושה "הזרה" לחלוקות שמאל-ימין. הדיאלוג הזה התקיים בהפגנה בירושלים שנסובה בכלל על אלימות משטרתית בהקשר של מחאת הדיור. ואת ההשראה העניקה לי ד"ר אורלי בנימין שהתחילה בדיאלוג.

ועוד שיחה:

א: אתם תמימים ולא מבינים שרק בכוח הצלחנו לעצור את הטרור של הערבים. שנייה נהיה חלשים ולא נהיה פה.
י: אתה רוצה להיות חזק וקשוח? סבבה, אבל לפחות תהיה גם הוגן במקביל – מי שהולך רק בכוח' בסוף ייתקל במישהו חזק ממנו שיביא לו את המכה. לא לעולם חוסן, אמרו פעם.
א: אני הוגן איתם.
י: איך זה נקרא להיות הוגן אם בשטחים ברגע שנולדת פלסטיני אתה במעמד של נתין ולא אזרח. גם הפלסטיני הכי פציפיסט וגם הפלסטיני הכי קיצוני שניהם באותו מעמד, של נתינים. זה קשור למוצא, לא למי הבן אדם.
א: אבל באום אל פאחם הם אזרחים כמונו.
י: אז אתה אומר שהשטחים הם לא חלק של ישראל?
א: זה זמני, אין לנו ברירה.
י: איך "זמני" אם הקמנו שם לפחות עיר אחת, אוניברסיטה וכו'?

הערה: אני נמנע מלהתעמת פה עם התפישה המושרשית חזק של "רק בכוח הכוח נשרוד", ועוקף אותה. כוח לא מחייב כוחניות ודיכוי. התפישה של רק בכוח למעשה מתנגשת אולי בעת לחימה בפועל עם עקרונות של זכויות אדם, אבל בעיתות "שגרה", היא יכולה בהחלט לחיות בכפיפה עם הרעיון של הוגנות ושוויון. למעשה אין שום סתירה, אפילו לא בהסתכלות שטחית של דימויים פשוטים, בין עוצמה להוגנות ושוויוניות. כולנו מכירים מהתרבות הפופולארית דמויות קשוחות והוגנות.

בנוסף, ההפנייה למוצא מתכתבת עם האמפתיה של ישראלים רבים למי שהופלו על רקע מוצאם. המונח "מוצא" מתקשר לרוב למוצא עדתי בתוך העם היהודי ולא ללאום\דת שונים. לכן השימוש בו מקרב.

ולבסוף, ההתייחסות לכיבוש כמשטר של אפליה מקשה על מציאת הצדקה היסטורית. הרי הטיעונים של "כתוב בתנ"ך" ו"הערבים בכלל מהגרים פה" לא מסבירים טוב אפליה מתמשכת של אנשים על רקע מוצאם.

א: "מה לא נתנו להם וקיבלנו טרור. כל יום שני מנסים לעשות משהו."
י: "לא אכנס איתך למה נתנו או לא נתנו, זה הסבר ארוך. גם ברור שטרור נגד אזרחים זה זוועה. אבל תגיד לי, אתה נראה לי לא-פראייר, איך היית מגיב אם היו משפילים אותך ואת המשפחה שלך כמעט כל יום במחסום? תהיה כן ולא צבוע, אתה גם היית יכול לתפוס קריזה ולהגיב באלימות".

הערה: אפשר לראות בזה מניפולציה, אני רואה בזה שיקוף של האחר: הרגש העז של הישראלי מול האפשרות "לצאת פראייר", והגישה הכוחנית-הישרדותית יכולים להיות מוסבים כהסבר הגיוני ומובן לגישה הלוחמנית של הפלסטינים. ייאוש והשפלה, דחיקת אנשים עם הגב לקיר, ובכלל פגיעה בכבוד, מתכתבים עם תחושות של הרבה ישראלים (בעיקר מוחלשים) שמרגישים כך מול ממסדים שונים במדינה. הזעם שלהם יכול לעזור להם להבין את הזעם המוגבר שבעתיים של הפלסטינים.

אלו רק כמה דוגמאות, אני מקווה שטובות, לצורות התייחסות ל"אחרים פוליטיים" שלא נופלות מיד להתנצחות, היאטמות לעולם המשמעות שלהם או לדו-שיח של חרשים. שיחות כאלו נמדדות כמוצלחות לא כשהצד השני אומר "אתה צודק", אלא כשיש סדקים, כשיש בלבול, כשיש הקשבה. למעשה: כשגם אנחנו פתוחים להקשיב לאחר הפוליטי, ואולי ללמוד ממנו דבר או שניים. פתיחות זו מורגשת, אני מאמין, ומזמנת פתיחות שכנגד. ובעיקר, זה קורה כשאנו נותנים אחד לשני תחושה שאם יורדים לרמה יסודית ועמוקה מספיק, רובנו רוצים באותו "טוב כללי", ואולי רק חלוקים על הדרך להשגתו.

ואפשר אף לומר שאם בהפגנה או בפעילות לא דיברתם לפחות עם מתנגד אחד באופן דיאלוגי, לא קיימתם את מצוות "ודיברת עם האחר הפוליטי."

וכאמור יש פה גם קול קורא: להצעות או דוגמאות השיחה המוצלחות שלכן\ם, שתפו אותנו בקבוצת "קול ההומניזם הרדיקלי" בפייסבוק. ובעיקר בואו להיות ולשכנע אחרות\ים להיות מעין "נאמני דיבור עם אחר הפוליטי" בהפגנות ופעולות פומביות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סימה

    יריב, עם כל ההזדהות עם הרבה ממה שאתה אומר חסר כאן עניין אחד. אתה לא יכול לקיים דיאלוג עם האנשים האלה כי אתה לא פתוח למה שיש להם להגיד. מה שאתה מציע כאן זה אסטרטגיות רטוריות לשכנוע של ה"אחר". אבל מה שיש בהן זה בעיקר שכנוע פנימי עמוק ביותר בצדקתך, ואם לך (או לנו לצורך העניין, כי זה באמת לא אתה) אין שום נכונות להקשיב ולהיות פתוחים לצד השני אז כל השימוש ברטוריקה של "בואו נקיים דיאלוג" הוא יהיר וזחוח. אתה מדבר רק על לבלבל את האחר, הדבר החשוב לא פחות הוא להרשות לו לבלבל אותנו.

  2. יריב מ

    "האם במרחב כזה אפשר (ואולי אף חובה) לא רק לשכנע, אלא רחמנא ליצלן להיות פתוח לשכנוע?"

    ובסוף הטור:
    "שיחות כאלו נמדדות כמוצלחות לא כשהצד השני אומר "אתה צודק", אלא כשיש סדקים, כשיש בלבול, כשיש הקשבה. למעשה: כשגם אנחנו פתוחים להקשיב לאחר הפוליטי, ואולי ללמוד ממנו דבר או שניים. פתיחות זו מורגשת, אני מאמין, ומזמנת פתיחות שכנגד. ובעיקר, זה קורה כשאנו נותנים אחד לשני תחושה שאם יורדים לרמה יסודית ועמוקה מספיק, רובנו רוצים באותו "טוב כללי", ואולי רק חלוקים על הדרך להשגתו."

  3. דןש

    בשנות ה-50 וה-60 ואולי אפילו מעבר לזאת, השמאל הוא שדגל/פעל למען מדינה דן-לאומית. היום דוקא הימין מוביל לכך בעוד השמאל פועל למען יצובה ועיצובה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית. אכם איך הגלגל מסתובב לו.

  4. יניב

    יריב, יישר כוח.
    חייב לומר שלא אהבתי כל כך את השימוש ב"תסריטי שיחה" (מה רע בסתם דוגמאות?), בפרט מכיוון שתסריטים מרמז על טקסט קבוע מראש (תסריטי שיחה זה משהו שמפיצים בשירות לקוחות של חברת תקשורת לנציגי השירות…), וזה ההיפך מהפתיחות והחשיבות של ההקשבה שעליהן כתבת בחוכמה רבה בסוף.
    גם עם הדוגמאות עצמן לא הסכמתי באופן מלא – כמו שנכתב למעלה, זה עלול להיתפס יותר כמו טקטיקות רטוריות ("לזרוע בלבול") מאשר קריאה לדיאלוג אמיתי. אבל המסר, המסר של פתיחות שעובר לאורכו של המאמר הוא החשוב מכל.

    אגב, זה נכון לקיים את "המצווה" בהפגנות – אם כי הסיטואציה של הפגנות מלכתחילה מקשה על פתיחות. צריך לקיים אותה גם בכל הזדמנות ושיח פוליטי אחרים (חברים / דיונים / סיטואציות יזומות).

  5. שאול סלע

    אני צריך לפרוס את האני מאמין שלי כמובן ללא יצירת פרובוקציות. לשם כך ישנו אתר העוקץ.

    בעבר לא התקיים דיאלוג עם פאולוס. דעתי האישית שאי אפשר ולא צריך לקיים דיאלוג עם אלה שמגדפים את דת ישראל ומתריסים נגדה. אין לקיים דיאלוג עם אלה שמדברים על יהודי חדש,שלילת הגלות ועל כור היתוך.

    כאשר אני מדבר על "יהודי חדש" אני מדבר על אלה שרוצים להכיר ביהדותם של נוכרים ממוצא יהודי,ובמקביל "להניח את התפילין במוזיאון"

    אפשר להאריך את הרשימה ולהצביע גם על משה גרנות וקלמן קצנלסון.

    לאומיות ומדינת לאום התגבשו באירופה ב 200 השנים האחרונות. המסגרת של חיי היהודים היתה מסגרת שבטית קהילתית, לא מסגרת לאומית.מי שרוצה להאמין בלאומיות יהודית שיאמין.

    אני לא מאמין בלאומיות יהודית,בטח לא בציונות.

    אני כאן כי אין לי אפשרות אחרת.

    האם אני צריך לקיים דיאלוג עם משה גרנות ???

    בהחלט לא

  6. אורלי בנימין

    היי יריב
    תודה שאתה ממשיך לאזכר את השיחה בירושלים. עכשיו מול הפוסט שלך כאן בהעוקץ ברורה לי יותר המחלוקת בינינו. אני באמת מאמינה בשיחה בגובה העיניים. אני רוצה לעצמי הזדמנויות לדבר עם אנשים שמחזיקים בדעות ימניות במיוחד אם הם צעירים כי אני אומרת לעצמי שיכול להיות שמשהו בניסוחים שלי, באופציות שאנכיח, נניח כמו אלו שאתה הנכחת בתסריטי השיחה, יסדוק סדק בלגיטימיות של העמדה הימנית. זהו כמובן חלום שיכול להתאפשר כשמולי אנשים ששותפים לי בכמה ערכי יסוד – נניח מייחסים כמוני חשיבות לדמוקרטיה, לשקיפות, לכבוד האדם, לזכויות אדם, לכבוד העובד/ת, לזכויות חברתיות. זה פחות יכול להתאפשר בהעדר בסיס ערכי משותף.
    לעומת כל אלו, דיאלוג זה משהו אחר – דיאלוג זה המקום שבו אני באה להשתכנע. המקום שבו יש לי נכונות לוותר על עמדותיי. הייתי אתמול בקהל ששמע את ההורים של מוסטפא תמימי שצה"ל הרג בנבי-סאלח, שרואיינו לטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שלוחמים לשלום, ערכו. אני בטוחה שכל מי ששמע אותם, לא בענין של דיאלוג. אי אפשר להיות בדיאלוג. הסיפור הזה הוא נורא וכדי להיות בדיאלוג על משמעויותיו אני צריכה לוותר על האנושיות שלי. וזה אני מסרבת גם במחיר הסיכוי לשכנע.

  7. אבי

    בשביל דיאלוג צריך בסיס משותף. אין לי בסיס משותף לדיאלוג עם מתנחל שכופר בכללי המוסר שלי, שמאמין באיזה אלוהים שהמציא, שלא מקבל רעיונות בסיסיים של שוויון בין כל בני האדם וכדומה. דיאלוג איתו הוא בזבוז אנרגיה ואפילו מתן לגיטימציה לדעות שלו.

  8. נתן.

    י'-"בוודאי שהם לא רוצים שלום, אם הפלשתינאים רוצים שלום למה הם לא קיבלו את ההצעה הנדיבה של ברק ב99?"

    (מניסיוני רוב המגיבים לשאלה מתחילים עכשיו בהסברים מפותלים על זה שזה לא היה כל כך נדיב וזה לא היה בדיוק ככה ובעצם ברק לא ממש הציע ושאר תשובות טרחניות שרק מעוררות בצדק גיחוך. במקום זה ניתן להציע תסריט אחר)

    א' – "וישראל רוצה שלום?"

    י' – "בוודאי".

    א- "אז למה ישראל לא קיבלה את ההצעה של הפלשתינאים?"

    י' – "מה? לפלשתינאים יש הצעה?"

    א' – "בוודאי והיא לא משתנה כבר 20 שנה – שלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה מכל השטחים ומזרח ירושליים כבירת פלסטין."

    י' – "מה? אתה חושב שאנחנו מתאבדים שנסכים לדבר כזה?"

    א' – "אז הנה הוכחת בעצמך שזה שאתה לא מקבל את ההצעה של הצד השני לא אומר שאתה לא רוצה שלום."

    מש"ל.

  9. יריב מ

    תודה על התגובות החכמות, זה באמת מחדד אצלי איזה סוג של דיאלוג רצוי.

    ברור שישנן אינטואיציות מוסריות יסודיות שאסור כי נוותר עליהן. אבל מוסר הוא הרי לבסוף דבר בין-סובייקטיבי (אם אנו לא מאמינים באיזה כוח מטאפיזי רב-סמכות, בסיס המוסר הוא באמפתיה, ביכולת לזהות הוגנות, וביכולת להבין רגישויות ומשמעויות של האחר – משהו בין רולס להברמאס, עבור גם בהרבה מהתיאוריות הרב-תרבותיות המבקשות לאפשר מרחבי משמעות נפרדים אך-לא-מתנגחים לתרבויות שונות).
    אם כן הדיאלוג האמיתי איננו בין שני "לוחות ריקים) שאין להן שום עמדות בסיס קשיחות – אז זה לא יהיה דיאלוג אלא מלחמת תיבנות ושכנוע טוטאלי. במקום זאת דיאלוג אמיתי דווקא מחייב שנבוא עם עקרונות בסיס משלנו, אבל אם נכונות לבחון את ההחלה של אותן עקרונות על המציאות.
    למשל, ערך חיי האדם יכול לאפשר לנו להבין את החרדה של ישראלים רבים לנושא הביטחון והכעס על הפגיעה באוכלוסייה אזרחית. ומנגד נוכל להראות להם את הפגיעה הנגדית באוכלוסייה מצד צה"ל, וכן מחקרים המראים כיצד פגיעה כזו רק מחזקת את בסיס המשיכה של ארגוני הטרור. אז אין ויכוח על העקרון המוסרי, אלא רק על פרשנותו.
    ברור שלא ניתן לקיים דיאלוג עם המרזלים. אבל תאמינו לי, יש לי משפחה די ימנית, שיכולה להגיד בשעת כעס "מוות לערבים" או "כהנא צדק", אבל כשמדברים איתם ברוגע שומעים דברים אחרים לגמרי. כנ"ל עם פלסטינים שמשמיעים הצהרות אנטי-יהודיות גורפות וכשמדברים איתם פתוח ורגוע ומרחב מאפשר, שומעים דברים אחרים ופתאום אפשר לדבר.

    אז אל תאמינו בלי ביקורתיות למה שאנשים אומרים בשעת זעם. ואם רוצים להאשים אותי בהתנשאות, שאני כך מבטל את עמדתם של אנשים, אז אני מודיע שגם אותי צריך לקחת בעירבון מוגבל בשעת כעס. אנשים מבטאים דברים חריף וקיצוני יותר, ולפעמים מתריסים.
    מכאן שכשמישהו אומר "כהנא צדק", זה כלל לא אומר שהוא כהאניסט מושרש כזה שאין שום בסיס לשיח איתו.

  10. חיה

    לאחר יש לפעמים ילדים, הוא אוהב אותם. בעל, אישה, יש לו פחד מעכבישים. הוא חושש מהמולה. הוא בנאדם.
    אולי במקום לטחון כל היום פוליטיקה ולנסות לשכנע, צריך פשוט למצוא נקודות שיחה. הוא אדם, אני אדם. בן העם שלי מה לעשות, אבוד לי לחמוק מזה וכדומה.

    ההסתגרות בגטו הפוליטי, היא לטעמי מין רצון להוכיח שיש לי אני, והוא מוצק, ואני יותר הומניסטי ממך האחר ומהאני הנפול שלך. וכאן מתחילה הגזענות הקטנה שמה לעשות גם ההומני ביותר בעייני עצמו לפחות לוקה בה, אם אינו רואה באחר את חולשותיו והעדפותיו ומשם הוא מוכן להידבר.

    אך הוא מרגיש את עצמו ועצמיותו ודעותיו ופעולותיו המסעירות בעולם בכל העוז והעוצמה.

    ואם ההסתגרות הפנטית מגיע החשד, שלי לפחות, שבעצם האנישל ההומני המסתגר, הוא חלוש כמו חוט השערה וזקוק לדבק מגע או ג'ל כדי שזה יעניק לו נפח.

  11. יריב מ

    קודם כל תודה על ההצעה ויש בה כמובן הרבה חוכמה. אבל אני רואה צורך להמשיכה.

    אם המתנגד משיב לך שהוא רואה בהצעת הפלסטינים התאבדות אולי שווה לשאול אותו האם אין לפלסטיני הממצוע יסוד לחשוב שגם ההצעה של ברק היא התאבדות לאומית עבורם?

    וחוץ מזה, איזה התאבדות יש במתן מדינה לעם עני כש-22 מדינות ערב, חלקן עשירות וגדולות בהרבה, לא הצליחו לאיים על קיומנו…

  12. אורלי בנימין

    בעולם שלי רב תרבותיות היא מילת קוד להפקרת נשים, מיעוטים ועניים. אני לא לוקחת רב-תרבותיות כקו הנחייה מוסרי. אין לי אפשרות לכבד את האחר ששופך שמן רותח על נשים שהולכות בשרוולים קצרים או ללא שרוולים. אפילו אם האחר הזה הוא פלסטיני אני לא בענין של לכבד אותו ולהזיז את הקודים המוסריים שלי בפניו. מה שמפעיל אותי היא האמונה באפשרות של כל אדם וכל אשה לזכות בחיים המכבדים את אנושיותם ומגנים עליהם מאלימות. אחרת אין לי מאיפה לקחת אנרגיה להתחיל בכלל לדבר עם מישהו על החרדות שלו או על הפוליטיקה שלו. אני לא מפחדת מההתנשאות המוסרית שלי: כן אני רוצה לבוא ולומר שעולם ללא אלימות במובנה כגרימת נזק וחסימת פוטנציאל הוא עולם ראוי יותר. מול אדם שרואה את גרימת נזק וחסימת פוטנציאל כהכרחיים, אני באמת נטולת מילים. ואם אין לי כלים ערכיים בסיסיים לעשות בהם שימוש מול עמדה כזו, אני באמת נותרת עם מעט מאד שותפים ושותפות.

  13. יריב מ

    אני – ובהקשר הזה גם פילוסופים בכירים של רב-תרבותיות כקימליקה – לא רואים ברב-תרבותיות הצדקה ליחסיות מוסרית.
    ישנם כפי שציינת מגבלות מוסריות שראוי כי ייתקיימו מעבר לעולם המשמעות התרבותי אם אנחנו רוצים תפיסת עולם קוהרנטית שטובה גם לחלשים\מוחלשים בחברה.
    ואם זאת, למרות שעל הערכים הבסיסיים מסכימים רובינו, צורות היישום, הפירוש והחלות שלהן – כמו גם הרטוריקה המשמשת להצדקתן – שונה מעוד בין קבוצות שונות.
    נסי לדבר על שיוויון בחברה מסורתית כשיוויון בפני האל או בפני בג"צ, וברור שהאופציה הראשונה, למשל, תיהיה יותר מזמינה ומתקשרת.
    לדעתי כולנו עוד לא הבנו, למדנו, הפנמנו ויישמנו את הצורך לתקשר את ערכי היסוד בהם אנו מאמינים תוך הבנה של הצורות בהם אחרים פוליטיים רואים את ערכי היסוד הללו. שהרי ערכים אינן רק הפשטות הנעות בחלל המחשבה, אלא צורות יומיומיות של התנהגות, מדיניות ונוהגים.

  14. מיכאל

    יריב, קראתי את הדברים ואת התגובות ואני מודה שאני לא מגובש בנושא, הגעתי לתוך אקטיביזם באמת עם המון רצון טוב לקרב ולהראות בימין שניתן ליצור שיח עם הפלסטינים, אבל ככל שאני שוהה בשיח שבין ימין לשמאל אני חש ייאוש ורצון להרים ידיים מצידי,
    את הסרט על פרוייקט הים לילדים פלסטינים יצרתי בהחלט מתוך המון רצון טוב להביא פרוייקט שמבחינתי אינו עומד במחלוקת ימין שמאל אל אוזניים ימניות כולל של בני משפחתי, נתקלתי בתגובות טובות אצל אנשים מהמרכז אבל כל מי שימינה מהמרכז הפתיע אותי באטימות ובחוסר הכרה בסבל של האחר ואפילו בסרוב לצפות בסרט. תגובות כאלו מאוד ייאשו אותי
    עלי להודות שהמניע החזק ביותר לשינוי השיח הוא רצון להצליח לתקשר טוב יותר עם אנשים ממשפחתי שאוחזים בדעות ימין, אבל אז כשאני שואל עצמי האם גם הם רוצים לתקשר איתי טוב יותר בשיח הזה, התשובה נוטה לשלילה בדרך כלל, הם או 'ויתרו על המשוגע הזה' או 'נוכיח למשוגע הזה' אני נוטה להאמין שהיכולת לשנות את השיח מקורה ב BEING (הוויה) שלי יותר מאשר בתסריטים, כי אז אני מונצח כ"ווכחן" בעוד שה BEING מביא איתו בעיקר הקשבה וגם הקשבה להקשבה של האחר…
    לראות מהיכן האחר מקשיב האם מתוך פחד, שנאה, סקרנות, חשדנות וכו…ולהתייחס לרגשות האלו שעולים אצל האחר וגם אצלי…
    ניתן לומר שהיום לנהל שיח פוליטי מוצלח נדרשים גם כישורים של פסיכולוג.
    לאחרונה כשאני חש שאין בי את האנרגיות הדרושות להביא הקשבה נדיבה בשיחה, אני מעדיף לסיים/לצאת מן השיחה. כיוון שאחרת אני מרגיש שהשיחות האלו מרוקנות את האנרגיה שלי
    בגדול אשמח להיות חלק מקבוצת חשיבה בנושא, מקווה שהייאוש לא יאחז בי קודם