• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

זה הכי כצאן לטבח

בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון
רותי שטרןרותי שטרן

אמא לשלוש, לסבית, גרושה. עקרת בית וגם זמרת, כותבת ובעלת דעה על כל דבר (כמעט). מקימת האתר dreamersites.com

הילדה שלי רוצה ללכת לטקס יום הזכרון ואני משתגעת. מה עשיתי לא נכון? היא מסתכלת עליי בעיניים מיואשות. מה כבר ביקשה? לטעום מהנורמטיביות? להרגיש פעם אחת קצת מה"כולנו"? להיות סוף סוף טיפה כמו כולם? ואני יודעת שהיא לא אשמה, והיא כבר גדולה מספיק, ואני לא אומרת לה מה לעשות. "אבל הייתי בטקס יום השואה והיה בסדר, אז למה לא?"

גיל 12, פעם ראשונה טקס יום השואה. שבוע שעבר סיפרתי לה בפעם הראשונה על השואה. דווקא לא לקתה בהלם כמו שחששתי. טוב, הגיל עושה את שלו. הקטנה נשארה איתי בבית. היא לא רוצה לשמוע על מלחמות וכל הדברים האלה שהיו. באמת, אני חושבת, בשביל מה זה טוב? ובכלל, כנראה עם יצר ההישרדות הלקוי שלי לא הייתי מצליחה להציל אותה מהשואה, אז לפחות מיום השואה אני יכולה להציל.

אז מה הבעיה שלי עם יום הזיכרון? למה אני לא חוגגת את החג הלאומי החשוב הזה שנמצא בלב הקונצנזוס? למה גם בזה אני לא יכולה להיות פשוט כמו כולם?

אני שונאת את יום הזיכרון כי החג הזה (כן, סליחה, אני קוראת לו חג. יש לו את כל הסממנים. הטקסים והחולצות הלבנות והארשת החגיגית של המבוגרים), כי הוא בעיניי היום שמסמל יותר מכל את כל הדברים שאני שונאת כאן. בעיניי, לראות מדינה שלמה עוצרת את המכוניות, יוצאת מהאוטו ועומדת דום, זה הכי כצאן לטבח. ביום הזה אנחנו מזכירים לעצמנו ומלמדים את הילדים שלנו שאי אפשר אחרת. שמה לעשות, ככה זה. עם קטן מוקף אויבים שרוצים לזרוק אותו לים. עוד מלחמה ועוד מלחמה. יש לנו מלא הוכחות.

אני זוכרת את עצמי יושבת על המדרגות בבית של ההורים שלי מול הטלוויזיה ובוכה את כל הסיפורי חיילים מתים האלה. כי באמת זה עצוב וזה קורע את הלב. הפחד היומיומי הזה, לאבד את האנשים הקרובים אליי, קשור גם לאינסוף סיפורים ששמעתי מגיל כל כך קטן. היה לי ברור שמישהו ייהרג. מישהו שאני אוהבת. אני חושבת שאפילו היו לי מחשבות כאלה של לדמיין מי ייהרג ממי שאני מכירה. זה חלק מלהיות ישראלי, לא?

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. צילום: cc by-Harel High School

בחג הזה אנחנו לומדים להיות ישראלים, אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים הכי חזק שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. כמה רעש עשו כשנהרגה אישה במלחמת לבנון? (סליחה אם אני מבלבלת וזה היה במלחמה אחרת) כי כשגברים מתים זה חלק מהעולם. כמו השמש וכמו הים. ואני מתאבלת ביום הזה לא רק על כל הגברים האלה שמתו במלחמות (אלפים? יותר מאלפים? אני שונאת היסטוריה), אלא גם על אלה שחיים. אני מתאבלת על הבנים שנולדים כאן, שכשאמא שלהם מגלה עוד בהיריון שהיא בהריון, כבר נצבט לה הלב. כי היא יודעת שמעכשיו ועד עולם היא תפחד שהוא ייהרג. והיא תגדל אותו בידיעה שאולי בגיל 18 או קצת אחרי היא תצטרך להיפרד ממנו לנצח ושגם החיים שלה ייגמרו. ואני בטוחה שזה גורם לה לגדל אותו קצת אחרת. אולי טיפה להרגיש אליו פחות. אולי להיפך, להרגיש אליו כל כך הרבה שהוא לא יוכל לנשום. אבל הרי הוא כאן לזמן כל כך קצוב, אז…

ואני מתאבלת על הגברים שבחיים שלי ועל זה שאין להם מושג כמה החיים שלהם חשובים. לא רק בשבילי, אלא גם בשביל כל הנשים האחרות. שהלב שלנו כל כך נקרע בגללם ומשום כך שכשיש להם צו שמונה אנחנו לא יכולות להגיד פשוט – לא, אל תלך. אני לא מסכימה. ואנחנו לא מצליחות להראות להם שמשהו בתוך הגוף שלנו רוצה לעמוד בדלת ולחסום אותה ולא לתת להם ללכת לשם.

עכשיו אני מבוגרת. כבר הייתי כמבוגרת בכל כך הרבה מלחמות. כבר שמעתי מספיק את ההכול בסדר שלהם כשהם חוזרים. שכן שאמר לי – כבר שבוע עבר ואני לא מצליח לתפקד בעבודה. שבוע שלם, באמת לא בסדר, אחרי חודש של טירוף בלבנון, ואני לא יודעת כמה מהמחלקה שלו נהרגו, ממש לא מעט, וכבר שבוע והוא לא מצליח לתפקד. ואני רק מלחשוב עליו עכשיו לא מפסיקה לבכות. או החבר של אח שלי שחזר מג'נין באמצע לחופשה (איך קראו ל"מבצע" הזה? כל השמות המטורפים של הקופירייטרים הצבאיים) וההלם הכי גדול שלו מכל הדבר הזה היה לראות את הסטודנטים שוכבים על הדשא כאילו כלום. וחבר אחר שלא נכנס ללבנון אבל חודש שכב מחוצה לה והפגיז. חודש שלם כל הזמן. גם בכלכלה כמו בהיסטוריה לא טרחתי להבין אז אני לא יודעת בכמה פגזים אפשר לבנות בית, אבל איפה הכסף הזה כשנגמרת המלחמה? והחבר הזה, החבר העדין וטוב הלב שלי, שאני מכירה מאז שנולדתי הפגיז והפגיז והוא ידע כל הזמן שבטח יש שם מישהו בצד השני של הפגזים. הרבה הרבה אנשים ובתים ועצים ושטחים פתוחים שהוא אף פעם לא יראה ולא יכיר.

ואז הם חוזרים, ואנחנו רוצות אותם בבית. אנחנו רוצות אותם נוכחים, ומתפקדים, ואוהבים. אנחנו לא מבינות למה הם לא מספרים לנו מה היה היום בעבודה ולמה הם לא שמים לב שהסתפרנו. אבל על המלחמות שלהם אנחנו לא באמת רוצות לשמוע ונוח לנו שהם לא רוצים לספר. אנחנו לא רוצות לדעת מה הם עשו, אנחנו לא רוצות לדעת מה עשו להם. אבל לכולם יש את החור הזה בתוך הלב. וגם אם הם לא היו במלחמה, וגם אם הם לא היו בצבא בכלל, רק מלהיוולד כאן החור הזה נוצר. הוא נוצר קטן בלידה ואז כל יום זכרון וכל הקראת שיר וכל רשימה של נופלים החור הזה גדל וגדל. ואני רואה את האנשים האלה שאני כל כך אוהבת ושהם צריכים להסתובב עם החור הגדל הזה בתוך הלב ואני לא מוכנה לחגוג את זה יותר. אני כבר מבוגרת ובכל אחת מהמלחמות האלה, הפגנתי את כל ההפגנות שהיו, וצעקתי ברחובות אבל אף אחד לא שמע. ואז שבוע אחרי אנשים התחילו להבין שבאמת זו היתה טעות, וששוב חיילים נשלחו להרוג ולהיהרג ושאפשר היה למנוע את זה ואחרי איזה חודש חודשיים כל העיתונים מלאים בזה וגם הפוליטיקאים מתנצלים בדרכם המעוותת ואז עוברות שנתיים ושוב, אותו דבר.

וכל הזמן שאני כותבת המחשבה שרצה לי בראש זה – מה את עושה? איך את מעיזה ואיך ירגישו המשפחות השכולות? ואני חושבת על החברה שלי שאמורה בערב אחרי שהייתה בבוקר בקבר של אבא שלה, לצאת במחולות ובשמחה על זה שיש לנו מדינה. אני והמילים שלי זו הבעיה האחרונה שלה היום.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סתם אחד

    אין טעם להיכנס להסברים ארוכים ומפורטים על מהות הקיום במדינת ישראל. זה לא חינוך למוות ולא חינוך למלחמות. זו הכרה כואבת וקשה בכך שלצד הניסיון לנהל חיים נורמאליים, יש כאן מדינה יהודית ודמוקרטית שמצויה במאבק עיקש לשמר את שני הקטבים הללו – ובעיקר לשמר את קיומה, שאינו מובן מאליו.

    אבל אין טעם, כאמור, לשכנע את הלא-משוכנעים. ציונות ולאומיות (לא לאומנות) יהודית זה כבר פאסה.

  2. חייל משוחרר

    אני מחזק אותך על כך שאמרת את מה שרציתי לומר ולא אמרתי, בגלל הקונצנזוס. איזו מן מדינה אנחנו? מדינה שמתקיימת מהפחד ורגשות האשם שהיא מנחילה לאזרחיה דרך הטקסים הנדושים הללו. אל תטעו לחשוב שטקסים אלו נועדו למשפחות או לחללים, לא ולא! החללים אינם ושום דבר כבר לא יחזירם ובודאי שדבר לא יפצה על הפצע ותחושת הפספוס שנפערה בלב משפחותיהם. טקסים אלו קיימים כדי שאף אחד מאיתנו לא ירשה לעצמו לשכוח:״אתה כאן בגלל שהם מתו בשבילך.״ ״אתה חייב להקריב מעצמך כמו שהם הקריבו בשבילך!״ ואני חושב מתי תגמר ההפקרה הזאת, של הבנים של האומה הזאת למען אינטרסים עיוורים של פוליטיקאים שפועלים לפי גחמותיהם של מיעוטים פונדמנטליסטים כאלו ואחרים? הרי מתי מעגל הדמים הזה יגמר? מתי יגיע הדור שיוכל סוף סוף להינות מהפירות של אלו שהקריבו את עצמם למען הביטחון במדינה הזו? כל דור מקריב את עצמו כי כך עשו דורות לפניו. חוששני שטקסים אלו נועדו להנחיל קונצנזוס בלבבות הרכים והתמימים של הילדים, ולהראות להם דוגמה לשאוף אליה שגם הם יגדלו- להקריב את עצמם. הרי בשביל מה מלכתחילה הקמנו פה מדינה אם לא בשביל עתיד טוב ובטוח יותר? ובפועל ישראל היא המקום הכי מסוכן ליהודי במאה ה-21. 

  3. שלומית

    מזדהה עם כל מילה. אימא לשני בנים.

  4. איה

    זה כל כך נכון ומקומם ונטוע עמוק עמוק…וזה כל כך פוליטי..
    ויחד עם זה אני מוצאת שבשנים האחרונות אני דווקא הולכת לטקסים האלו לשמוע את הבת שלי שרה… ולנקות ולנקות מהלב את כל האתוס הזה וכל הסיפורים כולם שניצרבו שם ויצרו ניפרדות\ישראליות.
    מתחת לכל הסיפורים כולם לכל ההפרדות וההבדלות יש לב אחד גדול וכואב שהוא לא ישראלי ולא יהודי ולא ערבי ולא גרמני .. הוא כאב והוא משותף. וכל אחד נושא איתו כמה שהוא יכול – כולנו כל כך דומים ובכולנו אחד

  5. רות

    מצד שני צריך גם יום לנפגעי תאונות הדרכים שמספרם הולך ועולה. האלימות בחברה הישראלית היא איומה. וההרוגים בתאונות מספרם גדול יותר מהרוגי המלחמות או הטרור. וזה לא ערבים, או אויבים, או טובים ורעים. זה אנחנו.
    ניקח את נפגעי זיהום האויר הבלתי מטופל בכל רמה שהיא. כל אלו שחטפו גידולים ממאירים וקבורים אי שם. כל נפגעי חברות הסוללרי ששולחות לנו קרינה מבורכת במעטפת קידמה ואנו בולמים ונחלים.

    תמיד נתלים על הכיבוש, אבל אולי הבעיה רחבה הרבה יותר.
    אונס, בגלל הכיבוש.
    רצח במשפחה, בגלל הכיבוש.
    בניה על חופים מוגנים, בגלל הכיבוש.
    תאונות דרכים, בגלל הכיבוש.

    צריך לחשוב על אובדן ערכים שהתחיל פה עם קום המדינה שאז עוד לא היה כל כיבוש. או לפניו. מה איבדנו. איזה ערכים בדיוק?

    בקיצור נראה לי שתמיד הולכים לאותו פתרון קל ולעוס. כי קשה להסתכל למציאות בעיניה היהודיות.
    בלי קשר ליבי עם משפחות הנופלים.

  6. אחד העם

    מספיק עם הבכיינות השנתית. למרות ואולי בגלל הזיכרון גם גברים חיים כאן יותר מברוב המערב ובבוודאי מברוב העולם. אולי דווקא בגלל הזיכרון אנחנו מעריכים את החיים
    כי בזכירה סוד הגאולה ובגלל הזיכרון המדינה הזו היא אולי הכי חיונית ותוססת שיש בעולם מלאת מסיבות, הילולות, ריקודים וצעירים. די למירמור

  7. דניאל

    אין פה שום חינוך למלחמות ולא לומדים בטקסים האלה שכל הגברים נועדו למות. זה פשוט שקר גמור שהוא פרי דמיונך בלבד.

    אני הייתי בהרבה טקסים כאלה ובעיקר מוקירים את זכרם של החיילים שמתו כדי שנהיה פה.

    החיילים שבזכותם הערבים הנאורים, ידידייך הטובים, לא טבחו בך ובתך בקריאות איטבח אל יהוד. אבל את זה קל לשכוח, את המציאות קל לסלף.

    הרי את לא נלחמת במלחמות האלה ולא בזכותך יש לנו מדינה מוגנת, אז למי איכפת? כל אחד שחמוש במקלדת מרשה לעצמו לקשקש איזה שטויות שהוא רוצה.

  8. jbv

    גם בארהב ואנגליה ושאר מדינות יש יום לזכר הנופלים.