לשבור את הקרטל

העצמת המכללות כמהלך לשחרור השוק שישפר את הנגישות להשכלה גבוה, היא רק יצירת עוד מנגנון לשימור הסדר החברתי הקיים. חגי קלעי על שיח ביקורתי מניפולטיבי ההופך להיות כלי שרת בידי הכוח
חגי קלעי

בסוף השבוע בחר עו"ד אלדד יניב, קבל עם ועדה, להכות על חטא (גידי וייץ, "הארץ"). הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקן למטרות פוליטיות, ורובן בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על היעדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על היעדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה.

כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסוימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מן העמדות.

לפני כשבוע פירסם פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין).

לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי לפיו במכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ובמקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת והן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור – הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אינספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

הבינתחומי. אין בחיזוק המכללות שום דבר שמכוון ישירות נגד ערביות, אתיופים, מזרחיות או עניים. אבל זאת התוצאה שקשה אם לא בלתי אפשרי למנוע

המכללות שאינן ממומנות, ביסודן, נועדו למי שידו משגת (פעם תהה פרופ' רייכמן מדוע צעירים מעדיפים להוציא 100 אלף שקל על רכב ולא על השכלה, מבלי לשים לב לכך שהוא מתייחס לקבוצה מצומצמת ביותר של צעירים שיכולים להוציא 100 אלף שקל על כל דבר שהוא). גם אם יפתחו המכללות מערך של סיוע ומלגות, הוא תמיד יהיה השולי והחלקי, שאם לא כן המכללה תהפוך ללא רווחית. חסידי החינוך הפרטי תמיד מתייחסים למערך הלימודים בארה"ב כמודל שמצליח. יחד עם זאת, ספק אם האוניברסיטאות בארה"ב באמת מערערות על הסדר הכלכלי ומאפשרות לשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות להתקדם. משכך, הנטייה המוגברת להעצמת המכללות היא, הלכה למעשה, יצירת עוד מנגנון שישמר את הסדר החברתי הקיים.

חשוב להדגיש, כי למרות שיש ניסיון להציג את המכללות כמכלול אחד, למעשה גם בתוך עולם המכללות ישנה היררכיה בין אלה המיועדות לאליטה הכלכלית וטוענות לרמת הוראה גבוהה יותר (ובראשן המכללה הבינתחומית), לבין אלה המיועדות לפריפריה, למיעוטים וכדומה, דוגמת מכללת ספיר או מכללת כרמל, אשר נתפסות כאיכותיות פחות.

בהקשר הזה מנסה נוימן להראות כי ההשכלה הציבורית לא צפויה להיפגע, מאחר שמדובר במל"ג ולא בות"ת (שאחראית על תקצוב מוסדות החינוך). על פניו, מדובר בטענה של ממש. אלא שיש דברים בגו'. חיזוק מעמדם של אקדמאים מהמכללות במל"ג משמעותו השפעה ישירה על העצמאות של ההשכלה האקדמית. בשונה מהאוניברסיטאות, המכללות מושתתות, לצד תשלומי שכר הלימוד, על קשרים עם העולם העסקי (אמנם, לצערי, גם האוניברסיטאות נדרשות להיעזר בתרומות לא פעם, אך יש להן בסיס תקציבי קבוע שאינו תלוי בשוק). קשרים אלו, בשילוב העובדה שהשכר במכללות הוא דיפרנציאלי ושלמרבית המרצים אין קביעות, מוביל להשתקה של קולות ביקורתיים.

הנה, רק לאחרונה נפתח ברייכמן בית הספר לאיכות הסביבה על שם "כימיקלים לישראל". מוסד שכזה, המושתת על תרומות של יוצרי מפגעים סביבתיים, מוגבל מיסודו ביכולת לבקר את הסדר החברתי הקיים. בעלי ההון יכולים, בדרך זו, להשפיע על ה"ידע" לא רק בעקיפין (למשל, בעזרת העסקת סוללות של אקדמאים כיועצים), אלא אף במישרין. הידע, מעתה, קשור בהון, וידע שקשור בהון מטבעו לא יכול להיות עצמאי. הציפייה כי מי שמקבל את שכרו בבוקר מבעל הון יוכל אחר הצהריים לשבת כחבר אובייקטיבי במל"ג, וכי המסגרת שממנה הוא פועל לא תשפיע על שיקול דעתו, היא מופרכת.

יתר על כן, בעוד שהאוניברסיטאות הן גופים ציבוריים החשופים לביקורת ציבורית, המכללות אינן והיכולת לבקרן היא מוגבלת לכל היותר. אף אם ניתן להטיל רף מסוים של אחריות על המכללות, רף זה נמוך בהרבה מהרף שניתן להטיל על האוניברסיטאות. המכללות, תחת התכסות ברעלת הפרטיות, יכולות בדרך זו למנוע את חשיפת התנהלותן לאור השמש, תוך שכירת יועצי ציבור ככל תאגיד וככל בעל הון, יועצי ציבור דוגמת עו"ד יניב.

וכמובן, עלייתן של המכללות קשורה אף לדעיכת הרוח. מקצועות שאינם "רווחים" כלל לא נלמדים במכללות רבות. ספרות, מגדר, פילוסופיה או מדעים תיאורטיים הופכים, באחת, לנטל כלכלי. נקודת המבט על מקצועות אלו היא מזווית של "צריכה וביקוש". וכמובן, שהביקוש לתואר בספרות בעלות של עשרות-אלפי שקלים נמוך ביותר בעולם בו המשכורת הממוצעת של בוגר תואר לספרות נמוכה בהרבה.

אז בוודאי, אין בחיזוק המכללות שום דבר שמכוון ישירות נגד ערביות, אתיופים, מזרחיות או עניים. אבל זאת התוצאה שקשה אם לא בלתי אפשרי למנוע (על המחשה למנגנון זה כתבתי כאן). וכמו בתחום אחרים, דוגמת שירותי הרפואה, מרגע שהאליטות מקבלות השכלה נפרדת ויקרה, צפויה ההשכלה הציבורית לדעוך בהתאמה. וככל שעניינם של מי שידם משגת באוניברסיטאות ירד, כך צפויה לרדת איכות ההוראה ואיכות המחקר, ולהוביל לביקוש מוגבר אף יותר למכללות.

המעניין בכל הסיפור הזה הוא לא העובדה שגורמי הכוח רוצים לשמר את מעמדם (ובהחלט צריך לצרף למשוואת ההון-שלטון את האקדמיה, ובפרט האקדמיה הפרטית). המעניין הוא כיצד השיח הביקורתי הופך להיות כלי שרת לשם שימור הכוח. במסגרת הביקורת על המחאה בקיץ, רבים טענו שהבעיה היא בכך ששפיר וחבריה דורשות שיח פתוח, מסרבות לדבר בשם אחרים, מסרבות לקבל את מרותם של המבוגרים האחראיים. הסירוב להתייחס לכלכלנים, פקידים ועורכי דין כנושאי האמת נבע, במידה רבה, מתוך הידיעה שהשפה היא גמישה (על החשיבות שבדינמיות של השפה המהפכנית ראו כאן).

בניגוד לתחושה הרווחת, אין לשיח ההגמוני שום קושי לאמץ את הביקורת ולמשמע מחדש את המציאות כאילו הופנמה הביקורת, מבלי לשנות דבר בפועל. ממש כפי שמושגי החירות והשיוויון יכולים לשמש כטיעונים לתמיכה בזנות, הומופוביה, פורנוגרפיה ועבדות מודרנית (בדמות מהגרות העבודה), יכולים המושגים החברתיים כלכליים לשמש כלי בכדי לחזק את החזקים, והכל כתלות בעמדה הפרשנית שמחזיקים אותן כלכלנים, פקידות ומשפטניות (ראו את הטור של רוני בנושא כאן ומשהו קודם שכתבתי אני בנושא כאן). מובן שברגע שמכונני השיח ופרשניו ה"מוסמכים", ובראשם אקדמאים ונשות תקשורת, מקבלים את משכורתם מבעלי ההון, המרץ הפרשני שלהם עובד שעות נוספות. כאשר החצי השני של הפרשנים המוסמכים כפופים לשלטון, אם השלטון אינו עצמאי, זווית ההתבוננות שלהן היא אותה הזווית בדיוק.

ישנה אמירה מוכרת שבכל משפחה צריך אח אחד שיעשה את ההון, ואח שני שיסביר למה התעשרותו של הראשון תורמת לחברה כולה ומוצדקת (לאחיות אין מקום בסיפור הזה). שילובם המורחב של נציגי המכללות במל"ג, ברוח זו, אינה באמת שבירת הקרטל כי אם יצורו. זהו אמצעי אחד מיני רבים לשיפור יכולתם של קבוצות הכוח להכתיב את סדר היום האקדמי. זהו כלי להדיר את כל מי שאינם רצויים על בסיס עמדותיהם, ובעקיפין, גם על בסיס נקודת הזינוק החברתית כלכלית שלהם, וזאת, הן מהאקדמיה הן מהשוק עצמו, השוכר את בוגרי המוסדות להשכלה גבוה. גם אם יהיו נשים, הומואים, ערבים, אתיופיות וקבוצות אחרות חלק ממערך ההשכלה הפרטית, הם יהיו מחוייבים להפנים את הסדר החברתי, ולהימנע מלערער עליו, אותו סדר חברתי המותיר אחרים המצויים בנקודת הפתיחה בה הן היו הרחק מאחור.

הפוסט פורסם בבלוג יחסי מין

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרלי בוקובזה

    ומדובר בידיים מאותו מוצא ושיכבה סוציואקונומית. זה כוח עצום ולא יוותרו עליו בקלות.

  2. עדי בן יעקב

    כי כמו כל דבר הכל בנוי בכדי לשמר את הכוח ואת ההגמוניה. זה נתוח מבריק, באמת אבל אפשר לעשות אותו בכל תחום. עדיין המכללות בכללותן? הן לטובה במובן הזה שלפחות עושות משהו טוב. (לא מדבר על אם כל החטאים והעוולות הבין תחומי) הרי גם ערוץ שתיים נועד לשמר את ההגמוניה . אז אם צריך לבחור? בנתיים שיהה זה ולא זה..

    עדיין ניתוח מבריק

  3. אורלי בנימין

    מאמר חשוב.
    את המרכיב "שבירת ה'קרטל' של האוניברסיטאות חשוב להבין במשמעותו ככשבירת כוחו של כוח העבודה המאורגן בהשכלה הגבוהה ויצירת מנגנון אדיר מימדים שמנצל כוח עבודה של משכילים באופנים דומים לאלו המאפשרים לנצל את כוח העבודה של עובדים לא מאורגנים אחרים במשק: משרות חלקיות זעירות (מיני-ג'ובס), העסקה שעתית, אי-וודאות מתמשכת לגבי יציבות ההעסקה, אפס מו"מ על השכר ועל תנאי ההעסקה ובעיקר רידוד ההוראה האקדמית דרך הצורך לרצות עוד ועוד תלמידים כצרכנים. ואכן התהליך הצליח מאד – בתחרות מול המכללות, נחלשו מאד גם מחלקות רבות באוניברסיטאות ואנחנו עומדים מול מספרים נמוכים של נרשמים שמכניסים גם אותנו לתוך אותה תזזת ריקודי בטן לריצוי תלמידים קיימים ותלמידים פוטנציאלים. לא, אני לא יודעת איזה חינוך לביקורתיות יכול להתקיים בתנאים אלו.

  4. יונתן

    גם בחשיבה ביקורתית ופתלתלה אפשר להגזים, יותר נגישות להשכלה יותר טוב לכולם.

    ואגב מכללות הן מלכ״רים,כולל הבין טחונים.