מי פה לא חינוכי

אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
אילנה ברנשטיין

מן הראוי לדבר על התנהגותם המחפירה של תלמידי בתי הספר באירועי תרבות, ומי שהזדמן לה לשבת באולם תיאטרון שמתארחים בו תלמידי תיכון מכירה היטב את ההפרעה. הצירוף בין הפרעת קשב וריכוז קולקטיבית, תסיסה הורמונאלית, ישיבה ממושכת במקום אחד והיעדר חינוך הם מתכון בטוח להפרעות מסוג זה. ולא מפני שהדבר אינו אפשרי, אלא מפני שאין מי שינחה את התלמידים, שיכין אותם, שיאתגר אותם, שיקרב אותם וישלב אותם בעשייה התרבותית. התופעה מוכרת כאמור, ועל כן מתמיה שדווקא בעקבות הצגה העוסקת בשואה נזעקו הקומיסרים – כל אותם הממונים על החינוך בישראל כמו גם שחקני הקאמרי המשתתפים בהצגה – ויצאו בקול גדול. כאילו עד כה לא סבלו מהתופעה הפסולה שלא לומר מעצבנת: שחקנים מוסחים בקלות מכל הפרעה באולם, ואין זה משנה אם ההצגה עוסקת בשואה או ביחסים בתוך המשפחה.

מתוך "גטו". כמו ילדים קטנים מיהרו המנהלים להסיר מעל עצמם את האשמה – זה לא אני המורה – ולהפנות אותה לאחר

מילא התנהגותם של התלמידים אך תגובות השרשרת החל משר החינוך – המחנך הלאומי, שהרגיש צורך להתנצל בשם התלמידים בפני התיאטרון הקאמרי ולא בשמו ובשם מערכת החינוך הכושלת (אין תלמידים לא מחונכים, ישנם מורים ואו הורים שאינם מחנכים), וכלה ביאיר לפיד המייעד עצמו לתפקיד שר החינוך וסבור כי יש לפתוח תיק פלילי כנגד המתפרעים שילווה אותם עד לצבא – מעוררות אף הן סדרת שאלות.

ייאמר מראש כי בחברה כוחנית וכובשת שבה הכלל מזדהה עם התוקף, קל וחומר ילדים שנולדו למציאות הזו ואינם מכירים מציאות אחרת, מזמינה קריאות עידוד לתוקף וקריאות בוז לקרבן. וכי מי צפוי לעידוד הקורבנות, המפסידים, המותקפים? כך במשחקי ספורט וכך גם ולהבדיל ביומני החדשות המשדרים מדי יום כתבות על פעילות הצבא בשטחים. כמובן כי בהקשר של השואה או של יום הזיכרון מתבקשים התלמידים לאתחל את חשיבתם ולהגיע למסקנה ההפוכה. ובכל מקרה, מי לא זוכרת את פרצי הצחוק שנבעו ממבוכה בעת השמעת הצפירה ביום השואה, גם בשנים שבהן הכול היה טרי ובכל בית שני חיו ניצולים.

ראויות להתייחסות גם תגובותיהם של מנהלי בתי הספר והניסיון להתנער מ"אשמה" – גימנסיה הרצליה ובית הספר התיכון בראשון לציון מיהרו להודיע כי המתפרעים אינם נמנים עם התלמידים הלומדים במוסדותיהם. כאילו התופעה אינה מוכרת להם מהזדמנויות אחרות. נותרנו אם כן, עם בית הספר ברמלה. נו טוב, האם יש צורך להרחיב את הדיבור על ההתנערות של מוסדות החינוך מהמרכז ממוסד חינוך מהפריפריה? כמו ילדים קטנים מיהרו המנהלים להסיר מעל עצמם את האשמה – זה לא אני המורה – ולהפנות אותה לאחר שלא לומר להלשין עליו כמעט, להצביע עליו כאחר המתפרע חסר התרבות.

חולפות שנים של קיפוח ואפליה בתחום החינוך – בתכנים הנלמדים כמו גם במשאבים המוקצים – ואז מגיע יום השואה וכולם נדרשים ליישר את השורות ולעמוד דום.

בלי להיות פסיכולוגית-סוציולוגית נדמה לי כי באקלים המדיני, החברתי והתרבותי הרי שתגובתם של הילדים – אלה מרמלה כמובן, לא תלמידנו המחונכים מהמרכז – היא בלתי נמנעת. ואת האשם יש להטיל על מערכת החינוך והעומד בראשה. אותה מערכת חינוך השולחת את תלמידיה לחברון ודורשת מהם להזדהות עם החזק, עם התוקף, עם הכובש מבקשת פעמיים בשנה – בשני ימי הזיכרון – להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם המותקף, עם הנכבש, עם הקורבן.

על כל אלה יש להוסיף את יחסם המזלזל והפוגע הלכה למעשה של השלטונות בתרבות. יחס המחלחל לתודעתם של התלמידים בישראל, כמו לאופן שבו נתפסת התרבות בקרב החברה בישראל. התייחסות המייתרת את התרבות, בכלל זה אמנויות ומדעי הרוח – ומאשימה לעתים קרובות את העוסקים במלאכה בהיותם שמאלנים, אנטי-ציונים, עוכרי ישראל. ועוד לא דיברנו על היעדר משאבים, שלא לומר ניסיונות לייבש את העשייה התרבותית הלא ממלכתית.

כל אלה מעודדים תגובות של בזבוז זמן, בוז וזלזול ולא משנה מהו הפרויקט האמנותי ובאלו תכנים הוא עוסק. תרבות? הצחקתם אותם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורית

    בתי הספר בארץ הם חממה לבריונות ולגסות רוח. עם קשר או בלי ליום השואה.

  2. אירית לינור

    לא מאמינה שנתנו לאשכנזיה לכתוב כאן.

  3. שאול סלע

    1. הייתי גינמנזיסט לפני 40 שנה,לפני מלחמת אוקטובר,בתקופה שרק מצפן שאלו שאלות שהרבה שואלים היום. בערב השואה הזמינו משאיות ואילצו אותנו על חשבון זמננו לבוא לעצרת ליום השואה. בעצרת התנהגנו כמו בני הנעורים והנואמים היו האחרונים שעניינו אותם.

    2. זה לא חינוך כאשר תלמיד לא יכול לשאול בכיתה למה פתרון "שאלת היהודים" היה צריך לבוא על חשבון הפלסטינים.

    3. איזה בית ספר יתיר לתלמיד לדבר על כפירה בלאומיות יהודית חילונית

  4. דןש

    חברה המעודדת את כוח הכוח את ההשתלטות הבריונית על רכושו של האחר ושליטה ללא מיצרים על ה"חלשים" מתוכה ו/או מחוצה לה, שלא תתפלא לתגובה של זלזול בערכי צדק ומוסר ובהתנהגות פרועה. אתמול ברחוב, היום בהצגה ומי יודע אנא נגיע בעתיד הקרוב.