פחד אחד גדול

הפחד בו חיים ילדינו אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה, זהו הפחד ההוא של המבוגרים שמטופח עוד מילדות. רותי לביא על הימים האלה שבין שואה לזיכרון
רותי לביא

מה הם רוצים לעשות?

ילדים: להרוג אותנו.

נכון, הם כל הזמן רוצים להרוג אותנו. אתם זוכרים בפורים? מה רצה המלך אחשוורוש לעשות?

ילד מצביע: להרוג את כל היהודים.

ובפסח, זוכרים? מה רצה לעשות המלך פרעה?

ילדים, במקהלה: להרוג את כל הילדים. את כל היהודים.

נכון ילדים, כל הזמן רוצים להרוג אותנו. ומי שומר עלינו?

ילדה: אבא ואמא?

לא, מי שומר על כולנו?

הילדים שותקים, לא יודעים.

ה-ח-י -….

ילד קופץ: החיילים.

נכון ילדים. ובגרמניה היה איש אחד, היטלר – וגם הם רצו להרוג את כל היהודים. ועוד מעט, תהיה צפירה. למה יש צפירה, ילדים?

ילד: כי יש מלחמה.

נכון, יש גם צפירה במלחמה, ואז אנחנו הולכים למקלט. המקלט שומר עלינו, שלא יהרגו אותנו. אבל עכשיו תהיה צפירה אחרת. מה עושים בצפירה?

ילדה: עומדים בשקט ולא זזים.

נכון, אבל בצפירה אנחנו עומדים וזוכרים, את כל האנשים שמתו. את כל היהודים, שהיטלר הרג אותם.

***

הטקסט הזה יכול היה להיות סאטירה על נאומיו של נתניהו. אבל לא, שמעתי אותו בגן, בריכוז, על יום השואה. וכך בהרבה גני ילדים. ביום השואה וביום הזכרון – שני הימים שאנו עומדים ביניהם. למעשה כל החיים אנו עומדים ביניהם. שני הימים המבנים את המציאות שבה רוצים להרוג אותנו, את היהודים. את כווולם. אבל עכשיו, כשיש לנו מדינה, יש מי שישמור עלינו – החיילים (ועכשיו, ברוך השם, גם נתניהו גיבור העל). ובין לבין, יש גם מלחמה ויש צפירה ששולחת אותנו למקלט. זה מה יש. וכמובן, המון המון פחד.

המון המון פחד של הילדים עצמם, ושל המבוגרים שהם גדלים להיות. אבל גם המון המון פחד שלי מזה, שגננת מסורה, אוהבת ורגישה אינה קולטת אפילו למה אסור לשים ילדים במקום המפחיד הזה. במקום, שבונה קודם כל אי אמון באנשים, פחד גדול מכל המבוגרים, מלבד החיילים כמובן (ונתניהו). גננת שאינה מבינה, שבגיל הזה הפחד של הילדים צריך להיות מהזאב הדמיוני של כיפה אדומה בלבד.

הגן הזה הוא גן מעורב. יש בו גם ילדים ערבים. ילדים ערבים, שגם הם מובנים לפחד המהותי הזה אבל גם למציאות, בה כווולם רוצים להרוג את היהודים. אז מה המקום שמוקצה להם, שאינם יהודים? להיות אלה שרוצים להרוג אותם?

אני מכירה ילד שישב בגן בריכוז ושמע את הגננת מבקשת מהילדים לדמיין לעצמם, איך הם נמצאים במחנה מוקף גדרות תיל ובכל מקום יושבים הנאצים שרוצים להרוג אותם. ואפילו לזוז אסור להם, כי מייד יירו בהם. ביום הזיכרון, ביקשה אותה גננת מהילדים שיכינו בבית רשימה של כל בני המשפחה שנהרגו (נפלו) במלחמות השונות ואפילו נתנה להם דף בו רשומות כל המלחמות עד לאותו רגע. תאמינו לי – רשימה ארוכה. מצחיק גם לחשוב מה מרגיש ילד, שאין לו מספיק הרוגים להביא לגן. שאין לו רשימה. הילד הזה היום בתיכון, ועד היום הוא שונא את יום השואה ואת יום העצמאות – אין לו כוח להתמודד עם הפחד. ילדים אחרים פשוט חוסמים עצמם מלחוש את הפחד ומאבדים כך גם את היכולת לחוש ולהבין את מציאותם המורכבת. את היכולת לחוש את האחרים/ות ולהכיל אותה.

אין זה הפחד היחידי בו חיים הילדים. למעשה, אנו מגדלים את ילדינו בתוך מציאות המורכבת רוב רובה מפחד. פחד קיומי כלכלי – מפני אובדן עבודה, אובדן קורת גג ומפני אובדן הביטחון הכלכלי השביר כל כך. פחד קיומי חברתי – הפחד להיות שונה המביא לצורך להיות כמו כולם גם אם זה אומר פגיעה במי ששונה. וכמובן, הפחד מפני כל אלה שכל הזמן רוצים להרוג אותנו, הנבנה במלחמות, ב"פיגועים", בטילים, באיומים ואפילו ביום-יום המורכב ממאבטחים. זה אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה. הפחד הזה שבתוכו חיים ילדינו הנו פחד של מבוגרים. פחד, שגם הוריהם חווים אותו. הורים שאינם יכולים לשמור על ילדיהם ורק החיילים (ונתניהו) אולי יגנו עליהם.

נכון, ילדים לומדים לחיות גם עם פחד ולמצוא בתוכם את הילדי שבהם. אפשר לראות זאת גם במקומות איומים יותר מבחינה זו, של החיים בצל הפחד. כמו, למשל, קרוב קרוב אלינו – בשטחים הכבושים. הם מקבלים את המציאות והופכים את מרכיביה לכלי המשחק שלהם. בגינה ראיתי ילדים, שמשחקים במאבטח, שמעביר מקל על כל מי שעולה למגלשה, כדי לבדוק אותו. הם משחקים גם, כמובן, בערבים ויהודים – כמו שפעם שיחקו באינדיאנים.

אין זה הפחד היחיד בתוכו גדלים הילדים. מי שבוחן את עלילות מערכת החינוך מגלה, כי גם היא מושתתת בעצם על פחד. נכון יותר, על אלימות היוצרת את הפחד ככלי שליטה בידי המורים. שמעתי שני ילדים מדברים. אחד מהם אמר: אני רוצה להיות מורה. תאמינו לי, שמחתי. ואז הוסיף – אתה יודע כמה כוח יש למורים? הציונים, למשל, כבר אינם מביעים רק את הידע של התלמיד. הם הפכו לכלי נשק. מורידים ציון על התנהגות, על אי עשיית שיעורים וכו' – על כל דבר המאתגר את המבוגר המשמעותי, המורה. ובלי ציון טוב, אומרים הילדים, אין תיכון טוב.

ובברכות לימי הולדת זה מה שהם כותבים: "שיהיה לך ציון טוב ושתתקבל לתיכון טוב". תארו לעצמכם את הפחד הגדול של מי, שאינו מצליח להשיג ציון טוב וכבר ביסודי הוא יודע, שגורלו נגזר? מה עושה ילד שאינו מצליח להבין את החומר ובמקום שיקבל עזרה כותבת לו המורה "חזור על החומר בבית". איך יחזור אם אינו יודע? איך לא יפחד, כשכבר מכיתה א' הוא מקבל את המסר, שאיש לא יעזור לו (אפילו לא החיילים) ולכן, שוב, גורלו נחרץ? שלא לדבר על כך שההורים הפכו למורים, ומצפים מהם שיעבדו עם הילד בבית. וכיצד יעשו זאת בלי כל ידע חינוכי, שלעולם לא נמסר להם? וכיצד לא יפחדו הם עצמם ויעבירו לילד את תסכולם ממנו ומחוסר יכולתו? מדברים המון על אלימות בבתי הספר. אני מאמינה, שהמורים באמת חסרי אונים ומפחדים. והכלי היחיד הניתן בידם, הכלי היחיד אותו מתירה להם המערכת (שגם ממנה הם מפחדים) – הוא העונש. שוב, הפחד. ופחד – מביא עמו אלימות – זו של המורים כלפי התלמידים וזו של התלמידים כלפי המורים וכלפי חבריהם/ותיהם לכיתה.

Carla Busuttil, The Air is Filled With Children, 2008

וזה מתחיל עוד לפני בית הספר, כבר בגן. באותה שעת ריכוז עליה סיפרתי בהתחלה, התקשו חלק מהילדים לשבת בשקט. אולי בגלל קושי מוטורי, אולי בגלל קושי בקשב ואולי אולי גם בגלל, שקשה היה להם לשהות באותו פחד גדול אותו יצרו מילותיה של הגננת. והגננת נזפה, וכעסה, ואיימה והענישה. ושוב, הפחד הזה מפני כעסה של הגננת וחוסר האונים של הילד, שאינו יכול להתאפק – פחד זה אפילו החיילים לא יוכלו להושיעו. כל כך הרבה ידע מנסה המערכת לדחוס בילדים, שעדיין לא מיצו את ילדותם. כל כך הרבה ידע – המעורר פחד גם מפני היותו כה עצום, וכל כך מעט רגשות, מלבד הפחד כמובן.

לגישתי, טיפוח זה של הפחד אינו נעשה בטעות, מחוסר הבנה או מתוך רצון טוב לקדם את הילדים. לגישתי, זהו אולי המפעל החשוב ביותר של מערכת החינוך בימינו אנו ובממשלותינו שלנו. אותו מפעל של טיפוח הפחד כאמצעי שליטה ומישמוע. טיפוח מציאות בה הפחד הוא זה המנהל אותנו כילדים וכמבוגרים. אותו פחד המיוצר בבתי הספר אך נמשך גם אחר כך, בבגרותנו. הפחד מפני אובדן העבודה, מפני אובדן הבריאות בגלל חסר באמצעים לשמור עליה, מפני אובדן קורת הגג ומפני הגלישה האפשרית של כל רגע אל מתחת קו העוני עליו צועדים רובנו בזהירות תוך שאנו חשים כל רגע את הכמעט נפילה. את הפחד להיות אלה שסומנו כבר כחסרי תועלת ל"מדינה" ולכן כחסרי זכויות. את הפחד פן תיטוש המדינה אותנו, אם לא נהיה "ראויים" לה. פחד המועלה היום באותה דרישה של "שוויון בזכויות מחייב שוויון בחובות", ההופך את זכויותינו הבסיסיות כבנות אנוש ובני אנוש למשהו מותנה, היכול להלקח מאתנו בכל רגע (ויש מי שכבר נלקח מעמן/ם).

אסגור כאן את המעגל ואחזור לאותו שבוע שבין שואה לזיכרון, ולתכנים אותם מאשרת ומטפחת המערכת. אני אחת מאלה המכונות "דור שני לשואה" כילדה, פחדתי פחד מוות מכל דבר הקשור לשואה. פחדתי מלחשוב על כך, שישנם מבוגרים היכולים לעולל זאת לאחרים. פחדתי, כי דבר זה גרם לי לחוסר אמון בכל מבוגר שהוא. ואין ילדה יכולה להתקיים ללא אמון במבוגרים שסביבה.

כמורה, ניסיתי תמיד לדבר על יום השואה ממקום של כוח, של בטחון ולא של פחד. בסיפורי הפרטיזנים, למשל. דיברתי עם הילדים על כך, שאסור לפגוע בכל מי ששונה. על כך שעלינו לתמוך ולעזור זה לזה. אבל שיח השואה מתמקד בדרך כלל, כמו אותה שעת ריכוז – ביהודים, שכולם רוצים להורגם. ומכאן, כמובן, שליהודים עצמם מותר לעולל לאחרים כל דבר שיעלה על דעתם, שהרי המחנות הקנו להם זכות זו. ויום הזיכרון, המתייחס להרוגים היהודים ומתעלם מפגיעתם של אחרים, הוא הצד השני התומך בחשיבה מעין זו.

בחברה שלנו, כל ניסיון להשוות לשואה מעורר זעקות חמס. זעקות השואלות – "כיצד את מעיזה להשוות אותנו, הניצולים?" או "אין לך כבוד למי שהיו שם?" שיהיה ברור – איני באה להשוות בין מעשיה של מדינת ישראל למה שנעשה בשואה. כאשר ניתן יהיה להשוות – יהיה כבר מאוחר מדי. וזהו הפחד, אותו עלינו להכיר ועמו עלינו לחיות כל הזמן. הפחד שמא נגיע אכן לזמנים בהם ניתן יהיה להשוות. פחד, הצריך להדריך אותנו כל הזמן בחיפוש אחר אותם סימנים המוליכים למציאות עתידה בה אפשר יהיה להשוות.

ואני מודה, אני מפחדת. מאד מפחדת. לא מאלה שרוצים להרוג את היהודים אלא מאלה, שמאמינים באמונה שלמה שליהודים מותר להרוג את האחרים. אלה המאמינים, שהפחד הזה שטופח מילדות ושאינו מאפשר כל פתרון אחר מלבד אלימות וכוח, מתיר לנו (שהרי גם אני נכללת, מרצוני או שלא מרצוני, באותו "לנו") לעשות לאחרים את כל אותם דברים שכילדה כל כך פחדתי מהם. לא צריך מחנות ריכוז בשביל זה – מספיק לראות את הכוח, המאפשר נישול וגירוש והרעבה והתייחסות לאחרים/ות כאילו אינם יצורי אנוש. לראות, כיצד הפחד הזה מביא לכך, שאנו מספרים לעצמנו שכולם רוצים להורגנו ולכן עלינו להורגם לפני כן, כדי לשמור על ביטחוננו. מספיק לראות את המציאות בה הפחד הזה, שטופח מילדות, מתיר שלילת זכויות אנוש ממי שאינם יהודים – פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים. ואתם יודעים מה, אפילו יהודים שאינם יכולים למלא "חובתם" למדינה ונזקקים לתמיכתה.

אני באמת מפחדת, כשאני רואה שמדיניות השלטון הפכה להיות זהה למדינה וכל מחאה נגדה מוצגת כפעילות עוינת נגד המדינה. אני באמת באמת מפחדת, כשבשם השמירה על המדינה (ההופכת להיות זהה למדיניות שלטון) מותר לשנות חוקים, ומותר להכות אנשים המנסים לשנות מדיניות זו. אני מפחדת גם מפני אותה מציאות שנוצרה, בה לאחרים הוקצה אותו מקום של "רוצים להורגנו" ולא הושארה להם ברירה אלא למלא מקום זה – כי אחרת יפסיקו הם עצמם להיות.

ודווקא השבוע – בימים האלה שבין שואה לזיכרון – חשוב שניטוש את הפחד ההוא מפני הרוצים להורגנו, ונאמץ את הפחד האחר. הפחד מפני הדרך בה אנו מובלים אל משהו שאולי אינו השואה עצמה (שהרי דרכים שונות ויצירתיות יש לו לשלטון) אבל הוא דומה בבסיסו למה שהדריך את מי שיצרו את השואה. ברגע שנזנחת ראיית כל יצורי האנוש כשווים לנו – מעצם היותם יצורי אנוש – צריך להתחיל לפחד. ברגע שמוצדקת שלילת כל זכות יסוד אנושית מאותם שאינם אנו, היהודים, צריך להתחיל לפחד. ברגע שנוצרת אותה זהות בין המדינה לבין מדיניות השלטון המולך בה – צריך להתחיל לפחד. והפחד הזה צריך להזכיר לנו, שלא נשכח. מדינה הנה כלל האנשים והנשים והילדים והילדות החיים בה וזכותם של הכל לחיות בה בביטחון.

עליו להזכיר לנו, כי ישנם דברים שאסור, ואסור ואסור לעולל ליצורי אנוש אחרים ולכן צריך תמיד לחפש את הדרך האחרת, שאינה מביאה לכך. הפחד הזה, האחר, הוא בעצם השומר עלינו. כי ברגע שכל אלה ייקרו – צעדנו עוד צעד לקראת אותו דבר איום שכל כך מפחיד להשוות אליו.

ומזה עכשיו, אני מאד מאד מפחדת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילון

    הטור לא משכנע בדוגמאות האפיזודיות שמובאות: למשל, בנוגע לפחד מציונים – בבית ספר יהודי שלימדתי בו בארצות הברית הלחץ והפחד מהציונים שימנעו מתלמיד להתקבל לקולג' הרבה יותר גרוע. כנ"ל הבטחון האישי – ילדים בארה"ב לא מסתובבים לבד ברחוב-ההורים לא מרשים, בישראל כן.
    אני מסכים עם הכותבת שקיימות תחושות פחד וחרדה יחודיות לילדים בישראל: למשל, פחד מפני רקטות קסאם או גראד או קטיושות (ואולי גם פצצת אטום), אך אלו לא נשלחות או מיוצרות על ידי הממשלה שלנו, אלא על ידי אנשים שבאמת רוצים לפגוע בילדים הללו. הדברים לא נאמרים מאהבה לממשלה הנוכחית, אך לטעון כנגד מערכת החינוך כולה שהיא נועדה לטפח פחד, ואכן יוצרת אותו בפועל זה פשוט מוגזם.

  2. רותי לביא

    אילון, אכן יש מקום למאמר נרחב הסןקר את דרך פעולת מערכת החינוך וכאן הובאו מספר דוגמאות קצרות. עם זאת, כאשר במציאות בה הבטחון הכלכלי והתעסוקתי כל שביר – כמו במציאות הישראלית היום (ולבטח אין היא המקום היחיד) – הופך החינוך והיכולת לחינוך גבוהה לכלי כמעט יחיד בו יכולים ההורים להבטיח עתיד לידיהםמ והילדים עצמם – קולטים זאת. במצב כזה – הציון ככלי למוביליות חיונית זו לאפשרויות עתיד גבוה יותר הופך לדבר הקובע עתיד (שןב, לצד כלים אחרים כמו גם האפשרויות התלויות מעמד ומוצא שמערכת החינוך מייצרת). כאשר הציון נקבע לא רק על פי יכולת הילד על פי המשמעת שהוא מציג כלפי מוריו – הציון הופך לכלי ממשמע. וזוהי רק דוגמה אחת וקטנה. לגבי הטענה שהפחד הוא בתגובה על מי שרוצים באמת לפגוע בילדים – אני חושבת שבדיוק על הדרך שבה מיוצרת אמונה כזו אני מדברת כי השאלה החשובה, תמיד, היא מה ייצר את הפגיעה בילדינו – רוע לבם המובנה של האחרים (יעני גזע דפוק?) או מציאות שאולי גם להם איהנ מותריה ברירה אחרת – מציאות שיש לשנות

  3. רותי לביא

    אילון – הדוגמאות לגבי בתי הספר אכן אפיזודיות וראוי היה לכתוב משהומ מפורט יותר לגבי עקרון הפחד והכוח כמה שמנהל את מערכת החינוך ומשרת את השלטון.
    עם זאת, בהתייחס לדוגמה אחת בלבד – במציאות בה הבטחון התעסוקתי והכלכלי כל כך רעועים – הציונים הופכים לכלי חשוב ביצירת עתיד בטוח אפשרי לילדים וכלי למובליזציה – דבר לו מודעים ההורים והילדים והאו אף נאמר להם חזור ושוב על ידי מורים ומנהלים. למשל, בבי"ס מסויים נקראו ילדים רובים לשיחה ונאמר להם על ידי המנהל, כי אם לא יתחילו "להתנהג יפה" הם יוכלו ללכת רק לבתי ספר גרועים יותר כי הדבר יכתב בתיקםמ ויתבטא בציונם.
    כאשר הציון אינו משקף את הידע ויכולות הילד אלא נקבע על פי "התנהגותו" כלומר הדרך בה הוא ממלא הוראות המורים/הנהלה/מערכת הופך המיו לכלי משמוע המחייב את הילד/ה לשם יצירת העתיד הבטוח להתנהל על פי דרישות המערכת ולא לערער עליהן.
    זהו רק פרט קטן אך הוא מצורף, כפי שניסיתי לטעון, ואותה אוירת "הפחדה" כללית , הממקדת הכל ב"מדינה, 0שמערכת החינוך וערכיה ה"מדינתיים" חלק ממנה).
    בנוסף – טענתך על כך ש"יש מי שרוצים להרוג את הילדים" מצטרפת למעשה לאותה דרך מובנית של ראיית מציאות שאינה מתירה לשאול האם באמת אותם אחרים רוצים להרוג את הילדים (מפני שנולדו לגזע מגעיל? מפני שאינם יהודים? -מפני מה?) בלא לשאול מה גרם לכך וכיצד ניתן לשנות את המציאות כך שלא יהיה יצטרכו האחרים להיות במקום שכל שנותר להם הוא "להרוג את היהודים" וגם על כך אפשר להרחיב.

  4. טלי

    מפתיע שדווקא בגן מעורב עם ילדים יהודים וערבים הגגנת מדברת ככה! איך זה?

  5. גדי

    פשוט ככה. תודה לרותי, בתקווה שתמצאי זמן – בין ריצות למצוות – לכתוב. כל כך מעט נכתב מהמקום הזה של התבוננות.

  6. נא לא לעוות את הזכרון

    מאמר מלא תבונה ואבחנה נכונה של הגורמים שיוצרים פחדים ומעוותים את נפש ילדינו בעודם רכים.