ללא כל ג'ונגל חשוך

משה שריקי על משמעות המושג "כבוד" כדבק המאחה בין פרספקטיבות שונות של קבוצות שונות על זכויות אדם, וההכרח להשקיע קצת פחות אנרגיה בניגוח המחבר/ת, התובנות ו/או המתודולוגיה לטובת קידום השיח לכדי מעשה. בעקבות נסים מזרחי ויוני אשפר
משה שריקי

בהיותי נער נהגתי לבלות המון ב"גשם סגול", דאנס-בר ששכן אז על הקו התופר את ירושלים המזרחית למערבית, ברחוב שאול המלך, כפסע משער יפו. באחד הערבים התפתח הבילוי לחפלה משולהבת בה חברנו אנו, צעירים מזרחים משכונות שונות בעיר, צעירים ערבים ממזרח ירושלים וקבוצת חיילי מג"ב באפטר, לריקוד סוער על שולחנות הפאב לצלילי "סוואח" בגירסתו של עופר לוי. קצת שיכר והרבה מוזיקה טובה חיברו בין כולם, מרבית הערב החלפנו מבטים מחויכים עם הרוקדים על השולחנות הסמוכים, כאלו האומרים "הדבר הזה הוא משלנו". רקדנו יחד עד לשעות הקטנות של הלילה. השפה הערבית, שאנו היהודים למדנו בבית בעיקר לשיר ופחות לדבר או להבין, חיברה את כל באי המקום למשך ערב אחד לישות אחת, מחבקת ואוהבת וללא כל מחסומים, תרתי משמע.

עשרים שנים מאוחר יותר הזדמן לי לעבד מחדש את חווייתי במסגרת ארגון "ממזרח שמש", עת התחלנו לפעול בתוך שורות משמר הגבול ולהעניק השתלמויות לסגל הפיקודי שלו. יחד עם מפקדי/ות החיל הגדרנו מושגים כגון צדק חברתי, הגירה, זכויות אדם, הדרה, זהות, מנהיגות ועוד. המטרה היתה להטמיעם כאמצעים נוספים לעבודה אישית, בין-אישית וחברתית כחלק משגרת הפעולה בחיל. ההשתלמות הראשונה נפתחה בלימוד על סוגיית הזהות, ובה שיתפתי בחוויה ההיא שלי ושאלתי מה לדעתם חיבר בין כל המסובים. נעניתי ללא כל היסוס כי הייתה זו התרבות המשותפת לכולנו שחיברה בינינו, ולכך התלוו שלל דוגמאות דומות לשלי, אפילו כאחת הדילמות שיש להם כחיילי מג"ב, המצויים בחייהם האזרחיים בסיטואציות דומות ואחר כך חוזרים לתפקידם כשוטרים התרים אחר אלו שבהחלט ייתכן כי רק ערב קודם בילו לצדם.

מחקרו של ניסים מזרחי – שחלק מעובדי/ות "ממזרח שמש" ופועלם היו גם הם ממושאיו ושנדון כאן בהרחבה על ידי יוני אשפר – החזיר אותי אל אותו ערב ואל הלימוד שתיארתי כאן. המחקר והמאמר של מזרחי אודות הארגון עסקו בפער שבין האוניברסליות של מסר זכויות האדם, השוויון והצדק החברתי שנושאים ארגוני זכויות אדם בישראל, לבין הפרטיקולריות החברתית של מבשריו ושל מתנגדיו (כפי שהגדיר זאת מזרחי). אחת מהשאלות המרכזיות שנדונו בו, היא מדוע מתנגדות קבוצות חברתיות מסוימות לאותו מסר אוניברסלי של שוויון, צדק ושחרור שמוצע להן בלהט. הטענה המרכזית של מזרחי הייתה כי הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נחווית על-ידי קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל כאיום זהותי חמור.

מועצת זכויות האדם בז'נווה. צילום: United Nations Information Service - Geneva, cc by-nc-nd

פעמים רבות מאז אותו בילוי משותף עלתה בי המחשבה כיצד ניתן לשכפל את אותה תחושת שייכות ולמנף את המשותף שבזהותנו לפעולת תיקון בחברה הישראלית. במאמרו של מזרחי מצאתי תשובה לשאלה מדוע הצליח הלימוד הממושך של כשמונה חודשים עם שוטרי משמר הגבול: מזרחי דימה את תפיסת ארגוני זכויות האדם השונים שחקר לכזו הרואה אותם כפועלים בתוך "גן מואר" ואילו את הקבוצות המתנגדות כמי שנתפסות ככאלו החיות ב"ג'ונגל חשוך". בהקבלה לדבריו, ניתן לומר כי פעולתנו מצליחה בדרך כלל מאחר ומראשיתה היינו אנו ושותפינו במג"ב לשיח חברים באותו ה"הגן המואר", וללא כל ג'ונגל חשוך אחר אותו מסמלים האחרים/ות בקבוצת הדיון, אלא כולנו בני/ות תרבויות שונות ועשירות החולקות את אותו הגן.

בין האוניברסלי למקומי

הפרקטיקה הנהוגה בהשתלמויות מסוג זה עושה שימוש במתודת "בית מדרש" ככלי לשינוי חברתי. אנו מציגים בדרך כלל מדרשים או קטעים מהמקורות שאליהן צמודים פסקי הלכה ופרשנויות מפי רבנים יוצאי ארצות האסלאם (לא רק, אבל בעיקר), המתכתבים עם מושגי יסוד בשיח שהצגתי למעלה, ודרכם מנסחים יחד הגדרה מחודשת לאחרונים.

חברי/ות הקבוצה כללו כמו בדרך כלל רוב יהודי ממוצא מזרחי, יוצאי חבר העמים, אתיופים, דרוזים ובדואים-מוסלמים, שניהלו דיון ער סביב סוגיות שהועמדו על הפרק, תוך הקבלתן לנורמות הפעולה ולדילמות החברתיות והמוסריות עמן מתמודד/ת המפקד/ת בחיל. ראויה לציון במיוחד הדוגמה הבאה: הדיון בסוגיית המנהיגות עסק במשה רבנו כאידיאל אפשרי של מנהיג. שוטר דרוזי שנכח בדיון טען שזה לא הוגן לדון בו רק מנקודת המבט היהודית ולכן הוזמן להציע פרשנות משלו. הבחור החל לפרש את מנהיגותו של משה כפי שנתפס לדעתו בקרב הדרוזים ותוך התייחסות גם למקומו של יתרו חותנו בעיצוב מנהיגותו של משה.

חייל אחר, יוצא חבר העמים, ביקש להזהיר מפני הטפה לחזרה בתשובה, שהרי אנו עוסקים בטקסטים דתיים, והוזמן אף הוא להציע דרך נוספת לדון בסוגייה בתנאי שזו לוקחת בחשבון את הטקסט היהודי, הדברים שהביא החייל הדרוזי ואבחנותיו שלו ומחברת ביניהן. הנ"ל הציע פרשנותו "החילונית" לדבריו וגם היא הוספה לשיח כחלק בלתי נפרד ממנו. כמו תמיד היו בחיל גם מי שאמרו שזוהי אינדוקטרינציה מזרחית או דתית בחזות אוניברסאלית וכי בעצם אנו מעוניינים לקדם בעיקר את השיח שלנו על פני שיחים אחרים, אך העובדה שהמסגרת היא תהליכית וכללה מספר מפגשים ארוכים במהלך שנת הפעילות, סייעה ביצירת אמון בנו ובכוונותינו והפיגה החשש.

צילום: graffitlv, cc by-nc-nd

בהמשך ההשתלמות, המשתתפים הביאו שלל דוגמאות לדילמות חברתיות בהן עסקו כמפקדים, כגון הצורך שלהם להכיר טוב יותר את הרקע האישי של חייליהם במקומם שלהם (כחלק מדיון בסוגיית העוני בחברה), לעמוד לרגע במקומן של אוכלוסיות היעד איתם/כנגדם פועלים, ולראות היבטים והשלכות נוספות של מעשיהם בפעילות מבצעית, בדיאלוג עם מגזרים שונים אותם פוגשים ביום-יום ובהתייחסותם לפקודיהם. אני מזכיר: כל זאת במסגרת צבאית הנתונה למרות ופקודות קשוחות, ובעלת יעדים ומטרות העומדים פעמים רבות לכאורה בסתירה מובהקת ואף רחוקה ממושגים כצדק, חירות או פעולה כנגד עוולות.

במילים אחרות, אוכלוסייה זו, שבאופן מובהק מחשיבים לעתים קרובות פעילים/ות חברתיים/ות (ע"פ מזרחי) ככזו שלא ניתן להזיזה ממקומה ולכן נוטים/ות לוותר על הניסיון לצרפה לשורותיהם, נענתה ברצון לאתגר, גילתה פתיחות לרעיונות שנדונו, הכירה בחשיבותם ובצורך ולהעבירם הלאה. החיבור שנעשה כאן בין האוניברסלי והמקומי הוביל לגיבוש עמדות חדשות ביחס לסוגיות הנדונות והתאפשר לדעתי הודות לכך שהמשמעות והפרשנות שנתנו להן המשתתפים/ות זכתה למקום של כבוד לצד פרשנויות אחרות.

מי שיש לו יותר, מי שיש לו פחות

המושג "כבוד", נדון בהרחבה אצל מזרחי, שהציג שתי פרשנויות המקובלות במחקר הסוציולוגי למושג – כאשר זו המזהה כבוד כ-honor באה לידי ביטוי בולט לדעתי בתפיסת העבודה שלנו ומאפשרת את הצלחתה. בהתבסס על אבחנתו של צ'ארלס טיילור (לצד אחרים) לפיה הזהות המודרנית התעצבה כחלק ממעבר מסוג אחד של כבוד – "honor", אל סוג אחר – "dignity", הסביר מזרחי שהאחרון משמעו ה"כבוד הבסיסי ביותר שיש ושראוי שיהיה לכל אדם. מכיוון שה-dignity נתפס כאינהרנטי לאנושיות וכ'נתון', אין צורך לעשות דבר כדי לזכות בו". זהו כבוד אוניברסאלי לכלל, ללא הבדל דת, מין, גזע, גיל או השתייכות מעמדית או קבוצתית. בהתבסס על אורית קמיר הוסיף מזרחי שמן ה"dignity" נגזרת תרבות של זכויות. מינימליות, אך גם מוחלטות, שאינן מותנות במילוי חובות.

בניגוד ל-dignity, ה-honor הוסבר על ידי מזרחי ככזה שאינו נתון אלא נובע "מתוך היררכיות חברתיות, ומשום כך הוא מבחין בין מי שיש לו יותר למי שיש לו פחות". מכאן קבע כי מטבעו ההיררכי, ה-honor קשור הדוקות להשתייכות קבוצתית, ולעולמות משמעות מקומיים שמתוכם מתעצבים זהותו וערכו החברתי של אדם. עובדה זו, הוסיף, מביאה לכך "שפגיעה בכבוד או בסדר ההיררכי במקרים רבים איננה 'רק' פגיעה בכבוד או בסדר ההיררכי, אלא עלולה להפוך לפגיעה בעולם המשמעות כולו ובתחושת הערך העצמי שמשוקעת בתוך הסנטימנט הקולקטיבי". מכאן חתם, בעוד שה-dignity נתפס כאוניברסלי, המדגיש את הזכות לכבוד שווה של כל האזרחים והפך לעיקרון המארגן של המרחב החברתי האוניברסלי, ה-honor נגזר מהמשמעות הניתנת לו במסגרת הפרטיקולארית שבה התעצב.

הגדרת הכבוד במשמעות של honor בלטה לטענתי בנוכחותה בכל המהלך שהובא בדוגמה למעלה. ההכרה בכך שהמושגים בהם אנו רוצים לעסוק "משוקעים תמיד בעולמות משמעות וברשתות חברתיות" ורק בהם נבנית התפיסה של המשתתפים, וכן ההכרה כי כל הקבוצות עמן אנו מנהלים דיאלוג קרובות יותר מאשר קבוצות אחרות בחברה הישראלית לטיפוס האידיאלי של honor, היא זו שמאפשרת לרוב את הצלחת המהלך אליו אנו חותרים. בייחוד משום שאנו משוכנעים לחלוטין כי בני/ות שיחנו בעלי מטען תרבותי וידע רב בנושאים הנדונים, כזה שיכול להרים תרומה משמעותית ולכן חשוב שישמע ויידון כחלק אינטגראלי בדיון וללא כל היררכיות של טוב או מוסרי אוניברסאלי מוקדם.

יתר על כן, ויתור על קהל משתתפים זה שממנו צמחו גם רבים מאיתנו, אינו בא בחשבון. אנו כופרים בתפיסה לפיה אנו אנשי הגן והם אנשי הג'ונגל, וקיימת הסכמה מלאה שלמרות היות פרשנותם משוקעת במסגרות ובעולמות משמעות משלה, היא נזילה ודינמית בהקשרים שונים.

בסיכום מאמרו קרא מזרחי לחשיבה ולעשייה דיאלוגית המתבססת על הכרה דומה, לחיפוש אחר נקודות חפיפה בין הרשתות, ולניסיונות ליצירת רשתות חדשות תוך איתור של "דמויות מתווכות" שתגשרנה על הפערים בין עולמות המשמעות השונים. כאלו שיערכו "תרגום מודולרי" ויתאימו את התכנים השייכים לעולם משמעות אחד לעולם משמעות אחר ויאפשרו הגעה ל"הסכמות צרות".

הפדגוגיה של היש

הדוגמא שהבאתי כאן, יכולה לשמש הצעה מצוינת לפעולה קונקרטית וסדורה כפי שהזמין מזרחי את העוסקים בפעילות חברתית לפתח. כזו שמעניקה מידה זהה של כבוד לאוניברסאלי ולפרטיקולארי, לפרשנותם של שותפינו ושותפותינו לשיח וליכולתם/ן לתרום משמעותית לקידומו. על ביצוע הפעולה מופקדות בדיוק אותן "דמויות מתווכות" המגשרות בין עולמות המשמעות השונים, עושות שימוש למכביר ב"תרגום המודולרי" של מזרחי ומצליחות לרוב ליצור הסכמות בסוגיות של/על צדק חברתי.

מכאן גם ביקורתי על מכשלה גדולה בשיח המתקיים בסוגיית ההשתתפות הפוליטית של קבוצות מודרות. זו מובילה לעתים קרובות לדיון אינסופי כמעט סביב המתודולוגיה או מהימנות דבריו/ה של הכותב/ת, ופחות עוסקת בשאלה כיצד התובנות שהעלו יאפשרו הגדלת מספר שותפינו במאבק למען חברה צודקת יותר. אמת, בזכות רבים/ות וטובים/ות וטובות הפכנו רגישים ומודעים יותר לפרקטיקות השיח והפעולה בהן אנו עושים שימוש, קיבלנו תובנות חדשות וחשובות בשאלות של זהות, מגדר, תרבות ואחרות. יחד עם זאת, אני סבור שהאנרגיה המושקעת לעתים בניגוח התובנות או המתודה שהובילה אליהן, באה על חשבון קידום השיח לכדי מעשה. הגיע הזמן לעבור הלאה, לשנות את מינון הדברים ולהשקיע יותר בלימוד כיצד ניישם את התובנות; להעלות ולפרסם מהדוגמאות המצליחות הפועלות בשטח כיום ובהתאם למסקנות הדיונים התיאורטיים.

סקירה בחטף של הפעילות הנעשית בשטח כיום תחשוף מגוון רחב של דרכי פעולה חדשות ומגוונות, קיומן בשטח של דמויות מתווכות רבות, ותכניות רבות העושות כבר את אותו "תרגום מודולרי". ממזרח שמש, הלל ירושלים, קדמה ירושלים, פרויקט הפיוט, בתי מדרש האלטרנטיביים הרבים הקיימים, עלמא, אחותי, הקשת המזרחית הדמוקרטית, מרכז אדוה, החוג לצדק חברתי בסמינר הקיבוצים ויסלחו לי עוד רבות ורבים שלא ציינתי כאן את פועלן/ם. הצעה פרקטית מצליחה אחת מכל אחד מהם יכולה להעניק לנו ארגז כלים חדש שיאפשר השבחת פועלנו ובעיקר צירוף קבוצות תומכים חדשות למאבק שכה משווע להם.

על האופי הבעייתי לדעתי שהתפתח בדיון אצלנו ובשיח החברתי בכלל ניתן ללמוד מהתגובה המפורטת שפורסמה כאן על מחקרו של מזרחי מאת יוני אשפר. נכון, הביקורת על המתודה חשובה מאוד, אך אולי נוכל לוותר עליה כאן ובמקומה להקשיב לדברים ולמצוא במה מסייע הידע החדש שהובא במחקר, במקום עיסוק בשולי למאבקנו כמתודת המחקר, הטרמינולוגיה או הממצאים. בייחוד כשמזרחי הצהיר כבר בראשית דבריו כי אלו חורגים מנורמות הדיון וההגדרות המקובלות באקדמיה, ואני מוסיף שהגיע הזמן שכך יהיה. הגיעה העת שנעדיף עיסוק באיך עושים פעולה נכונה ולא באיך מקיימים מחקר נכון. האקדמיה בוחנת זאת די והותר ואין כל חשש שתתיר למי שאינו פועל בהתאם לכלליה מקום לפעול אחרת.

העיקר שעליו יש להתעכב כאן הוא עד כמה תורמים הדברים לקידום השינוי החברתי; האם ניתן לקיים סביבם דיון שיוביל לגיבושן של פרקטיקות חדשות, כאלו שתכרנה בכך שכבוד למטען התרבותי והידע של המשתתפים בדיון; בכך שה-honor הוא מרכיב חשוב ומכריע בהצלחתו של השיח החברתי בכלל ובדיבור על ועם קבוצות מוחלשות בפרט; שהתעלמות מהמסגרות בהן משוקעת הפרשנות של האחרונות את הדברים היא הגורם להדרתם הם את עצמם מהמאבק. במובן זה מצאתי את עבודתו של מזרחי מאלפת ומסייעת בהמשגת עקרון חיוני והכרחי לעבודתנו.

קחו למשל את מאמרו של יוסי דהאן על מושג החירות. סביר להניח כי יגיעו בעיקר אל קהל שבוי החשוף ממילא לשיח זה, המעורה במידה רבה במושגים ובפרקטיקת השיח הקיימת מעל בימת אתר זה, אך ספק רב אם יגיע לאלו אליהם מכוון מזרחי במאמרו. במהלך קריאת המאמר ובהתייחס למחקרו של האחרון, חשבתי כיצד ניתן יהיה לחברו לתמונת העולם של יחידים וקבוצות שאינם חשופים לו ולהגדיר מחדש יחד עמם את מושג החירות, תוך הידיעה שהשקפתם "אף פעם אינה מנותקת ממכלול הזיקות החברתיות המכוננות את המעטפת הנורמטיבית שבה הם חיים". כיצד נגרום לאלו שאינם ששים להצטרף אלינו מאחר ומזהים עמדותינו כמנוגדות להשקפת עולמם, כ"שמאלנים", "משתכנזים" וכדומה, וניצור זיקה בין החוויה והניסיון של כולנו – זיקה שתאפשר הבניית משמעות משותפת החורגת מהרפרטואר התרבותי שלהם או שלנו ותיצור את אותו "אירוע דרמטי של ממש" עליו דיבר מזרחי.

אשה יקרה לי, קלרה יונה משומר, מייסדת בית ספר קדמה בירושלים, הגדירה זאת כ"פדגוגיה של היש", דיבור בעיקר על מה שכן יכול להוביל אותנו להצלחה במעשינו ומיעוט העיסוק במה שמעכב זאת. במובן זה, אני מוצא את סוגיית ה"כבוד" כפי שנדונה אצל מזרחי כחשובה מאין כמוהה. ברגע ש"יהיה כבוד חבריך חביב עליך כשלך" כמאמר חז"ל, נדמה לי שיהיו לנו הרבה יותר משתתפים ומשתתפות שירצו לפעול עמנו למען הדברים שיהפכו חשובים באותה מידה לכולנו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נגה ישראלי

    תודה על הסינתיזה שאתה עושה.
    גם אני בטוחה שרק דגש על תרגום ותיווך מעשי וברור ולא מתנשא שפונה לאנושיות הבסיסית של כולנו החיים באותו ה"גן" יכול לחבר בין עולמות תוכן שונים כמו אלו הסובבים בנושא הכבוד במובניו השונים בחברות ותרבויות.

  2. דוד בן הרוש

    תודה משה על המאמר. המאמר מיטיב לתאר מה קורה כאשר לא מתאמצים לבנות חומות גבוהות של בידול ודיפרנציאציה בין הגן לבין הג'ונגל (כפי שארגוני זכויות האדם כל כך עמלים לבנות ולטפח) וכיצד אפשר ליצור מפגשים משמעותיים ולעשות עבודת גישור ממשית. עם זאת אני לא מקבל את האבחנה כאילו המאמר הזה מעשי ואילו המאמר של אשפר היה תיאורטי. להפך, המאמר של אשפר חטא לטעמי בכך שלקח את הדיון הרחב של ניסים מזרחי וכיווץ אותו לכדי כמה הערות מתודולוגיות שמבטן מרוכז בעיקר בפופיק האשכנזי, קרי, שוב בהגדרות ובסמנטיקה של האופן שבו הארגונים תופסים את עצמם. כלומר אשפר הצליח לקחת את הדיון הרחב של ניסים מזרחי על היחסים המורכבים בין הגן והג'ונגל, ולמעשה במאמרו למחוק את קיומו של כל מה שנמצא מחוץ לגן.

  3. אורלי בנימין

    מה שכלכך יפה בעיניי במאמר הזה הוא ההכרה בריבוי – עולם שלם של פעילות, של מפגשים, של עשייה – רשימה ארוכה של ארגונים ומרכזי פעולה – קמים ומאתגרים את הסטריוטיפ, את המקום החד מימדי, החסר. ואכן, כפי שעולה מתוך המאמר, הריבוי הזה הוא ההופך את הדיאלוג לאפשרי.

  4. ניסים מזרחי

    ניתן למצוא שפע של דוגמאות נפלאות לדיאלוג מכבד ותרגום מודולרי בבית בספר קדמה בירושלים. להלן קישורית למאמר שלי שגם הוא ראה אור במרץ השנה והוא מתבסס על ראיונות עם מורי בית הספר שלימדו בתוכנית לזכויות אדם

    http://kedma-school.org.il/img/upload/0/52_677.pdf