מגרש משחקים חדש

גילה אמיתי על הקשר בין הפרקטיקות האמנותיות של קבוצת "זיק" לבין פרקטיקות ההתנגדות של הקיץ האחרון – עם הפנים לקיץ 2012
גילה אמיתי

בילדותי הירושלמית נצרבו כמה אירועים מכוננים. אחד מהם התרחש כשעוד לא ידעתי להסביר לעצמי מה בדיוק אני רואה, כאשר נלקחתי אי שם באמצע שנות ה-80 לצפות בחברי קבוצת זיק בונים פסל עץ של זבוב ענק. בסוף העבודה המתישה שנמשכה כל אחר הצהריים, שרפו בלי להניד עפעף את הפסל המבהיל בגודלו ובעוצמתו הפיזית, הקינטית והחרקית. אני, ילדה קטנה, עומדת פעורת עיניים נפעמת מהמחזה ומבינה שנצרב לי משהו בתודעה, שאני רואה כאן משהו שיום אחד אוכל לתת לו מילים ומשמעות.

או שמא הם בנו זיקית? אני לא זוכרת ומי שחשובים להם הפרטים בוודאי ימצאו אותם באינספור אתרים ומאמרים על הקבוצה. הפרטים פחות חשובים מהחווייה. חוויית הפרקטיקה של התנגדות הראשונה שלי.

היום אני יודעת לספר את זה לעצמי: חבורת צעירים שעובדים ומזיעים יחד, צופים לעבר איזו מטרה שאני מהצד לא יכולתי לראות אלא רק לחוש את חדוות היגיעה לכיוונה, כאילו מעשה הבנייה הוא סוג של מופע בפני עצמו; בעצם, לא כאילו. הוא סוג של מופע ולא רק מופע – מפגן של ביחד-ness, של יגיעה סולידרית.

למרות הצתת העבודה, הריסתה, הבאתה לכליון ולהתפוגגות היגיעה והחומר עם העשן, לא זכורה לי חוויית השמדה – הייתי עדה לאנטי-ניכור ליצירה, להתחברות לעשיה, לחומר ולקבוצתיות. עצם הכתיבה כאן על הדבר מהווה אנטיתזה לדבר עצמו – לעשיה הבין-אנושית ללא מילים ובכל זאת, בתיאום פעולות בין כל העושים לכדי פרקטיקה של התנגדות לניכור. פרקטיקה של התנגדות לאחרוּת בין העושה לעשייתו, בין העושה לעצמו.

חברי קבוצת זיק ערערו על הסדר האמנותי השגור, ולא רק הם. אבל הפרקטיקה הקרנבלית שלהם מבליטה את ההתנגדות ל"אשפוז" (כפי שקוראת לכך אריאלה אזולאי) היצירות בחללים הגלריסטים המאופקים והשקטים. אם על יצירת אמנות נגזר להיקרע מהקשרה הטבעי אל חלל סטרילי ולהיות משומרת בפורמלין המטאפורי של החלל המוזיאלי, הרי שהיצירות של קבוצת זיק הן ענקיות בממדיהן ולא ניתנות לדחיסה בתוך חללים שגובהם פחות מכעשרים מטרים. תוצרי פעולת האמנות של הקבוצה הם אפר ועשן. לא משהו שאספן יכול לרכוש. אי-מהות. אנטי-תוצר במונחים המוזיאליים הרגילים.

אה, הרגילים. זהו עצם העניין.

מונופול הוא משחק לוח המבוסס על עולם העסקים, שמטרתו היא השגת השליטה (מונופול) על שטחי לוח המשחק באמצעות מהלכי קנייה ומכירה של נדל"ן. המשחק מבוצע תוך כדי סימולציה של מהלכים עסקיים, כשהשחקנים קונים ומוכרים נכסים, בונים מלונות ובתים. המנצח במשחק הוא זה שצובר את הרכוש הרב ביותר בנדל"ן ובמזומן. (מתוך ויקיפדיה)

פרקטיקות האמנות של זיק הן בעיני פרקטיקות ההתעוררות החברתית שצמחה בקיץ 2011. הנרטיב המרכזי של ההתעוררות החברתית מצוי בתפר שבין שני עולמות שיח, תוך ניסיון לכונן ז'רגון חדש להבנה חברתית-כלכלית-פוליטית-ערכית. דור נוסף שגדל על מונופול בועט במורשת וכבר לא רוצה לשחק בו. לא מוכן לקבל על עצמו את גזירת חוקי המשחק הקורא לקנות, לקנות, לקנות ללא הכרה, לקבל משכורת אוטומטית בכל סיבוב (אגב, לא עודכנה מאז שנות השפל אז הומצא המשחק. ממש כמו בחיים), להיכנס לכלא על אינסידנטים פעוטים. דור שלא מוכן להיענות להפתעות ופקודות המונחתות ללא הגיון ולא מוכן לבנות מלונות ברחובות בעלי ערך נדלני אך חסרי ערך אישי בעליל רק לשם בניית המלון; עבור ילדה ירושלמית, רחובות עלומים בעפולה או בנהריה לא היוו עבורי תמריץ רגשי אלא כלכלי בלבד, בהתאם לחינוך "התקין" שהמונופול מהווה בו עוד רכיב.

בבסיס ההתעוררות ניצבת ההבנה כי מגרש המשחקים הקיים מכנס אותנו אל תוך שיח מדכא ומנכר, וישנו רצון לבנות מגרש משחקים חדש בעל חוקים אחרים, לבנות חברה אזרחית שלא מוכנה להקפיא את תוצריה בחללים מוזיאליים או נדלניים קפואים ומנותקים מהיותנו חברתיים. ההתעוררות הזו רוצה לבנות חברה בה יש מקום לחבור לחללים הרגשיים, יצריים, יצירתיים שבנו. במרכזה עומדת פרקטיקת שיתוף הציבור המערערת על אופני ייצור הידע, שואלת מהו ידע לגיטימי, מי מייצר אותו, מהם אופני ייצור הידע הלגיטימי, מי מחזיק בו, מי רשאי להשתמש בו. מהו הון לגיטימי, מי רשאי להחזיק בו ומי רשאי להשתמש בו, מהן התצורות הלגיטימיות ליצירת הון.

השלב הבא אחרי העלאת השאלות ותחילתן של פרקטיקות ציבוריות של הנגשת ההון החברתי, הכלכלי והתרבותי הוא בניית מגרש משחקים חלופי. בניית מתחם אחר בו החיים מתנהלים אחרת, בו הצלחה נמדדת באופן אחר, בו משתתפים בעלי תארים מתקדמים משאירים את התארים בחוץ ונכנסים למגרש יחפים, ללא תעודות, ללא יתרון הידע שלהם על פני הידע של משתתפים אחרים חסרי תעודות. ולכך יש מחיר. מושגי הידע-כוח שלנו כבר לא רלוונטיים. יתרונות חברתיים שמשחקים לצדנו בעולם ה"רגיל" נלקחים מאיתנו באחת בעולם הגלולה הכחולה, עולם ההתעוררות החברתית. האמביוולנטיות קיימת ולעתים מקננת בקרבנו וכינון פרקטיקות חדשות של התנגדות דורש הרבה יצירתיות והרבה ויתורים.

אז מה אתם? אני לא יודעת. פשוט, התחלנו להגיע. (מתוך פרזנטציה על ועדת החינוך של מאהל רוטשילד, כנס הבגרויות השני, מרץ 2012)

קו התפר בין הפרקטיקות הקיימות לפרקטיקות של התנגדות לקיימות הוא עבה. למרות שכינון עמותות וחברות לתועלת הציבור מהוות פרקטיקות של שדה השיח נגדו ההתעוררות קמה, יש שיעדיפו לאמץ דרכי פעולה אלו מתוך תחושה ואמונה שזו הדרך הטובה ביותר לקדם את מטרות התנועה החברתית. אחרים יטענו כי שלושת המגזרים לא רלוונטיים וכי יש לכונן מגזר רביעי, אחר של חברה אזרחית ומפרידים בינו לבין המגזר השלישי שאף הוא בחלקים גדולים ממנו רואה עצמו משתייך לחברה האזרחית. המחלוקות לא נפתרו.

קיץ 2012 הולך להיות יותר קשה: הפעם צריך לצעוק יותר חזק, להגיע יותר לעומק התודעה, להתגבר על פערים תפיסתיים ובין-אישיים שהצטברו בחודשי החורף הארוכים ולנחול הצלחות בשדה הסולידריות, שנדמה כי לעתים הוא חמקמק ונשלט על-ידי אידאות ויצרים שחזקים בהפרדות ולא באיחודים. הקיץ הולך להיות יותר קשה: הפער בין הממסד, המשטרה, הכנסת והממשלה לבין התנועה החברתית גדל, הפערים בין דינמיקות בתוך התנועה החברתית – אלו שהפכו או רוצות להפוך לעמותות מול אלו שבונות חברה אזרחית לא ממוסדת, בונות מגרש משחקים אחר, חדש. אנו מוצאים עצמנו צופים אל עבר מטרה שצורתה וקווי המיתאר שלה עדיין לא תמיד ברורים.

קיץ 2012 יבחן את הסובלנות שלנו כלפי אינספור יוזמות מקומיות והתארגנויות חסרות שם שקמו ללא הנהגה, ללא הובלה אחידה בקולה ובמסריה, כלפי תקשורת המתסכלת שלא מוצאת שם להתעוררות-ללא-מנהיג הזו ומעדיפה פשוט לא להתסכל. קיץ 2012 יתבע מאיתנו יותר יצירתיות. שאלנו את השאלות, התחלנו לגבש פתרונות, שיתפנו את הציבור, נעשו מהלכים שכן השפיעו גם על המדיניות אבל הפעם יש לסיים את בניית מגרש המשחקים החלופי, בניית פרקטיקות של התנגדות שיותירו את מנעמי השיח ה"ישן", את תמריציו ותגמוליו לא רלוונטיים עבורנו, לא אטרקטיביים עבורנו, שלא נפחד לשרוף אותו ולהותיר אותו בעפרו.

לשם כך, נצטרך להתחבר לעשייה סולידארית ונטולת הניכור בה התחלנו, לסיים לגבש את מערך הקודים החדשים, את מערך הפעולות המתנגדות ונצטרך בעיקר להמציא מחדש את ההתנגדות, לברוא מחדש מגרש משחקים עוצמתי שאימי העולם הישן לא ישפיעו על התקיימותו הסטואית.

הכותבת חברה בוועדת החינוך של מאהל רוטשילד

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל רימון

    אשמח לשיחה עם הכותבת.