• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

להחליף טיגריס בטיגריס

לקראת התחדשות המחאה וכדי למנוע את התפוגגותה בקול ענות חלושה, כדאי להפנות מבט לשני המתקנים החברתיים הגדולים – מהטמה גנדהי ולייב טולסטוי. שמעון לב על ההכרח בשחרור אישי כתנאי מקדים לשחרור לאומי וכלכלי
שמעון לב

נדמה היה שבמאות האלפים שריצפו באותו מוצ"ש של קיץ 2011 את רחוב קפלן והרחובות הסמוכים ונשאו בידיהם דגלי מחאה, פעפעה תחושה חדשה. ההמון המיוזע, שצבא על רצועת הרחוב המתפקעת חווה, אולי לראשונה, חוויית שחרור. וכשסמל הקונצנזוס שר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" – חברו להם יחדיו כל השחרורים וההארות האישיות והיו לאור איתן. אור העם. ורק השתיקות שהשתררו לפרקים – היוו עדות אילמת לאותה עוצמה שלא הייתה כמוה.

המחקר שערכתי בין השנים 2006- 2010, שגיבוריו הם מהטמה גנדהי ולב טולסטוי (ושעומד לצאת לאור בהודו בקרוב), עוסק בקשר ההדוק וההכרחי בין שחרור אישי לשחרור לאומי (או כפי שגנדהי קרא – סווארג'). בימים אלו של התקווה לשובה של המחאה החברתית והדרישה הנפלאה והצודקת של העם לצדק חברתי ולחלוקת משאבים צודקת ופחות מנצלת, כדאי להביט לחיבורו של מהטמה גנדהי מ-1909, "הינד סווארג' – שלטון הודי עצמי", שבמרכזו עומדת השאלה המטרידה כיצד קומץ פקידים, המלווים בכמה אלפי חיילים בריטים, הצליחו לשלוט בתת היבשת ההודית בעלת שלוש מאות מליון התושבים במשך כמה מאות שנים כאשר הם מנצלים, סוחטים ועושקים עד תום את אוצרות היבשת, תוך שהם גורמים למותם של מיליונים ברעב.

למרגלות קריית הממשלה במעונה התל-אביבי, 101 שנים לאחר שחיבורו של גנדהי רואה אור, ניצבו כאיש אחד 300 אלף אנשים שפתאום ידעו לשאול כיצד הגענו למצב שבו קומץ משפחות טייקונים ומספר פקידי אוצר מכתיבים לנו את סדר חיינו ואת היכולת או אי היכולת שלנו "לגמור את החודש" בישראל של שנת 2012. רבים הסיכויים שהמחאה תתחדש בקרוב אך השאלה עדיין נותרת בעינה. כיצד אנו נשלטים על ידי המערכת שנגדה אנו מוחים בכזאת קלות?

מהטמה גנדהי. צילום: cc by-AlbinoFlea

אחיזה באמת – התנאי לחירות אישית

גילויו של מהטמה גנדהי את משנתו החברתית מוסרית של הסופר הרוסי הגדול טולסטוי החל ב-1895, כאשר נפגש עם "הקסם מלא העוצמה" לפירושו של טולסטוי ליסוד המוסרי שבנצרות בספרו "מלכות האל בתוכך" (The Kingdom of God is within You). בנאום שגנדהי נשא לציון יום הולדתו של טולסטוי ב-1928 ציין את השפעתו של הספר באוטוביוגרפיה שלו: "ספרו של טולסטוי 'מלכות האל בתוכך' המם אותי. הוא הותיר בי רושם לעד".

גנדהי אף הציב את טולסטוי כמי שהשפיע עליו אף יותר מהפילוסוף והוגה הדעות החברתי ג'ון רסקין (Ruskin) שחיבורו הכלכלי פוליטי על חלוקת משאבים צודקת נמצא כל כך רלוונטי גם לימינו.

התזה המרכזית בספרו של טולסטוי שיצא ב-1893 הוא הכישלון של הנצרות ליישם את "חוק אי ההתנגדות לרוע על ידי אלימות", במיוחד במה שנוגע למלחמות ואלימות המדינה כנגד הפרט. כשלון זה מוביל לצביעות שבהצדקת מלחמות בשם הנצרות ובשמו של ישו. עקרון זה הוביל את טולסטוי לשלילה מוחלטת של כל מוסדות השלטון, הצבא והפוליטיקה המפעילים כוח ואלימות על האזרח מעצם היותם קיימים. טולסטוי קרא לסירוב מוחלט לקחת חלק בפוליטיקה ובמוסדות השלטון וטען שלאדם הרוצה להיות חופשי יש רק ברירה אחת: החלטה אישית של אחיזה באמת, שכן זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ובהכרח גורם להפעלת אלימות כלפי הזולת. דבר זה הוביל ליצירתן של "קהילות טולסטויאיניות" ברחבי העולם שאחד מגלגולם הרחוק היה הקיבוץ הארץ ישראלי.

מכתב להינדו והינד סווארג'

בעת שהותו באנגליה ב-1909 כתב גנדהי בפעם הראשונה לטולסטוי על המאבק בדרום אפריקה וביקש את עזרתו בפרסום מאבק המרי אזרחי הלא אלים – הסאטיאגראה (אחיזה איתנה באמת בכוח הנפש) שניהל,  וכן את אישורו לתרגם את חיבורו של טולסטוי: מכתב להינדו (A letter to Hindu).

טולסטוי כתב את 'מכתב להינדו' בעקבות פנייתו של לאומן הודי בשם דאס, שדגל בשחרור הודו מידי הבריטים באמצעות מאבק מזוין. דאס, שערך בקנדה עיתון לאומני בשם הינדוסטאן החופשית (Free Hindustan). המוטו של כתב העת היה ציטוט משל הפילוסוף והוגה הדעות האנגלי הרברט ספנסר: "התנגדות לעריצות היא ציות למצוות אל". טולסטוי התחבט כיצד לענות לדאס, ולקח לו חצי שנה וארבע מאות ושלושה עשר עמודי טיוטה על מנת לכתוב את תשובתו.

אמת אישית תגרור שחרור לאומי

במכתבו הארוך של טולסטוי, הוא שולל כל אלימות כדרך לשחרור לאומי בכלל ושל הודו בפרט. טולסטוי אמנם הציג בחיבורו תפישה פשטנית למדי של ההינדואיזם כפי שנחשף אליה דרך תרגומים רוסיים, אך את טענתו המרכזית נראה היה כאילו כתב מהטמה גנדהי עצמו: "כיצד ייתכן שכמה אלפי אנגלים עם צבא קטן בעלי 'תרבות נחותה' לעומת התרבות ההודית העתיקה מצליחים לשלוט בכמה מאות מיליוני הודים מזה כמה מאות שנים?"

תשובתו של טולסטוי לחידה זו הייתה שהשליטה האנגלית מתאפשרת רק בגלל שההודים עצמם רוצים להיות נשלטים! הם משחקים באותו משחק ומקבלים עליהם את כללי המשחק הפוליטי האלים', גרס. לטענתו 'חייב השחרור של הודו להתחיל בקבלת אי האלימות כתנאי בסיסי. כל שיתוף פעולה עם המשטר הבריטי (וכל צורת משטר) הוא קבלת כללי המשחק של האלימות. היצמדות לאמת האישית היא התנאי הראשון לשחרור לאומי'. לא לחינם נחשב טולסטוי לאחד מאבות האנרכיזם הקלאסי.

החופש הגדול והמאגי של גנדהי

ההתעוררות החברתית, יש בכוחה להוביל לשינוי מהותי באמצעות שחרור עצמי מהתלות הזו בשיטה. אצל גנדהי כדוגמא, הדבר התאפיין בסגפנות הקיצונית על פי מודל היוגי ההודי המסורתי שבו יש מרכיבים של אי רכושנות, אחיזה איתנה באמת, שבוודאי אינה מתאימה לאורח החיים בישראל (וגם לא בהודו…).

פרישות מינית, (ברהמצ'אריה), הסתפקות במועט כמו אכילת חמישה מוצרי מזון ביום בלבד, ויתור על לבוש וחיי פשטות ועוני שסיגל גנדהי לעצמו, שבירת קונבנציות חברתית של שיטת הקסטות בהודו, בנוסף להתנהלותו השקופה מול אזרחי הודו, כל אלו היוו לשיטתו תנאי בסיסי ליכולתו של איש ציבור להנהיג והם שאפשרו לו חופש גדול, שחרור עצמי ומרחב פעולה פוליטי וכלכלי אחר ורחב. הוויתור האישי הזה הוא זה שזקף את קומתו והותיר את רגשי הנחיתות מאחור הפך אותו למנהיג תנועת המונים מהפכנית הסוחפת אומה שלמה אחריה.

בסוף 1909, בדרכו חזרה לדרום אפריקה מאנגליה על סיפון הספינה, גנדהי כתב בגוג'רטית במשך עשרה ימים רצופים, כאשר הוא כותב ביד ימין וכאשר ידו התעייפה עבר ליד שמאל את המניפסט החברתי פוליטי שלו המפורסם 'הינד סווראג' – שלטון הודי עצמי. בחיבור זה, המהווה את ספר המחשבה היחיד שגנדהי כתב, הוא ביטא את התרחקותו הסופית מהציוויליזציה והתרבות המערבית שאליה יש להידמות.

הינד סווארג', שהתפרסם באנגלית ב-1910 באנגלית לפני 101 שנים נאסר באורח מיידי להפצה בהודו. בחינה לעומק של ההינד סווארג' מעלה את השאלה כיצד האזרח עומד מול הממסד האלים והמושחת על כל גווניו הפוליטיים והכלכליים?

וכאז, כך נדמה, כן עתה.

הרי ה'טיגריס' של ציפי ליבני, מופז ואולמרט וגם שלי יחימוביץ אינו שונה ואינו יכול להיות שונה מה'טיגריס' של ביבי נתניהו וכמובן לא מזה של הקיבוצניק "המבריק" ממגדלי אקירוב לשעבר. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

שובו של הטיגריס

טענתו העיקרית של גנדהי שאין טעם להחליף שלטון כל שהוא ללא 'סווארג' אישי. את השלטון הוא דימה לטיגריס, סמל השלטון בעל הכוח המאיים לטרוף את האזרח. שחרור לאומי ללא שחרור אישי הוא חסר ערך מכיוון שבפועל ה'טיגריס האנגלי' פשוט יוחלף ב'טיגריס הודי'. זה אולי המקום לציין, שסוד הצלחתה של הציונות כתנועת שחרור מהפכנית הוא העובדה שעסקה גם בשחרור הפרט. השחרור משלטון קולוניאלי אינו מספק מכיוון שכדי להשתחרר באמת חייבים אנו לשחרר את עצמנו מהשיטה.

טענה זו נכונה ביותר גם למאבק החברתי המתנהל היום בישראל. הרי ה'טיגריס' של ציפי ליבני, מופז ואולמרט וגם שלי יחימוביץ אינו שונה ואינו יכול להיות שונה מה'טיגריס' של ביבי נתניהו וכמובן לא מזה של הקיבוצניק "המבריק" ממגדלי אקירוב לשעבר.

מה שהיה הוא שיהיה? אפילוג

300 אלף המפגינים הפיחו רוח של תקווה חדשה שנראה שהתפוגגה. בהנחה שבסיס הטענה של גנדהי לא השתנה גם בימינו, הרי שאם נבחן את עצמנו בכנות נגלה שבעצם אנו אלו המאפשרים את הדיכוי הכלכלי שלנו בכך שאנו משתפים עמו פעולה בכל מרחב חיינו האישיים והציבוריים. ללא שינוי יסודי ופנימי יותר, עלול גורלה של מחאה זו באם תתחדש  להיות כגורלן של תנועות פוליטיות שהטיפו לעקרונות דומים של מעמד הביניים (שינוי וד"ש) ונעלמו מעל רדאר הפוליטיקה הישראלית העלובה.

והלוואי שאת שאגת ההמונים – המבקשת להשליט לאלתר צדק חברתי – לא ניתן יהיה להפסיק. כי אז ניוותר עם הידיעה המסוכנת שכנראה שרק הטיגריס התחלף. אם בכלל.

הכותב הוא צלם ואמן העוסק בכתיבה, מחקר אקדמי, ספרות ואוצרות

כנראה שיעניין אותך גם: