• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

רוח הבלהות של הפוליטי

אז רצינו שינוי, אבל העדפנו מכנה משותף ומצאנו לו סלוגן נהדר, תמצית מזוקקת של יופי קונצנזואלי: צדק חברתי. בין הצטרפותה של סתיו שפיר ליאיר לפיד לבין איציק שמולי המצהיר כי המחאה אינה רלוונטית, שב ומתבהר הכשל של מחאת הקיץ שהתעקשה שהפוליטי יישאר מחוץ למאהל
גלעד מלצר

חוקר תרבות, אוצר, מבקר אמנות וקטלוגים, מרצה בכיר במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל

רוח בלהות מרחפת על פני הארץ, רוח הבלהות של הפוליטי. כל המפלגות והפלגים של החברה הישנה חברו יחד למלחמת מצווה עד חורמה ברוח-בלהות זו. רוויזיוניסטים וליברלים, שמאלנים ומתנחלים, רבנים ופרופסורים, גיבורי  חרב ופקידים, מקצועני הייטק ופועלים קשיי יום, היפסטרים, פרחות, סנובים, וסבתי עליה השלום – כולם לוחשים באימה: זהירות, הפוליטי לפניך. איה המפלגה שלא הטיחה את אשמת הפוליטי באחותה, איה המועמד אשר לא העליב את מתחרהו באשמת הפוליטי. הגיעה העת, שמי שבאמת חרד לגורלה של החברה הישראלית, של המקום הזה, יציגו קבל עם ועדה את השקפותיהם, את מטרותיהם ויציבו אל מול המעשייה על רוח הבלהות של הפוליטי, מניפסט נהיר ובלתי מתחמק. הגיעה השעה שהפוליטי יקרום עור וגידים.

רוח הבלהות של הפוליטי מרחפת מעל האקדמיה, התרבות, התקשורת, הכלכלה, מעל החברה, הצבא, וכן, גם מעל למה שקרוי במחוזותינו הפוליטיקה – רוח בלהות שלחשה באוזני כולם: הפוליטי מחוץ למאהל. רוח הבלהות של הפוליטי היא שסירסה את המחאה בקיץ האחרון, היא זו שמסרבת ומסרסת כל סיכוי לשינוי. רק כאשר נבין שהבל רוח היא, נוכל להתפנות לשנות.

אומרים לנו: אסור לאקדמאי להיות פוליטי. כך אמר לי ולוועדת הוראה במדרשה לאמנות, אינטלקטואל אחד בעל קביעות באוניברסיטה העברית. הוא צודק. כי, כמובן, תולדות האמנות והתרבות הישראלית אין להם נגיעה לפוליטי. וכמובן להיסטוריה של המקום הזה ושל התרבות שלו אין קשר לפוליטי.

והכלכלה – כלכלה זה סטטיסטיקה ומספרים ולא חס ושלום עניין פוליטי. הפרטה אינה עניין פוליטי. תיאום מחירים אינו עניין פוליטי וכך גם הפיקוח על הבנקים, על שוק ההון, על התאגידים. הפירמידות – הן בכלל מבנים עתיקים במצרים, מה להן, ערי מסכנות, ולפוליטי אז ועכשיו? ותספורות – איזו שפה נקייה. ממש חפיפה. התספורות – כלומר, ויתור לברוני העושק על החזרת החובות, אינו אקט פוליטי. זה רק במקרה שהואיל והם לא מחזירים את חובם, אז מישהו, הרבה מישהו, נדפקים באופן עמוק. אבל כל אחד יודע שאם כבר להידפק אז שיהיה עמוק, ובחסות החוק.

כלכלה זה סטטיסטיקה ומספרים ולא חס ושלום עניין פוליטי. הפרטה אינה עניין פוליטי. תיאום מחירים אינו עניין פוליטי וכך גם הפיקוח על הבנקים, על שוק ההון, על התאגידים. עיבוד: גלעד מלצר

שוב ושוב אומרים לנו – את הפוליטי השאירו מחוץ לאקדמיה. מגדל שן של למדנות טהורה, לא נגועה בצרעת הפוליטי. מחוץ לאקדמיה. מחוץ למוזיאונים. מחוץ לסינמטקים, מחוץ לקניונים, מחוץ לגדר, לחומה, לתחום. אם רוח הבלהות של הפוליטי תחדור לקודשי הקודשים הללו, הנשגב יזדהם. כי הלא התרבות, האקדמיה, החינוך, והמסחר אינם פוליטיים – הם גם אינם קשורים זה בזה.

וחינוך, מה לחינוך ולהוראה ולפוליטי? למורה אסור להיות פוליטי. כי מן הידועות שספרי הלימוד מכילים רק עובדות יבשות. בכלל, בחירת הטקסטים, הכרזות, עיצוב בית הספר, פינות הזיכרון, הטכסים, ההכנה לגיוס, הסיורים לחברון – כל זה לא פוליטי. זה חינוך. ועוד לערכים –איזה ערכים! ערכי הנצח של עם ישראל. אבל למורה אסור להיות פוליטי, משום שזה מסוכן לילדים הרכים וצריך להיות אובייקטיביים.

ומה עם גיאוגרפיה? טוב, פה מדובר במדע טהור. כאן ברור שאנחנו בטריטוריה א-פוליטית. הרים, גבעות, שמות יישובים, קווים ירוקים, גבולות, אזורים ומתקנים ובסיסים סודיים שנעלמים מהמפה – כל זה לא פוליטיקה. זה פני השטח. וארכיאולוגיה? קברים ושברים, שבסופם, בעזרת השם ותורמים מחו"ל, נמצא את ממלכת דוד, ונעלים איזה כפר או שניים.

וארכיטקטורה? כמובן שאינה פוליטית. ארכיטקטורה זה רק עיצוב מבנים, חללים וסביבות, ואין לה שום נגיעה למרחבים, לכלכלה, לקהילות, למערכות אקולוגיות, לתרבות, לפוליטי. לתכנן קמפוס באריאל זה לא החלטה פוליטית. לבנות מפלצת על בית קברות מוסלמי, בנקודת הנדל"ן הכי יפה על חוף יפו, זה לא פוליטי. אני בסך הכול הארכיטקט. ואני מאד מושפע מפרנק גרי. ולשולחני רק הגיעו הוראות הבניה, אני רק הקבלן. זה לא פוליטי. ככה זה כאן, ועכשיו, כמו ששר אהוד בנאי, ערבב את הטיח יא אחמד.

וכמובן שעיצוב ואופנה אינם פוליטיים. גם אם פועלי דחק באינדונזיה שעובדים בתנאים של צמיתים ועבדים מייצר את הקולקציה החדשה שלי. זה לא פוליטי – אנחנו בכלכלה גלובלית וככה זה. מה אתה רוצה, שאני אייצר ב-SO CALLED תנאים הוגנים, ולא אשרוד? ככה אני גם עוזר לאיזה חמולה בכפר במאלזיה וגם, טוב נו, אני גם מייצר יותר בקלות ובכלל יותר, הרבה יותר בזול, לבית קסטרו, אבל זה לא קשור. זה סתם צרות עין.

בכלל, אם יש דבר שהוא לא פוליטי בעליל, זה תרבות.  הכול או תרבותי או פוליטי. אם זה תרבותי, קולטורה, אז זה לא יכול להיות פוליטי. מה זה פה, פאשיזם? כמו ששאלה הדארלינג רונה קינן, כופים עליי להיות פוליטית? שהרי תרבות זה עניין של יופי, של אנינות, של … נו אתם יודעים, עניין של מהבטן, פצצות לגבות, מצחיק, מרגש, מטלטל, ובעיקר מצלצל כמו הכסף בפרסומות לבנק שאני חייב לעשות, לי ולביתי. וזה, הפרסומות, זה לא פוליטי. מה, לא בא לכם עוד ג'ינס? פרסומות זה גם לא אמנותי ולא לגמרי תרבותי, אבל תודו שזה מה זה מצחיק. אבל פוליטי? זה ירחיק קהל, זה סקטוריאלי, שהרי יודע כל אחד עד כמה זה מגונה לאמן, למוזיקאי, למשורר, להיות פוליטי. פוליטי, לועגים, פוליטי זה פלקטי, פוליטי זה מגויס, פוליטי זה לא פואטי. פוליטי זה … טוב, הפוליטי הוא פוליטי, הוא לא אמנות.

לא קוטג' ולא נעליים

הפמיניסטיות הפסידו בגדול. הן טענו שהההההכול פוליטי, ומרוב שהכול אכן נהיה פוליטי, הפוליטי הפך לרוח רפאים. לבאז-וורד, לקופי של פרסומאים. למושג ריק. הגיע הזמן להחזיר את הקונקרטי והספציפי למילים ולעשייה הפוליטית. או. קיי בנות, אז לא הכול פוליטי, אבל מה שלא פוליטי, זה  SMALL TALK, ואותי זה לא מעניין.

אנחנו הפמיניסטיות הפסדנו בגדול למרות, ואולי בגלל שנראה היה שבקיץ האחרון נפל דבר, שהציבור הישראלי מאס בפוליטיקה הישנה, זו של תככים ועסקאות בין מפלגתיות, ויצא אל רחובות הפוליס, להחזיר את הפוליטי למקומו הראוי. להפקיע את הפוליטי מידי הפוליטיקאים והפוליטרוקים ולהחזירו לקהילה ולאזרחים.

אלא שבקיץ 2011 קרו הרבה דברים, ובסופו של דבר למרות המהומה לא קרה מאומה. בקיץ 2011, הואיל והוחלט שהזעקה, המחאה, אינה ואסור בשום פנים ואופן שתהיה, שתריח מ, שתהיה קרובה אצל רוח הבלהות הקרויה הפוליטי, בקיץ האחרון מניפסט בעברית  לא נכתב. לא באוהלים, לא בדירות השכורות המתפוררות, לא בחדרים ממוזגים של בורגנים יפי בלורית וירושה, ולא בכיתות הלימוד. גם לא בערבית, למרות המהומות והמחאות במדינות ערביות רבות. הררי מילים נשפכו – ברשתות החברתיות, בציוצים, תגובות, מסרונים, בכתבות בעיתונים, בראיונות במדיה, בנאומים מעל במות מאולתרות. אבל לא נכתב מניפסט. מאוהל הפיקוד של המאבק בשדרות רוטשילד יצאו כמה מסמכי דרישות, אך הם ממש לא מניפסטים. הם משא ומתן עם הכוח, השלטון. אחת התכונות המרכזיות של מניפסטים היא היותם מכוונים לכולם ולאף אחד באופן ספציפי. מניפסטים נשלחים, שלא לומר יורים, לכל עבר. אי אפשר להגיש רשימת קניות על מה שלא קיים על המדפים. צריך להחליף את בעל הבית, את החנות, את הספקים, ולחפש או לייצר/לחנך קהל חדש.

אי אפשר להגיש רשימת קניות על מה שלא קיים על המדפים. צריך להחליף את בעל הבית, את החנות, את הספקים, ולחפש או לייצר/לחנך קהל חדש. עיבוד: גלעד מלצר

היו שאמרו שלא נכתבו מניפסטים בקיץ 2011 הסוער, משום שסר חנו של המניפסט, כי כטקטיקה של רטוריקה פוליטית-חברתית-תרבותית הוא איבד את כוחו. כי הוא הפך ללא רלוונטי. אולי, אמרו אלה, המניפסטים החדשים הם הציוצים, הבלוגים, הטוקבקים, הקירות מכוסי הגרפיטי, הקירות בפייסבוק, הפרופילים, הפוסטים, הלינקים – אולי עוד לא למדנו איך באמת לקרוא אותם. אולי הקולאז' האדיר הזה הוא בלתי קריא בעליל, ולכן על כל קורא, אזרח, מגיב וכותב מוטלת החובה, הזכות אולי, למצוא את נקודת הכניסה שלו, את כיוון הזרימה שלה, את קהל היעד, הקורא-עוקב-צופה-מאזין-מגיב וחוזר חלילה. אם בעבר המניפסט יצא מנקודה A, מהכותב/ים, והם – לדוגמה, אנדרה ברטון או הסיטואציוניסטים או מארקס – שרטטו את תוכנית הפעולה, את האופק האוטופי או הדיסטופי, הרי שבמציאות החדשה הקורא הוא זה שמרכיב לעצמו מניפסט מתוך הבליל העצום והמשתנה תדיר של מידע, גירויים, בידור, ארכיונים, פרסומות וכדומה. הקורא החדש, המרושת והסלולארי, הוא ייצרן המניפסט. והמניפסט שהיא רקחה בעצמה-לעצמה, כתבה, הצמידה, גזרה והדביקה, הקליטה והעלתה, הורידה, המניפסט הזה הוא שלה בלבד עד שאת חלקיו או תמציתו תשלח שוב למרחבי הרשתות, המדיה, התקשורת.

אני סקפטי לגבי האפשרות ששינוי יבוא מכאן. הריבוי המדולל הוא בדיוק מה שקל לחברת התאגידים הקפיטליסטית לשלוט בו. מה שמגניב ורדיקאלי, יהיה הטקסט של קמפיין הפרסום הבא. ומי שיאמר – תראה בטוניסיה, במצרים, הרשתות שימשו להוציא את האנשים לרחובות. זה נכון מאד. אבל הם ידעו מה הם רוצים. להעיף את הכוח אשר רדה בהם במשך עשרות בשנים. לא קוטג' ולא נעליים.

האירוניה הנבואית המגולמת בשורות הפתיחה המפורסמות של המניפסט הקומוניסטי, "רוח בלהות מהלכת על פני אירופה –  רוח הבלהות של הקומוניזם", הן דוגמה מובהקת למה שנדרש בעתות המחייבות מאבק, ושינוי. להפסיק לראות שדים ורוחות ולהתמקד במטריאלי. התביעה של מארקס ואנגלס תתגשם באופנים, מקומות וזמנים שהם לא יכלו לחזות, ופני העולם ישתנו למשך קרוב למאתיים שנה. מרקס ואנגלס לא פנו לממשלה זו או אחרת, למנהיג מסוים, אלא להרס מוחלט של שיטה פוליטית, כלכלית, חברתית, תרבותית. כל זאת מתוך מטרה לבנות "עולם חדש".

שום דבר דומה לזה לא נכתב בקיץ 2011. יש שיגידו, וטוב שכך, תראו למה גרם הטקסט הנורא ההוא… דיקטטורה סטליניסטית ברוסיה ובמדינות החסות שלה, טרור פנימי, רעב ומחסור, קריסה חברתית ותרבותית. אבל האם באמת התגשם בברית המועצות החזון כפי שנוסח במניפסט ההוא?

ויש שיאמרו: חבל שלא נכתב מניפסט ברור בקיץ 2011, שהרי היתה הזדמנות פז באמת לשנות דברים מן היסוד, ולא כמה סעיפים במו"מ האינסופי מול הכוח. רצינו את ההההכול וקיבלנו כלום. רצינו איכות חיים אבל סירבנו להזכיר את הפוליטי. כי רצינו שגם ברוך מרזל ונוער הגבעות יוכלו להקים אוהל בשדרות רוטשילד, וגם מהגרי העבודה, וגם הסטודנטים, וגם תושבי השכונות, גם הבורגנים וגם העניים, ואפילו שעשירים והסלבריטאים יחבקו את המחאה. למה לא בעצם. שכוווולם יבואו, ובלילה יעצור שם ברי סחרוף וינגן כמה שירים, ויהיה מגניב, ולרגע נשכח שעוד חוזר הניגון.

רצינו שהארץ תשתנה, אבל מאימת פירוק החבילה, סירבנו לומר מה אנחנו באמת רוצים. במקום, מצאנו סלוגן נהדר, מעין תמצית מזוקקת של יופי קונצנזואלי – צדק חברתי. צדק חברתי אבל אף מילה על דיכויו של עם אחר. צדק חברתי אבל אף מילה על חלוקה שונה, הוגנת יותר של העוגה. עוד לחינוך ולדיור אבל אף מילה על תקציב הביטחון או על הכיבוש – גם כשעומדים 100 מטר ממגדל הקריה בהפגנה החברתית-כלכלית הכי גדולה שהייתה בישראל. כמובן, כי ככה זה במדינה שבה תקציב הביטחון הוא בור ללא תחתית וללא פיקוח, מדינה אשר בה אחת משש משפחות (יהודיות כמובן) סמוכה אל שולחנו של תמנון הביטחון, מדינה שהיא יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם.

צדק חברתי שיתבטא בגבינה זולה יותר, אבל אף מילה על תנאי ההעסקה של מי ששומר על המפעל או על האולם הזה שבו נערך הכנס, או מי שינקה אחרי שנצא מכאן בסופו. צדק חברתי "בכללי" אבל לא בספציפי. כי הספציפי הוא-הוא הפוליטי. צדק חברתי שנכתב בתמהיל של מחשבה וזעם, ולא צדק חברתי שמוכתב על ידי כותבי נאומים שכבר מחשבים את האפקט של כל מילה על פלח שוק וקבוצת מיקוד. צדק חברתי עקר אשר כמו במתמטיקה מחפשים בו את הנוסחה האלגנטית, את המכנה המשותף.

מחאה זה לא קונצנזוס

מכנה משותף הוא החלום הרטוב של המפרסמים, של ערוץ 2 ולא של מי שמחפש חופש וצדק ושוויון. מכנה משותף זה להקשיב ולהצטמרר שוב ושוב מביבי שאומר: אירן אירן אירן אירן אירן – אחרי שנגמרו לו סוריה, לבנון, חיזבאללה, עיראק. ובקרוב, כמובן הוא או כל בוגר סיירת אחר שינהל לנו את המדינה יזעק מעל כל במה: ערב הסעודית. תימן. לוב. האחים המוסלמים. אל קעידה. השטן בכבודו ובעצמו – ושורות הפזמון המתלווה – לא לגעת בתקציב הביטחון. אין עם מי לדבר. זה לא כיבוש או הפקעת אדמות, זה זכות אבות. ואכן הגיע הזמן לשאול מה על זכויות הבנים והבנות שלנו – ואם להיות נועז – אלו של שכנינו, ואפילו של יריבינו, אויביינו? מה בנוגע לזכויות שלנו ושלהם ושל הבאים אחרינו ולא אותן זכויות מיסטיות, שחצניות ושנויות במחלוקת של אבות אבותינו ואבות אבותיהם?

צדק חברתי דרשנו. צדק חברתי בהפגנת ענק בצל מגדל הקריה, ומאתיים מטר מקניון אשר היה אמור להיקרא קניון השלום, ואשר לבסוף נקרא על שם יזם שקיבל באופן מפוקפק תעודה של אדריכל, שכמו קבוצה לא קטנה, כוחנית, ארסית, הולך והורס כל חלקה טובה של מסחר הוגן, של תחרותיות, שלא לדבר של נוף אורבאני ולא אורבאני, ואשר מוסדות תרבות רבים שמחים לקבל את תרומותיהם. כי צדק חברתי לחוד, ולעשות לביתי לחוד. במקום לקרוא באופן ברור לרדת אל המגדלים אשר הפכו לסמל לתרבות ההתבהמות הציבורית, לתשוקה הפטישיסטית האינסופית לעוד ועוד ועוד, לצרכניזם חולני, במקום זה ביקשה – הורתה – דפני ליף שנתפזר, שנראה שאנחנו מנומסים, לא לפני שנשיר את "התקווה". להתפזר??? מאבק זה בטח לא, אפילו לא מחאה, זה פסטיבל, וגם המוזיקה היתה מחורבנת, אבל זה עניין של טעם אישי, וכמו שציינתי, מניפסט צריך להיות ספציפי, גם באסתטיקה.

צדק חברתי לא נקנה בישיבה באוהלים ובישיבה בוועדות. צדק חברתי נקנה במאבק ולא במחאה. על מרטין לותר קינג ותומכיו נאסר לצאת לצעדה מהכנסייה בה התכנסו. אז יום יום הם כן יצאו לצעדה וחטפו מהשוטרים בברמינגהם. בזרנוקים, בשיני הכלבים, באלות, ואף נזרקו לכלא. בסוף הם זכו שהנשיא ג'ונסון יחתום על צו זכויות האזרח. בסוף הם זכו שבבית הלבן ישב נשיא שחור. לא הכול השתנה באמריקה, אבל הרבה מאד, בכל זאת, כן. בסוף ההפגנות הם לא שרו את ההמנון האמריקאי, גם כי הם הרגישו דחויים על ידי אמריקה. ואצלנו, בסוף הפגנה בצל מגדלי קריית הממשלה והביטחוניזם והקניוניזם שרים התקווה. נפש יהודי. התקווה בסוף הפגנה? חסרים כאן אנשים שמרגישים דחויים על ידי המדינה? חסרים שירים שמאחדים את כולם? ולמה להפגנה יש סוף מאורגן?

הפגנה היא ההמשך הישיר של מניפסט. המניפסט אמור להיות תוכנית פעולה, קריאה להתנגדות, לשינוי, לחיכוך עם הכוח. אבל כשהוא לא, כשאין מניפסט, אז ההפגנה היא פסטיבל בחסות המשרד לביטחון פנים, בנק הפועלים, וקבוצת שטראוס (הוי כמה התמוגגנו כשבניגוד לזהבית כהן מתנובה, עופרה שטראוס המתוקה היתה נחמדה, היא אפילו יצאה לדבר אתנו וישבה איתנו על המדרגות, ועוד בג'ינס!).

לאמריקאים לפחות היה וודסטוק כדי לסיים את התקווה של שנות השישים. ובסופו, כן, ההמנון האמריקאי, אבל מפורק, זועק, עובר דקונסטרוקציה באצבעות של הנדריקס. לנו היה איל גולן ושלמה ארצי. כלומר – גם המוזיקה נבחרה מתוך האמ-אמא של הקונצנזוס. אם בהפגנה בכיכר המדינה – ג'יסס – במקום הזה של תפלצות המיתוג מנקר העיניים, במקום שבו כל חולצה יכולה לפרנס יישוב בדואי לא מוכר במשך חודש, במקום שבו חונים בטריפל-פארק אדנותי כלי רכב שהם בעצם טנקים שעברו איזרוח – אם גם בכיכר המדינה הקריאה מהבמה הייתה לדבר עם הממשלה, אם גם שם אייל גולן שר "יש לי חלום, לקנות לך יהלום", פלא שכבר ארבעים שנה אנחנו הולכים לאיבוד דרך כל מרפסת אפשרית?

מחאה, ונכון יותר מאבק – הזרוע הביצועית של המניפסט – יוצאת מנקודת המוצא הקלאסית של "מי לאדוני אליי". לא כולם. יבואו רק מי שאינו עובד אלילים, או האלילים החדשים, המותגים, הסלבס, הממון, הנדל"ן והביטחון. מחאה זה לא קונצנזוס. מחאה זה נגד כל סוג של קונצנזוס. קניונים. בולמוסי קניות לחג. מנגלי עצמאות בצל הסגר בשטחים. מותגים. תאגידים. ערוץ 2. ידיעות אחרונות. כיבוש. כוח. ממשלה. משטרה. מערכת החינוק. מחאה זה לא קונצנזוס.

מחאה זה לא דובי-חיבוקי. ואם דובי חיבוקי אז שיהיה אירוני, כזה שיגרום למשטר, למשטרה להתעצבן. המחאה-לוקסוס של קיץ 2011 הייתה בחסות המשטרה, באישור שלה. וכשאותם שוטרים ופקחים באו להרוס את המאהלים היו שלא הבינו: היי, אתם לא איתנו? אז זהו שלא, המשטרה והכוח אף פעם לא איתנו. כשהם יקבלו פקודה מרון חולדאי או מביבי לפרק את הברדק, אז חסל סדר חגיגות בשדרה.

מאבק זה לא על איכות חיים מפונקת. לא על כך ששכר הדירה שלי עלה. את זה אני מנהל מול בעל הבית שלי. סליחה – אבל ראשי המאבק לא חייבים לגור בלב תל אביב. בכלל לא בתל אביב. את זה המדינה לא חייבת לה. מאבק זה לא על מחיר הקוטג' או הבמבה. מותר לשטראוס-עלית למכור יותר בזול בניו יורק. לא רוצים, אל תקנו. מאבק זה על זכויות אזרחיות ובתוכן הזכות להתפרנס בכבוד, ועל זה המדינה חייבת להגן, ולפרק את חברות הקבלן, למסות את הסופר-עשירים, להגביל את החזירות התאגידית בעזרת מיסוי, לחוקק חוקים שמעודדים אחריות תאגידית, לאכוף פיקוח על פגיעות כלכליות, קהילתיות וסביבתיות, ולהבטיח תחרות הוגנת ורחבה.

מאבק זה לא על איכות חיים מפונקת. מאבק זה על זכויות אזרחיות ובתוכן הזכות להתפרנס בכבוד, ועל זה המדינה חייבת להגן. קיץ 2011. צילום: גלעד מלצר

מאבק זה על הזכות לקבל שירותים שעבורם אנו משלמים – אבל, וזה אבל קריטי –  זה חייב להיעשות  מתוך הבנה שעוגת התקציב מוגבלת ועל כן, בעצם, המאבק האמיתי הוא על סדרי עדיפויות. מי שתומך במדינת בטחון והתנחלויות שלא יתפלא שלא נשאר כסף לחינוך, בריאות, סעד, ותשתיות. מי שתומכת בכלכלה קפיטליסטית בלתי מרוסנת שלא יתפלא כשהחודש נגמר לה אחרי שבוע. מי שמכור למותגים, שלא יבכה על יוקר המחיה.

אם רוצים – ואני רוצה – שינוי אמיתי, אז צריך, כפי שכתבו המהפכנים במאתיים וחמישים השנים האחרונות, לנסח בצורה ברורה את המטרות, את אופני הפעולה, את האסטרטגיה, והטקטיקות – ולהיות פוליטי. אסור לראות רוחות ושדים במקום שבו יש בני אדם וצרכים אמיתיים. לדעת שהמפגש עם הכוח יש לו מחיר, ושהמחיר הזה, בין אם מדובר בזרנוקי מים, באלות ובכלבים בדרום ארצות הברית, בין אם זה הכפשות, בוז, ולפעמים אף מחיר כבד יותר כמו דם ומעצרים בדרום אפריקה, בפולין של סולידריות, בניקרגואה של הסנדניסטס, ואף מילה על שכונות המצוקה, על פלסטין  – המחיר הזה – עליו נסללת הדרך לשינוי. יש להבהיר את ההשקפות בכל תחום, לדעת שלא כולם יבואו, ושכך, רק כך זה יכול באמת לקרות, השינוי. אם כולם מראש מסכימים איתי אז לא צריך מניפסט, לא צריך מחאה, לא צריך מאבק, לא צריך שינוי. הואיל וזו, כמובן, אינה התמונה, אז חובה לשאול באופן נוקב: הלנו אתה או לצרינו – ולהיות מוכנים למאבק שאינו פיקניק של קיץ.

מוקדש לראובן אברג'ל ולמרסלה אדרעי (הוקרא לראשונה בכנס "הדחף לפרסם", במכללת שנקר ב-29 באפריל 2012)

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    תודה גלעד מלצר.
    פעם נוספת את הדברים החשובים:

    אם רוצים – ואני רוצה – שינוי אמיתי, אז צריך, כפי שכתבו המהפכנים במאתיים וחמישים השנים האחרונות, לנסח בצורה ברורה את המטרות, את אופני הפעולה, את האסטרטגיה, והטקטיקות – ולהיות פוליטי. אסור לראות רוחות ושדים במקום שבו יש בני אדם וצרכים אמיתיים. לדעת שהמפגש עם הכוח יש לו מחיר, ושהמחיר הזה, בין אם מדובר בזרנוקי מים, באלות ובכלבים בדרום ארצות הברית, בין אם זה הכפשות, בוז, ולפעמים אף מחיר כבד יותר כמו דם ומעצרים בדרום אפריקה, בפולין של סולידריות, בניקרגואה של הסנדניסטס, ואף מילה על שכונות המצוקה, על פלסטין – המחיר הזה – עליו נסללת הדרך לשינוי. יש להבהיר את ההשקפות בכל תחום, לדעת שלא כולם יבואו, ושכך, רק כך זה יכול באמת לקרות, השינוי. אם כולם מראש מסכימים איתי אז לא צריך מניפסט, לא צריך מחאה, לא צריך מאבק, לא צריך שינוי. הואיל וזו, כמובן, אינה התמונה, אז חובה לשאול באופן נוקב: הלנו אתה או לצרינו – ולהיות מוכנים למאבק שאינו פיקניק של קיץ.

    תודה גלעד. בהמשך לויכוח על השאלה המזרחית. כן המאבק המזרחי חייב להיות פוליטי. המזרחי חייב להפוך לאזרחי. כי רק האזרחים יכולים לכפוף את הממשלה, את ההון את בעלי השררה לחוק. מאיר עמור

  2. אלה

    "סליחה – אבל ראשי המאבק לא חייבים לגור בלב תל אביב. בכלל לא בתל אביב. את זה המדינה לא חייבת לה" סליחה, אבל אני אבחר איפה לגור ולא בעלי ההון יבחרו עבורי. אצא ואאבק בכל כוחי כנגד מי שינסה לדחוף אותי לאיזה פריפריה או התנחלות בגלל שאין לי ירושות. זה היה הכוח האמיתי של המחאה, למרות מה שכתבת. מאבק על הזכות להיות אזרח של עיר אמיתית, לא להיות מנותב ע"י מישהו אחר ולהרגיש את הדיכוי יום יום, שעה שעה.

  3. גלעד מלצר

    אלה, את מתבלבלת בין חובה לזכות. זכותך (בנתיים) לגור – או לנסות למצוא מקום מגורים – בכל מקום במדינה. אבל לא חובת המדינה לעזור לך לגור בכל מקום. בעיקר לא במקום הכי נחשק (סטטיסטית). חובת המדינה לספק מגורים, או את האפשרות למגורים לחלשים כלכלית, לכל אזרחיה, אך בשום פנים ואופן לא במקום מסויים. אם חשקה נפשך במקום מסויים, זה בעיה שלך. את יכולה להלחם על זכותך זו, אך המדינה לא חייבת להתערב לטובתך. היא אפילו מחוייבת, באופן הוגן לחלוטין, לא להתערב לטובת אף אחד. תלחמי בבעלי בתים בכך שתסרבי לגור במרכז ת"א, ושכר הדירה ירד. תילחמי על כך ש"דירות רפאים" ימוסו. תילחמי על כך שכאשר העירייה מוכרת קרקעות לקבלנים, יובטח שאחוז מסויים מהדירות יושכרו בשכ"ד מפוקח. אני נורא נורא רוצה לגור בדירה עם בלקון לים התיכון, בצפון הישן של ת"א. אבל לא אדרוש את התערבות המדינה בנידון. זו בעיה שלי.

  4. נתן.

    פעילי השמאל הרדיקלי שכבר שנים דוחקים את עצמם לשוליי השוליים של החברה הישראלית שנכשלו לחלוטין במאבק שלהם בהפרטה ובכיבוש ,שלא הצליחו לקדם במילימטר את הרעיונות שלהם בתחומים כמו שיויוך חינוך מלחמה בעוני וצדק חברתי ושלהפגנות שלהם באים יותר עיתונאים ממפגינים נותנים עצות לאחרים איך לעשות מחאה ואיך לסחוף המונים.

  5. כפיר

    על מאמר אמיץ וחשוב.

    אני שמח שגם מאיר עמור מסכים עם מלצר על הצורך להשתמש בכוח ועל מחיר החירות. בתגובתו למאמרי הוא התעקש על המאבק "הלא אלים" שבפעולות המזרחיות.

    פעולות לשיויון אינם יכולים להיות מקופלות אל תוך ה"אזרחי"; להיפך, ברגע העימות הם לא אזרחים כלל וכלל אלא דבר מה שעדין אין לו שם. ולאחר העימות המוצלח בוא תבוא מציאות שונה לגמרי מזו האזרחית הקונבנציונלית. מקווה להמשיך את השיחה.

    תודה שוב על מאמר חשוב ונוקב.

  6. דן

    מאמר מעולה ונכון צריך להפסיק לשחק בילד הטוב ולהגיד פוליטי וסדרי עדיפויות. אבל גם לזכור שצריך לעשות את זה לא מתוך התנשאות, אלא יחד עם המאבק. להיות עם מטפלות המשפחתונים במאבק על התנאים שלהם ולהגיד פוליטי. להיות עם תושבי אל-ערקיב שאתמול יערו להם את האדמות ולהגיד פוליטי. להיות עם אמהות חד הוריות שמפונות מהבית לרחוב ולהגיד פוליטי. "השמאל הראדיקלי" נכשל כי הוא אמר את זה מלמעלה, הוא אמר בהתנשאות פוליטי. רק מתוך המאבקים של האנשים אפשר להגיד ושיקשיבו. רק ביחד. ולגבי עדיפות, כשתגיד פוליטי לקיבוצניק שבוכה על קוטג' שמרוויח את הכסף של קרית מלאכי או דימונה הוא יגיד אז לא משנה עדיף צדק חברתי… העדיפות עם מי להיות ביחד במאבק היא עם מי שכרגע צריך לקבל עדיפות. בגלל זה לדרוש דירה בת"א לא מביאה לפוליטי כי היא באה על חשבון מה שהרבה יותר חשוב, קודם כל לדרוש דירה בב"ש או ירוחם או דימונה ולא להיזרק לרחוב. וכל זה כבר קורה בהתחברות-תראבוט.

  7. אןרה לב-רון

    מזמן לא עלצתי כל-כך על קריאה לפעולה ואלימות בחובה. הסימנים הכחולים שהיו לי ממאבקים במרוצת עשרות שנים, כבר התפוגגו, וחשבתי 'איך נעלם מעיני 'הנאבקים' שצריך להיות מוכן לשלם מחיר. שחייבים לשלם מחיר. כי אין קופירייטר שיפיק טקסט שיוכל לשכנע את האוליגריה לוותר על השלטון/הון בהתנדבות.
    הרי לא חשבנו שהם אוחזים בכל הכוח הזה רק משום שלא שמו לב לנרמסים. אם לצטט את ביבי בימי המחאה 'התברר שיש אנשים שלא גומרים את החודש'. התברר? אופס, הנה שב ונעלם.
    הרי כל ילד יודע שצריך 'בסרגל, במקל, מה שבא ליד'.

  8. אילן

    להגיד על המחאה של הקיץ שנכשלה, פחות משנה לאחר שהסתיימה, וכשהיא עומדת להתחדש, זו יומרנות בדרגה גבוהה.
    זלזול אינטלקטואלי ופטרנליסטי כזה במעשי ההמונים לא נראה כבר מזמן, מאז ימי הגדה השמאלית של סארטר ויתר ממוללי המוך מטבורם.
    עם זאת, אני בעד שהכותב ינהיג את המחאה מכאן והלאה, בדרך הנראית לו, ואני מוכן לתרום לו 50 ש"ח לתחילת מאמציו/עבודתו.

  9. דןש

    חייבים רק להזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים.
    צדק חברתי איננו הפקרות במתן משאבים. צדק חברתי חייב להתייחס גם לאלו המניעים את המשק. צדק חברתי חייב לטפל ב"חזירות" חייב לקחת יותר ממי שיש לו ולתת יותר למי שאין לו. צדק חברתי חייב להקנות שוויון (התייחסותי) לכל ללא הפליה על רקע כל שהוא. צדק חברתי חייב להעשות לגבי כלל אזרחי מדינת ישראל והשוהיים בה. הבעיה היא היכן עובר "קו הצדק" וזה נקבע ע"י הפוליטיקה. זה נקבע על פי הגישה הפוליטית כלכלית; זה נקבע על פי הפוליטקה המדינית; זה נקבע על פי הפוליטיקה הגזענית; זה נקבע על פי הפוליטיקה המשיחית.
    את הסיסמא של צדק צדק תרדוף – כאשר הוא בורח ממך יש להחליף. להפסיק לרדוף אחרי/או את הצדק ולהכיל אותו. להפסיק עם ההצהרות והדיבורים ולהתחיל במעשים.

  10. ירון בן עזרי

    מאמר טוב, שמבטא בעיקר קוצר יד של הכותב לייצר מניפסט בעצמו.

    מניפסטים למאבק נכתבו ועדיין נכתבים במרחבי תנועת המחאה, וסביר להניח שאחד מהם גם יתפוס בסוף.

    יש במאמר הרבה ביקורת ראויה (הפחד מפוליטיקה, ההופעות המטופשות בהפגנות, התקווה), אך הנה ביקורת לכותב – צא ולמד. אתה כנראה לא מכיר את מעגלי הפעילים בארץ. אתה כנראה לא קורא דפי פייסבוק של המחאה. יש מניפסט אדיר בהתגבשות, ובניגוד לעבר, הוא לא נכתב ע"י אדם יחיד שיושב בחדרו, אלא נכתב ע"י חכמת ההמונים במרחב הציבורי.
    פעילי מהפכה רבים לא מפחדים מפוליטיקה, לא מפחדים מחיכוך עם ממשל, נעצרים מורחקים ומוכים מדי שבוע ע"י המשטרה.
    המאמר אומר בעיקר, אני יותר חכם. אבל את מהות המהפכה האמיתית הוא לא תופס. דמוקרטיה אמיתית, זה ברור מספיק?