אז הוא זִגזֵג, אז מה?

הביקורת על ההסכם שנחתם באישון ליל מתעלמת מהעיקר: חיינו תחת שלטון צבאי בחברה אזרחית מגויסת, שמוקד הכוח שלה לא מצוי עוד בבית הנבחרים אלא בדלת המסתובבת של מטה המטכ"ל וגרורותיו. תאמר מסאלחה נחלץ מהדיון העקר על כזביו של הגב-גבר התורן
תאמר מסאלחה

לפני כחודש נבחר הגנרל זיגזג לעמוד בראש מפלגה, וגם אז הזכירו לנו שהוא זגזג. הגנרל הזה מזגזג חופשי! ולמה שלא יזגזג? הרי גנרלים לא נותנים דין וחשבון על מעשיהם, ובכל זאת תמיד נבחרים בסופו של דבר. מי מהם לפוליטיקה, מי מהם לעסקים, מי מהם לחינוך, מי מהם להוצאת ספרים ולעסקי האמנות. תמיד נבחרים ותמיד מזגזגים, הגנרלים. אולי לא תמיד בפומבי, אבל לזגזג הם לבטח יודעים.

רב אלוף שאול מופז, אוקטובר 2000. תמיד נבחרים ותמיד מזגזגים, הגנרלים. אולי לא תמיד בפומבי, אבל לזגזג הם לבטח יודעים. צילום מסך

גם אני מזגזג לפעמים, בעיקר בין המכוניות, כשאני עוקף מימין ועוקף משמאל. זה לא טוב, אני יודע, אבל הזגזוג היא כנראה תכונה אוניברסאלית. ההבדל הוא שחלקנו נותן עליה את הדין, וחלקנו חסינים. למעשה, העולם מחולק לשני סוגי מזגזגים: בני תמותה וגנרלים, אני די משוכנע שהאבחנה הזו פורסמה בכתב העת המדעי Nature , שגם הוא, אגב, מזגזג. למשל, פעם מפרסם שנצפו חלקיקי אטום הנעים במהירות יותר גבוהה ממהירות האור (שגם זו יכולת שנצפתה אצל כתבינו לענייני ערבים ומזרחנים, שכידוע מסוגלים לדעת מה ערבי חושב לפני שמחשבתו נחשבה), ופעם מפרסם שזו טעות.

אך בעצם הזגזוג לא קבור החמור, שגם הוא ידוע כבעל חיים זגזגן כמו הגנרל. הכלב (הנה לכם עוד זגזוג) קבור בהתעקשות של השיח הישראלי להתמקד בשיח הביקורתי האינפנטילי של ה"זיג זג", סוג של עמדה מאצ'ואיסטית של "מילה זו מילה" ש"גבר גבר" חייב לעמוד בה. מכל הדברים המהותיים והאיומים הקשורים בגנרל מופז ובגנרלים אחרים המשמשים בחברה הישראלית, מתמקד השיח ב" אמרת שבית לא עוזבים, ועזבת!" "אמרת שביבי זה אסון והצטרפת!" נכון, עד כמה שהתרגיל הפוליטי היה מסריח ומסריח הוא אכן היה, זה לא הסרחון העיקרי. הסרחון המזוגזג הזה דומה לסרחונה של שן שום על פגר רקוב! הפגר הוא ה"דמוקרטיה הישראלית", ששגרירנו בארה"ב אוהב להזכיר לגויים שהיא היחידה במזרח התיכון בבואו להצדיק את מפעל הכיבוש.

ובכלל, מדוע הפרצוף המופתע הזה לנוכח האיחוד מופז-ביבי, ולמה קימוץ השפתיים ועיקום האף מן "התרגיל המסריח" שהופיע שוב בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית. קשה שלא להשתאות על התעקשותו של השיח הציבורי הישראלי לפספס שוב את העיקר בסוג של אדיקות ריטואלית מופתית, בה חזינו כבר כאשר דילג על העיקר במחאה החברתית ובאירועים מכוננים אחרים.

העיקר, רבותי המזוגזגים, זה לא הזיגזג הפוליטי התורן של הגנרל מופז, וגם לא אחיזת העיניים והולכת השולל של המערכת הפוליטית על ידי הצמדים ביבי-ליברמן או ביבי-ברק. במידה מסוימת העיסוק הזה מסתיר מהציבור הישראלי את הפגע הרע של הפוליטיקה הישראלית הקשור בראש ובראשונה בחונטה הצבאית השלטת מאז ומעולם בכיפת הפוליטיקה והציבוריות הישראלית, שלצורך הישרדות קשרה זה מכבר קשר אמיץ עם הימין הקיצוני ועם בעלי ההון. השילוש הזה ליברמן-ביבי-מופז דומה בדיוק לשילוש ציפי-ביבי-ברק, או לשילוש מופז-ביבי-יאיר או כמעט כל שילוש אחר שתחשבו עליו. יתכן ששילוש אחד יהיה יותר פופוליסטי בהכרזותיו הימניות, והאחר יהיה יותר פופוליסטי בהכרזותיו החברתיות, אבל יהא השילוש אשר יהא, בבסיסו יהיה שלטון הצבא.

אנחנו חיים תחת שלטון צבאי, חברה אזרחית שחוילה וגויסה עד נימי נפשה, עד שאינה יכולה להבין שמוקד הכוח שלה לא נמצא עוד בבית הנבחרים, אלא בדלת המסתובבת של מטה המטכ"ל וגרורותיו. מופז, כמי שישב על כיסא המטכ"ל, הוא איש רב זכויות, המהנדס של האינתיפאדה השנייה, האיש שעל שמו ניתן לזקוף את מדיניות הרצח ללא משפט, המצור וההרעבה, הפרות זכויות האדם הנרחבות, וההרס השיטתי של התשתיות וצריבת התודעה, יחד עם ההרס הסופי של תהליך השלום. עם מתן קרדיט כמובן לאישים רבים אחרים, כמו: אהוד ברק, אריאל שרון, ממלאי פונקציית כתבינו הצבאיים וכתבינו לענייני ערבים. וכמובן עוד חבורה של גנרלים עתירי זכויות כגון בוגי יעלון, יום טוב סמיה, גל הירש ואחרים שתקצר היריעה מלהזכירם.

אבל ומכיוון שאני יודע שדם של ערבים והפרה של זכויות לא נחשבים יותר מדי בחברה לאומנית, מיליטריסטית וגזענית כמו החברה הישראלית, בוודאי כאשר משווים אותם לנושא באמת רציני כמו הזיג זג. לכן אולי בכל זאת אנסה לענות על השאלה מדוע זיגזג כזה הוא אפשרות סבירה וחוזרת על עצמה בתוך הנוף הפוליטי הישראלי? לשם כך אנחנו מחויבים קודם לשאול האם אנחנו מפנים את הביקורת שלנו לגוף שבאמת מכריע לגבי חיינו?

ממריאים מעל ההמון. המזגזג התורן והחבר מהסיירת. עיבוד: אמיר שיבי

בסרטו מאיר העיניים של מויש גולדברג, "מיליון קליעים באוקטובר" שבדרך פלא לא הצליח להעיב על הקריירה הפוליטית של רבים מגיבוריו, נחשפת מערכת הכוחות של צבא-דרג מדיני במהלך ארבעת חודשי האינתיפאדה השנייה. מערכת זו עולה מתוך דבריהם של אישים בפוליטיקה, בצבא, בתקשורת ובציבוריות הישראלית, כאשר אלה מציירים באופן אחיד את דמותו של צה"ל והעומד בראשו אז, שאול מופז, כחונטה צבאית אשר מסכלת, מכתיבה וכופה על הדרג המדיני את המציאות הפוליטית שדוחפת בכל הכוח לעימות אלים ועקוב מדם עם הצד הפלסטיני. תוך כדי צפצוף בוטה על שלטון החוק, על עיקרון הפרדת הרשויות ותוך ניהול מערכת שקרים מסועפת כלפי הציבור הישראלי והתערבות בוטה בעבודתו של הדרג המדיני ובפוליטיקה הישראלית בעזרת גישה בלתי אמצעית לתקשורת ולשיח הציבורי.

התערבות זו, שהייתה נחשבת בכל משטר דמוקרטי תקין כהפיכה צבאית של ממש, לא הצליחה להניב בישראל אפילו דיון ציבורי אחד ראוי לשמו או לערער את מעמדם של מופז או של צה"ל. מדוע? משום שצה"ל שולט בפוליטיקה, בכלכלה ובשאר צמתי החיים הציבוריים בישראל, משום שלצה"ל יש רדיו ואוסף של שדרנים לאומנים ונבחנים כמו עירית לינור ואחרים שמפיצים את האג'נדה שלו, משום שצה"ל בלב הקונצנזוס, פרה קדושה, אליל קדוש בחברה מיליטריסטית, וככזה אין לו מה לחשוש מדין וחשבון. כמו שלמופז לא הייתה סיבה לחשוש ממה שעשה, לא רק מבחינת פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות, הרשומים בגאון על שמו. מופז גם אינו חושש ממתן דין וחשבון על ההפרות החמורות של שלטון החוק והתמרדות הדרג הצבאי על הדרג המדיני.

לאור כל זאת, מופז אינו באמת חושש ממה שהוא עשה, כי הוא מבין טוב את כללי המשחק וגבולות הביקורת של הציבור הישראלי, אשר חש את חוסר הרלוונטיות של הפוליטיקה הישראלית ואת אזלת ידו בהשפעה עליה דרך בית הנבחרים הישראלי. שלב מתקדם יותר בשיח יגיע, כשהציבור בישראל יבין שקבלת ההחלטות האמתית על אופייה של המדינה, הפוליטיקה, הכלכלה והחברה לא מתבצעת בדיוני הכנסת או בשולחן הממשלה, אלא בבריקדות של הצבא.

הצבא, כגוף פוליטי, כבר קיבל הכרעה אסטרטגית-פוליטית לא לאפשר לחברה האזרחית לקום על רגליה ולדרוש מהגנרלים לתת את הדין. הצבא , שמטרתו להשאיר את החברה האזרחית ואת סדר היום האזרחי-פוליטי משועבד לצרכיו ולאינטרסים הצרים שלו כמערכת ארגונית, בא על כן בברית אסטרטגית עם הימין הקיצוני והימין הכלכלי בישראל. הצבא שם לעצמו למטרה לרסק את החברה האזרחית באמצעות התשה כלכלית, צמצום מרחב הזכויות והחירויות של פרטיה ואינדוקטרינציה של שיח הפחד, הלאומנות, הגזענות והשנאה שהוא מקדם דרך הפוליטיקה, התרבות, התקשורת, המערכת הכלכלית והמערכת החינוכית.

לצערי, השיח הציבורי הביקורתי הישראלי איננו מצליח כיום להתרומם לגודל האתגר בהיותו משועבד לשיח פופוליסטי של זיגזג, ונותר עיוור לעסקה האמתית שנרקמה מאחורי גבו, זו של הצבא, הימין הקיצוני, והימין הכלכלי בישראל. התופעה הזו מהווה עוד הדגמה למציאות החיים תחת חונטה צבאית הפועלת כבעל הבית האמיתי המצוי מעל לחוק ומעל כל ביקורת. כך לבטח מרגישים מופז, ברק ואחרים מראשי המערכת הצבאית. תודה לאל שכל העם צבא, והפרחים לצה"ל!

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שושנה גבאי

    כתבת תאמר.

  2. איריס חפץ

    הבעיה היא שמי שצריך לשפוט ולחשוב כבר שכח איך זה מרוב "יש ילדים זיגזג". זו הרי עוד דרמה מדומה בדרך להעמקת השליטה של הצבא על החיים בישראל. אני מניחה שאתה יודע שלא מדובר בתהליך השתלטות ממש על החברה האזרחית, כיוון שכזו לא היתה מעולם. ישראל נולדה מגוייסת.

  3. מיכל גרינברג

    בדיוק במקום. ומחזק את תחושתי שביטול או הקדמת הבחירות, או שלי ביבי מופז, כלום לא משנה. אבל אנחנו שוכחים, מתפתים. ואולי כדאי שנלמד את שוק הנשק לעומק, שמניע על כך הרבה מחיינו. אנחנו יותר מדי פעמים מסתפקים באמירות, מעט מדי מידע.

  4. כפיר

    אני מסכים לגמרי עם הטענה שלחונטה הצבאית יש כוח רב מדי על המערכת הפרלמנטרית, אבל זה משום שהשניים מעולם לא היו נפרדים במודל הישראלי (על כך למטה).

    אני גם חושב שעיסוק ב"זיג-זג" הוא שולי לעומת יחסי הכוח בחברה הישראלית. אני פחות מסכים שעל מנת לראות מה קורה כאן, יש להקריב את התפיסה שפוליטיקאים צריכים לומר אמת ולהיות נאמנים להבטחותיהם. במילים אחרות, אני לא מקבל את הזיג-זג כתופעת טבע.

    אני רוצה להסתייג גם מהתפיסה שהחונטה הצבאית היא הגורם הקובע ואילו השאר הם גרורות, או שיש לה כוח שווה לאלה האחרות. אני חושב שזו תפיסה לא מדויקת שתופסת את הצבא כאלמנט עצמאי מדי. נכון שבחברה קולוניאלית-מיליטריסטית כמו ישראל לצבא יש כוח רב מדי, אבל גם הצבא הזה משתנה עם הזמן ומתעצב יותר ויותר לפי השינוי המבני הכולל שבו ישראל עוברת ממבנה אטטבי (קפיטליזם-מדינתי) למבנה ליבראלי.

    מצד אחד הצבא הופך יותר ויותר תלוי בשיקולים כלכליים ובלוגיקה של עלויות (כמו חברה בשוק המסחרי), ומצד שני האינטרס הצבאי מתחרה עם האינטרס הכלכלי הכללי שהולך ונפרד ממנו. אין ספק שניאוליברליזם משתלב מצוין במילטריזם (ארה"ב היא דוגמא מצוינת לכך), אבל השאלה מהו תפקיד הצבא במערך הכולל.

    לבסוף, אני רוצה להדגיש שבמבנה הישראלי התפיסה שהצבא והפרלמנט הם שני גופים נפרדים ולכן לצבא יש "השפעה" על הפרלמנט, הוא לא מדויק. החברה הישראלית נבנתה מתוך חפיפה הדוקה בין כוח פוליטי, כוח צבאי וכלכלה. עד לא מזמן ישראל מעולם לא ממש יצרה ספירות מובחנות כמו במודלים האירופאים או זה האמריקאי. העובדה שאנחנו יכולים היום לדבר על "השפעה" כאילו הצבא והפרלמנט הם שני גופים נפרדים, זה דווקא מכיוון שהם הולכים ונפרדים ואנחנו יכולים פתאום להבחין ולבקר את הקרבה הגדלה ביניהם.

    עם כל זאת, אני מסכים לחלוטין עם רוב הדברים.

  5. דרור ק

    לא בטוח שצריך להגיב על דברי הבל כאלה, אבל בכל זאת.
    אני מצטט: "אנחנו חיים תחת שלטון צבאי…" נו באמת. שלי יחימוביץ' עשתה את הקריירה שלה בצבא? נכון, היא לא בממשלה כרגע (והיא גאה בכך ובצדק), אבל מישהו מונע ממנה להתמודד על ראשות הממשלה? יאיר לפיד, הכוכב הפוליטי החדש, הוא אישיות צבאית? מדובר באדם שעשה את שירות החובה שלו בביטאון "במחנה". כמה גנרלים יש בש"ס – אחת המפלגות המשפיעות ביותר בשלושים השנים האחרונות? שאול מופז הוא רמטכ"ל לשעבר. יש הרבה אנשי צבא שהפכו לפוליטיקאים, יש שיאמרו יותר מדי, אבל התופעה הזאת דווקא הולכת ומצטמצמת. המגזר הנוכחי שתורם פוליטיקאים חדשים הוא בעיקר מגזר העיתונות. שאול מופז הוא אחד הפוליטיקאים הגרועים ביותר, גם בין אנשי הצבא לשעבר, וגם בין כל הפוליטיקאים הישראלים. עצוב לראות אדם כזה בעמדת השפעה, אבל צריך לזכור שזה מאוד-מאוד זמני. הסיכויים שלו להיבחר בעוד שנה וחצי (אולי אפילו קודם לכן) הם קלושים. גם אהוד ברק זוכה לפופולריות אפסית למרות עברו הצבאי, ובבחירות הבאות הוא כבר יהיה ככל הנראה מחוץ לפוליטיקה.

    אבל באתר "העוקץ" כמו באתר "העוקץ" אפשר לכתוב דברי הבל בתנאי שמדובר בביקורת ארסית על ישראל (ולאו דווקא על מוסדות המדינה, אלא על הציבור הישראלי בכללו). פעם היו באתר הזה מאמרי ביקורת נוקבים. לאן הם נעלמו?

  6. כפיר

    אני חושב, דרור, שיש לך תפיסה צרה מאוד של הביטוי "חיים תחת שלטון צבאי."

    אפשר אולי להתווכח על דרגת ההשפעה שיש למילטריזם על החברה הישראלית, אבל החונטה הצבאית בפירוש נמצאת במרכז יחסי הכוח בישראל. לחונטה הזו במובן הרחב שלה (צבא, תעשייה צבאית, אידיאולוגיה) אין ממש צורך לתפוס את השלטון (אי אפשר לעשות זאת במילא במדינה כמו-דמוקטית), אלא להשפיע על מערכת זו.

    אתן דוגמא פשוטה. כידוע בימים אלה רבים בארה"ב ובאירופה טוענים שהממשל נוטה מדי לכיוון המערכת הבנקאית ועם זאת יש מעט מאוד בנקאים בקונגרס האמריקאי המונה בשתי בתיו 535 איש. הנרי פולסון הוא דוגמא בולטת, אך תמצא מעטים אחרים.
    גם המצב צרפת, יוון, ספרד ואיטליה.

    זה שיחימוביץ או לפיד לא מגיעים מהחונטה הצבאית לא אומר שהם לא ימצאו את עצמם מקשיבים להם או לפחות נאבקים מולם. כפי שכתבתי כאן, אני מסכים שהחברה הישראלית משתנה, אך לכוח הצבאי יש השפעה עצומה על החברה הישראלית.

  7. דןש

    בתחילת שנות המדינה הפעילות הפוליטית היתה על בסיס אידאולוגי. כאשר בחרו מפא"י ידעו מה יקבלו וכאשר לא בחרו חרות המתנגדים ידעו למה התנגדו.
    מנחם בגיןולאחריוכל ראשי הממשלות, למעט שמיר, תרפו את הקלפים והפכו לפרגמטיים ואולי לכדאיניקים ולאחר הבחירות התברר שראש הממשלה פועל שלא על פי הבסיס האידאולוגי עליו הוא נבחר.
    הגדילו לעשות שרון ונתניהו שהוליכו את בוחריהם בכחש. הראשון לטובה על פי תפיסתי והשני לרעה. אחד בפה ואחד בלב ולמען מטרת שליטה ו/או השרדות. זה בדיוק מה שעשה מופז. רגע לפני חיסולה של קדימה, כחיל טוב "שכב על הגדר" על מנת להציל את 27 שותפיו/חייליו מכליה במישור הפוליטי אין זה פלא שכולם "מחאו לו כפיים" והלכו אחריו כצאן ודחו את ה"טבח" למועד מאוחר יותר.

  8. דוד

    אהבתי מאד את סגנון הכתיבה, תאמר, ואהבתי את הרעיון.
    כמובן ש"חונטה צבאית" ו"משטר צבאי" לא קיימים כאן וזו שטות מוחלטת.
    הדבר המדאיג ביותר היא ההסתאבות בשל קשרי ההון-שלטון.הרי כמה גנרלים יושבים בממשלה? חמישה גנרלים (מופז, יעלון, ברק, יוסי פלד, וילנאי) מתוך (אם לא התבלבלתי בספירה) 43 שרים וסגני שרים (שזו לכשעצמה שערוריה מטורפת: מי צריך יותר מ-12 עד 18 שרים?). וכמה מתוך ה-43 נגועים ביחסי קירבה עם בעלי הון או אפילו שפוטים של אותם בעלי הון?

  9. אין חיים תחת איום צבאי מתמיד

    אין בנמצא מודל שיציל את ישראל מהשלום. שום 'גועליציה גדולה' לא תצליח למגן משימה איומה ובלתי-אפשרית, ולהגביר את 'היציבות והמשילות'. גם בגרמניה של טרום מלחמת העולם השנייה היתה "הסכמה לאומית רחבה", שתמכה בפיהרר, וראו מה קרה. אז מה הם עושים? (נהנתניהו-ברק-ליברמן-והחדש/ישן מופז האירני) — הם מחלקים את העוגה (ואת השכר וההון) ללקקנים שמתקרבים לצלחת. ולציבור? – משאירים עצמות שדופות, וסיפורי הצלחה [שעלולים להפוך ב'עתיד' הקרוב ל'כשלים' נוראיים, שעליהם תדווח ועדת חקירה 'וינוגרדית' שתמנה הגועליציה לעצמה]. נשאר רק להודות לכותבים השייכים למיעוט שמבין, לתאמר מסאלחה, לעודה בשאראת – 'האינדיאנים שלנו'.

  10. אורי ביתן

    מענין באמת ש"מליון קליעים באוקטובר" לא הזיז לאף אחד. אולי מפני שזה לא הפעם הראשונה בה הצבא כופה מדיניות על הממשלה.

  11. נפתלי אור-נר

    מי שראה את הסרט, לא הזדעזע, ולא הבין את שליטת הצבא במדיניות האזרחית, ואת מערכת "שטיפת המוח" לציבור במהלך האירועים, אינו מבין דבר, וודאי שהוא נעדר תובנה של דמוקראטיה מהי

  12. ינון

    זאת בדיחה שלא מתיישנת…

  13. דרור ק

    יש רק בעיה קטנה עם התאוריה שלך – כמו כל תאוריית קונספירציה טובה, היא אינה ניתנת להפרכה. אם יש הרבה אנשי-צבא בפוליטיקה, אז אנחנו תחת "משטר צבאי". אם יש מעט, הרי כולם נשמעים להם, ולכן אנחנו עדיין תחת "משטר צבאי". מאיזה כיוון שלא תסתכל ואיזה נתונים שלא תבחן – תגיע תמיד לאותה מסקנה, כי אתה קודם כול יורה את החץ, ורק אחר-כך מסמן את המטרה.

    הצבא הישראלי נבנה בראשיתו כמליציה עממית. לעניין הזה הייתה סיבה פרוזאית: המלחמות היו תכופות ומספר החיילים הפוטנציאלי נמוך. לפיכך פיתחו שיטה שנשענת על חיילי מילואים. במצב כזה, הצבא משולב במארג החיים האזרחיים, ואין צורך להתפלא על כך שלצבא יש השפעה על הפוליטיקה. הרווח מכך היה סיכון נמוך מאוד להפיכה צבאית. המצב היום הוא שונה מאוד. צה"ל כבר מזמן נראה יותר כמו הצבאות המקצועיים של אירופה וארה"ב. ההשפעה של הצבא על החיים האזרחיים, כולל הפוליטיקה הולכת ומצטמצמת. מצד שני, הצבא, כמו בהרבה מדינות, הופך להיות מוקד כוח קצת מסוכן שצריך כל הזמן לרסן.

    העובדה שביבי ומופז שניהם קצינים לשעבר אינה משמעותית למעלליהם בזירה הפוליטית. תמיד אפשר למצוא בדרך מאולצת קשר, כפי שעושה כותב המאמר הגרוע שלפנינו. אבל בשביל מה?

  14. כפיר

    כמו שהצעתי, דרר, יש לך, תפיסה מאוד מצומצמת של השפעת הצבא על החברה הישראלית. כאשר אתה נדרש להסביר את עמדתך אתה נאלץ להצדיק את המבנה של החברה הישראלית. זו לא השאלה כאן.

    כמו שניסיתי להציע לך, ההשפעה הצבאית איננה מוגבלת לפרלמנט, אלא לתעשיה הצבאית, ליחס התוקפני של ישראל כלפי מדינות ערב וכדומה. אני מוצא שהכותב מעניין מאוד. חבל שהשיחה איתך כה מוגבלת.

  15. בעז

    כשהוא (הכותב) צודק הוא צודק.
    הדבר הקשה עוד יותר הוא, שאין לצבא כל עניין לשנות את המצב הזה ולא יהיה קל להביא קבוצה גדולה וחזקה כל כך לשנות את הנתיב שמוביל לאבדון כי היא מרגישה טוב שם. במקום של אלימות מתמדת, שהיא מהות קיומה.
    ובכל זאת בנימה אופטימית, בואו להפגין. גם אם זו הפגנת מרכז פושרת, בואו 🙂

  16. אורה לב-רון

    עוד ערוץ של גיוס האזרחות, הוא הדיון הבלתי פוסק ב"גיוס החרדים והערבים". כאילו מדאורייתא נקבע שכולם צריכים לשרת שלוש שנים, למרות שפעם שרתו שנתיים, ומאז מספר האזרחים עלה ואף הוכפל, ואם שלושת השנים לכל הן האקסיומה, עכשיו צריך רק למצוא לאן לשלוח אותם (לעבודות כפיה הקרויות שירות לאומי, למשל)

  17. דרור ק

    הבעיה עם הטיעונים שלך היא שהם לא מוגבלים. אם החלטת שיש השפעה רחבה של הצבא על החברה הישראלית, הרי אתה יכול לפרש כל דבר וכל תופעה כאילו הן מוכיחות את הטענה הזאת. הנה דוגמה שעלתה בדעתי הרגע: מחירי מוצרי המזון גבוהים מאוד בישראל? אין ספק שמדובר בתרבות ה"גזלן" המפורסמת, שבה סוחר עם "אוטו גלידה" חונה ליד קבוצת חיילים ודורש מהם מחירים מופקעים על משקאות קלים. אמיתי? מופרך? לך תדע. כשכל דבר מותר בדיון ואין שום מגבלות, גם תזה כזאת יכולה להיראות נכונה. בקיצור – חבל שיש לך ראייה מרחיבה מדי. התמקדות היא דבר חשוב.

  18. דרור בל"ד

    "העובדה שאנחנו יכולים היום לדבר על "השפעה" כאילו הצבא והפרלמנט הם שני גופים נפרדים, זה דווקא מכיוון שהם הולכים ונפרדים", וזאת בסתירה (לדעתי) ל"השניים מעולם לא היו נפרדים במודל הישראלי".

    יגיל לוי: "הזיקה בין נטל הביטחון לשוויון חברתי מופרכת מיסודה… בשנים 1985-2008 צמח האי-שוויון בכ-10% (בהתאם למדד ג'יני למדידת אי-שוויון בחלוקת ההכנסות בחברה), בעוד חלקה של הצריכה הביטחונית בתמ"ג ירד ב-65% בקירוב והתוצר עלה יותר מפי 2.5 בערכים ריאליים. כלומר, החברה הישראלית הקדישה לביטחון הרבה פחות משהקדישה בעבר, אבל גם נעשתה פחות שוויונית".
    דברים דומים השמיע גם ארכי פושע המלחמה אהוד ברק. כשנשאל על התקציב ההולך והגדל (2006 עד היום) אמר כי באחוזים התקציב דווקא הולך וקטן.

    לנתונים אלו אפשר להתייחס בשתי נקודות ראייה שונות. האחת מניחה כי תקציב הבטחון הוא קבוע כלשהו, ואז השימוש בשאר הכסף יכול להיות מושקע בצרכים משתנים (למשל חיוביים או שליליים). השנייה מניחה כי תקציב הבטחון הוא משתנה ובנוסף מניחה כי ניתוב הכסף הוא קבוע (נניח למשל לאך ורק צרכים חיוביים).

    מסקנתו של יגיל לוי: "קיצוץ נוסף בהוצאה הביטחונית, גם אם יהיה משולב במדיניות שלום, לא בהכרח יחולל תפנית בהקצאת המשאבים בחברה בישראל".
    מתוך: "לא קשור לביטחון" – יגיל לוי
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1691748

    היות ומדובר בשני משתנים, ישנו צורך לאמוד את מידת התלות ביניהם. דבר זה חורג מתחומי המתמטיקה או הכלכלה. כשאתה שואל מהו תפקיד הצבא במערך הכולל, אתה טוען כי "הצבא הזה [הציוני]משתנה עם הזמן ומתעצב יותר ויותר לפי השינוי המבני הכולל שבו ישראל [המדינה הציונית] עוברת ממבנה אטטבי (קפיטליזם-מדינתי) למבנה ליבראלי".

    קשה לי להתייחס לקביעתך היות ומדובר במושגים שאינני בקי בהם. נותר לי להתייחס רק למה שרואות עיני. היות ואין לי שום ויכוח עמך על מידת התלות בין החונטה הצבאית, ההון והשלטון – הרי מדובר באותם אנשים ממש – לא ברורה לי עמדתך כי שני הגופים הולכים ונפרדים, או כי ה"מצב" הולך ומשתפר. לא ברורה לי תפיסתך המסתייגת מ"החונטה הצבאית היא הגורם הקובע ואילו השאר הם גרורות", וקשה לי לראות איך הגעת למסקנה כי "האינטרס הצבאי מתחרה עם האינטרס הכלכלי הכללי שהולך ונפרד ממנו". אני רואה זאת כהיפך הגמור מכך:
    "עַל כֵּן יַעֲזָב פושע מלחמה את הצבא הציוני וְדָבַק בְּקשר הון-שלטון-חונטה צבאית וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

    ייתכן כי לא פירשתי נכון את יחסך לאינטרס הכלכלי הכללי. האינטרס הכלכלי הכללי של המשטר הציוני זהה לטעמי לאינטרס הצבאי ומנוגד לאינטרס הכלכלי הכללי של אזרחי המדינה הציונית בפרט ושל כלל התושבים בין הנהר לים בכלל. על כך אני בטוח כי אין מחלוקת בינינו. לגבי שאר הנקודות אשמח אם תרחיב.

    תודה, דרור.

  19. כפיר

    דרור, אני אשמח למקד את ההבחנות שלי אם תציב כאן שאלה ממוקדת.

    תאמר מסאלחה ואחרים לא מציעים תיאוריית קונספירציה בה ניתן להסביר כל דבר על ידי הביטוי "חונטה צבאית." זה לא הוגן לתאר את עמדתם כך.

    המאמר של מסאלחה כפי שאני מבין את המוטיבציה מאחוריו היא קודם כל להוציא אותנו – הרוב היהודי – מדפוסי המחשבה הרגילים שלנו ומהאופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה בישראל , נניח, עם מופז. למרות שיש לי השגות רציניות מאוד לאופן שבו הסרט "מיליון קליעים" מציב את האחריות בין הממשלה לצבא(ובעיקר מופז) אפשר להבין ממנו את גודל ההשפעה של מקבלי ההחלטות בצבא על ההיסטוריה של החברה הישראלית (ולו רק בשתיים עשר השנים האחרונות).

    אם נתמקד רק בסרט, כפי שביקשת, אין זה אומר שיש שם קונספירציה או כוח שאין לתאר את עוצמתו, אלא להיפך, בנאליות מסוימת של אנשים חלשי-אופי ומחושבים (סנה, בן-עמי ואחרים) מול צומת של נסיבות הרות גורל כאשר ברגע מסוים הכוח נטה לצבא שהיו לו (וכנראה לאחרים בממשל אך לא בממשלה) אינטרסים משלו לניהול המשבר. מה שהסרט מראה טוב מאוד הוא את הפער בין מקבלי ההחלטות בממשל לבין מה שמתבצע בשטח.

    עכשיו, נרחיב, כמו שאתה אומר, בגלל שלישראל יש מבנה הדוק בין ממשל וצבא, הבעיה נעוצה בכך שאנשי צבא יכולים לתפוס את עצמם כמדינאים, ולהיפך, מדינאים מתנהלים כמו אנשי צבא בדיוק משום שהמבנה החברתי הוא כה הדוק. אז אין כאן עניין של "קונספירציה" של הצבא ששולט מאחורי הקלעים, אלא להיפך הכל צבאי באיזשהוא אופן בחברה הישראלית, הכל שאלה של בטחון וכדומה. אם אתה מבין את זה באופן הזה, דבריו של מסאלחה מובנים הרבה יותר. אשמח להרחיב אם תבקש.

  20. כפיר

    שלום דרור. קודם אני רוצה להתנצל על הטון הנוקשה שלי בתגובה אליך בתגובות של עמור; ההתנהלות שלו פשוט מוציאה אותי משלוותי לפעמים.

    קשה להשיב כאן בתגובות אבל אני אנסה לומר כמה דברים שעל פניהם יראו מופשטים ולא קונקרטיים.

    1. אני לא בטוח איך להתייחס למאמר של לוי, מכיוון שראשית, אני לא בקיא מספיק באופן שמשחקים בהקטגוריות הכלכליות הללו. לוי למשל אומר תמ"ג אבל לא מתייחס לתל"ג וגם לא מציע תמונה מדויקת מספיק באשר לשאר הפרמטרים. הקטגוריות הכלכליות הללו, המתייחסות לכלל התוצר מטעות למדי; הם ירושה מקיינס והן לא בהכרח מאירות את המצב כפי שהוא. שמשון ביכלר ויונתן ניצן כותבים על כך בספרם, "מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום."

    בנוסף, אני לא חושב שצריך לחשוב על הצבא רק במונחי התקציב, זו הטייה מאוד כלכלית. ההשפעה של הצבא היא רוחבית ואימננטית, כפי שאתה יודע, על כל החברה הישראלית, וגובה התקציב, הוא סמפטום ראשי של מדיניות ולא הפוך.

    2.
    בנוגע להפרדה בין השדות של הצבא והממשל. כאשר אני מציע שהם נפרדים אני לא בהכרח מתכוון לומר שהדברים משתפרים, ייתכן מאוד שהכיבוש ימשיך וכדומה. מה שאני אומר, זה שישראל עוברת ממבנה שבו אין הבדל בין צבא, ממשל וחברה – מבנה אטטבי – (יואב פלד וגרשון שפיר כותבים על כך הרבה), למבנה שאפשר לקרוא לו ליבראלי או אפילו "נורמטיבי" (אם אתה מתייחס לארה"ב ואירופה כמודלים) שבו השדות מתבחנים באופן סימבולי זה מזה כך שלכל אחד מהם יש גבולות עליהם מסכימה החברה. זה הרגע שבו החברה הישראלית הופכת להיות חברת הסכמית או חוזית (בנויה על הסכמים סימבולים) שהפרה שלהם נחשבת לעבירה חברתית. זה הרגע של הולדת החברה האזרחית (הפרטית) בישראל שמתבחנת מהממשל, והצבא ומבינה אותם כשדות רציונלים, נפרדים וכפופים לחוק.

    אין זה אומר שהאנשים בשדות אלו בהכרח נשמעים לחוק, או שאין מסחרה כמו היום, ממש לא, אבל שלא כמו בשישים השנים האחרונות, לעמימות האטטיבית למסחרה כשלעצמה יש פחות ופחות לגיטימציה כי החברה האזרחית קוראת להפרדה סימבולית ורגולטורית של החברה. המושג לחברה האטטיבית הוא "צבא-שלטון-הון" בעוד שבג"צ ו"הכל שפיט" הם הסמפטומים של המושג הליבראלי. העובדה שאנחנו "רואים" את "ההשפעה" היום היא בדיוק שהשדות מתחילים להפרד סימבולית. בעבר אף אחד לא דיבר על זה כך כי השדות היו הדוקים מדי.

    עכשיו, הדברים הם לא רק סימבולים, לדעתי, וכאן אולי יש מקום לדבר על "השתפרות". כמו כמה אחרים, אני חושב שהסיבה להפרדה הזו נעוצה בליבראליזציה של החברה הישראלית, בעיקר של כניסה של הון זר וקבלה מוחלטת של הנחיות קרן המטבע העולמית. ומשום כך, החברה מתחילה לסרב לחשוב על הצבא כעל עקרון לאומי שאין לשפוט אותו אלא כעוד פעולה כלכלית נפרדת שיש לנהל אותה כמו כל "מפעל" אחר. משום כך, ההשפעה הגדולה שיש לצבא ולאנשיו מתחילה להתנגש במגבלות התפיסה הליבראלית. למשל, אם תביט בדוחו"ת קרן המטבע האחרונות, תראה שהם לא מרוצים מההוצאה הגבוה על בטחון כי זה פוגע בצמיחה. שלא תבין אותי לא נכון, אין חלוקה על כך שישראל יכולה לצמוח עם כיבוש, אבל מכיוון שעימותים ישירים פוגעים ביכולת למשוך הון זר, החברה הישראלית תעדיף למצוא איזשהוא פתרון סימבולי לכיבוש על מנת להמשיך "לצמוח" כלכלית. כאן לוי שם את האצבע נכון רק הפוך – הוא טוען שאנחנו צריכים להתנגד לכיבוש מבחינה מוסרית ולא מבחינה "כלכלית – זו תפיסה אנכרוניסטית לגמרי שמשכפלת את המודל האטטיבי הישן. מה שיכריע את שאלת הכיבוש הוא שיקול כלכלי קר ולא הכרה ב"אחר" הפלסטיני. לשמאל הישן אין מה לומר כאן. שים לב שהשמאל הזה מתעקש על "השאלה הפוליטית" בעוד שלרוב האוכלוסיה ולמחאה לא ממש איכפת. זה עוד סימן למעבר.

    עכשיו, זה נכון לגמרי שאנשי צבא עוברים לשווקי ההון, אבל השאלה היא לא רק מי עובר לאן אלא מה נותן את הטון. ומה שנותן את הטון הוא שהתפיסה הכלכלית נכנסת לצבא, מגייסת את אנשיה למטרותיה היא ולא שהכלכלה הופכת צבאית יותר.

    אשמח להרחיב אם תרצה.

  21. מאור

    אם יותר לי, אני רואה במצב הנוכחי דוקא חולשה גדולה של הצבא.
    בהשוואה לפוליטיקה ולעסקים, הצבא הוא מאוד Acountable. ברור לי שבעיני מי שרואה בקצינים בכירים רבים פושעי מלחמה זו טענה צורמת, אך קצין בכיר שנתפס כמעורב בטעות מבצעית או ערכית סופג נזק קשה יחסית לפוליטיקאי או מנהל חברה. אפשר להשוות את חיים רמון לתא"לים עימאד פארס וצ'יקו תמיר, ואת מופז (כשר בממשלת אולמרט) לחלוץ, קפלינסקי והירש. הרי מופז (שר התחבורה ב-2006) ידע טוב מחלוץ, אולמרט ופרץ מה מצב הצבא, ובכ"ז לא הרים את קולו- והוא לא נשא בשום אחריות מיניסטריאלית לכך מאז ועד עכשיו. על הרקע הזה אפשר להבין קצינים בכירים שמגלים עצמאות מול פוליטיקאים- It's their ass on the line. בהתאמה, המהפיכה האזרחית צריכה להתחיל בדרישת אחריות מפוליטיקאים.

    נ.ב: נכתב "ההחלטות מתקבלות בבריקדות של הצבא", וברור כי הכוונה ל לקסרקטינים (Barracks).

  22. כפיר

    שלום מאור, תודה על ההערה.

    אני יחושב שזה מעניין מה שאתה אומר כי אכן יש תפיסה לפיה קציני צבא וחיילים נתונים בסד משמעתי חמור מזה של החברה האזרחית. ועם זאת, אנחנו יודעים מצוין שני דברים:

    1.
    יש מספיק מקרים של קצינים בדרג גבוה וחיילים בדרג נמוך שלא נענשים על מעשיהם. "מיליון קליעים" מסביר טוב את הפער בין הפרת פקודות ברמת הפיקוד וברמת הביצוע לבין הדרג המדיני ועם זאת איש לא נענש. ארגוני זכויות אדם בשטחים יכולים להיות מקור טוב לעובדה הזאת.
    אחת המסקנות שאייזנר הסיק וכך גם כל המערכת, שמותר לעבור על החוק כל עוד לא מצלמים אותך. זו תפיסה שמושרשת עמוק בצה"ל, מגובה על ידי הדרגים הגבוהים, שאחר כך, במקה ומישהו נתפס, מתמממים מול המצלמות.

    2.
    גם כאשר קצינים בכירים נענשים , יש תחושה שזו ענישה סימבולית שרק "מעכבת" את התקדמותם. ראה מקרה אריאל שרון, אייזנר, או אותו קצין, שאינני זוכר את שמו, שנענש על עבירה חמורה ואז התמנה להיות מפקד בה"ד 1.

    מה חשוב לי לומר זה שחשוב לתבוע אחריות מנושאי משרות אם בצבא או בחברה האזרחית, אבל זו לא יכולה להיות הדרך בה אנחנו מבקשים להסדיר את הכשלים הבסיסיים של חברה קולוניאלית וקפיטליסטית. במצב עניינים כזה החוק רק מסדר סימבולית מה שלמעשה נפתר ברמת השטח.