• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אז הוא זִגזֵג, אז מה?

הביקורת על ההסכם שנחתם באישון ליל מתעלמת מהעיקר: חיינו תחת שלטון צבאי בחברה אזרחית מגויסת, שמוקד הכוח שלה לא מצוי עוד בבית הנבחרים אלא בדלת המסתובבת של מטה המטכ"ל וגרורותיו. תאמר מסאלחה נחלץ מהדיון העקר על כזביו של הגב-גבר התורן
תאמר מסאלחה

לפני כחודש נבחר הגנרל זיגזג לעמוד בראש מפלגה, וגם אז הזכירו לנו שהוא זגזג. הגנרל הזה מזגזג חופשי! ולמה שלא יזגזג? הרי גנרלים לא נותנים דין וחשבון על מעשיהם, ובכל זאת תמיד נבחרים בסופו של דבר. מי מהם לפוליטיקה, מי מהם לעסקים, מי מהם לחינוך, מי מהם להוצאת ספרים ולעסקי האמנות. תמיד נבחרים ותמיד מזגזגים, הגנרלים. אולי לא תמיד בפומבי, אבל לזגזג הם לבטח יודעים.

רב אלוף שאול מופז, אוקטובר 2000. תמיד נבחרים ותמיד מזגזגים, הגנרלים. אולי לא תמיד בפומבי, אבל לזגזג הם לבטח יודעים. צילום מסך

גם אני מזגזג לפעמים, בעיקר בין המכוניות, כשאני עוקף מימין ועוקף משמאל. זה לא טוב, אני יודע, אבל הזגזוג היא כנראה תכונה אוניברסאלית. ההבדל הוא שחלקנו נותן עליה את הדין, וחלקנו חסינים. למעשה, העולם מחולק לשני סוגי מזגזגים: בני תמותה וגנרלים, אני די משוכנע שהאבחנה הזו פורסמה בכתב העת המדעי Nature , שגם הוא, אגב, מזגזג. למשל, פעם מפרסם שנצפו חלקיקי אטום הנעים במהירות יותר גבוהה ממהירות האור (שגם זו יכולת שנצפתה אצל כתבינו לענייני ערבים ומזרחנים, שכידוע מסוגלים לדעת מה ערבי חושב לפני שמחשבתו נחשבה), ופעם מפרסם שזו טעות.

אך בעצם הזגזוג לא קבור החמור, שגם הוא ידוע כבעל חיים זגזגן כמו הגנרל. הכלב (הנה לכם עוד זגזוג) קבור בהתעקשות של השיח הישראלי להתמקד בשיח הביקורתי האינפנטילי של ה"זיג זג", סוג של עמדה מאצ'ואיסטית של "מילה זו מילה" ש"גבר גבר" חייב לעמוד בה. מכל הדברים המהותיים והאיומים הקשורים בגנרל מופז ובגנרלים אחרים המשמשים בחברה הישראלית, מתמקד השיח ב" אמרת שבית לא עוזבים, ועזבת!" "אמרת שביבי זה אסון והצטרפת!" נכון, עד כמה שהתרגיל הפוליטי היה מסריח ומסריח הוא אכן היה, זה לא הסרחון העיקרי. הסרחון המזוגזג הזה דומה לסרחונה של שן שום על פגר רקוב! הפגר הוא ה"דמוקרטיה הישראלית", ששגרירנו בארה"ב אוהב להזכיר לגויים שהיא היחידה במזרח התיכון בבואו להצדיק את מפעל הכיבוש.

ובכלל, מדוע הפרצוף המופתע הזה לנוכח האיחוד מופז-ביבי, ולמה קימוץ השפתיים ועיקום האף מן "התרגיל המסריח" שהופיע שוב בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית. קשה שלא להשתאות על התעקשותו של השיח הציבורי הישראלי לפספס שוב את העיקר בסוג של אדיקות ריטואלית מופתית, בה חזינו כבר כאשר דילג על העיקר במחאה החברתית ובאירועים מכוננים אחרים.

העיקר, רבותי המזוגזגים, זה לא הזיגזג הפוליטי התורן של הגנרל מופז, וגם לא אחיזת העיניים והולכת השולל של המערכת הפוליטית על ידי הצמדים ביבי-ליברמן או ביבי-ברק. במידה מסוימת העיסוק הזה מסתיר מהציבור הישראלי את הפגע הרע של הפוליטיקה הישראלית הקשור בראש ובראשונה בחונטה הצבאית השלטת מאז ומעולם בכיפת הפוליטיקה והציבוריות הישראלית, שלצורך הישרדות קשרה זה מכבר קשר אמיץ עם הימין הקיצוני ועם בעלי ההון. השילוש הזה ליברמן-ביבי-מופז דומה בדיוק לשילוש ציפי-ביבי-ברק, או לשילוש מופז-ביבי-יאיר או כמעט כל שילוש אחר שתחשבו עליו. יתכן ששילוש אחד יהיה יותר פופוליסטי בהכרזותיו הימניות, והאחר יהיה יותר פופוליסטי בהכרזותיו החברתיות, אבל יהא השילוש אשר יהא, בבסיסו יהיה שלטון הצבא.

אנחנו חיים תחת שלטון צבאי, חברה אזרחית שחוילה וגויסה עד נימי נפשה, עד שאינה יכולה להבין שמוקד הכוח שלה לא נמצא עוד בבית הנבחרים, אלא בדלת המסתובבת של מטה המטכ"ל וגרורותיו. מופז, כמי שישב על כיסא המטכ"ל, הוא איש רב זכויות, המהנדס של האינתיפאדה השנייה, האיש שעל שמו ניתן לזקוף את מדיניות הרצח ללא משפט, המצור וההרעבה, הפרות זכויות האדם הנרחבות, וההרס השיטתי של התשתיות וצריבת התודעה, יחד עם ההרס הסופי של תהליך השלום. עם מתן קרדיט כמובן לאישים רבים אחרים, כמו: אהוד ברק, אריאל שרון, ממלאי פונקציית כתבינו הצבאיים וכתבינו לענייני ערבים. וכמובן עוד חבורה של גנרלים עתירי זכויות כגון בוגי יעלון, יום טוב סמיה, גל הירש ואחרים שתקצר היריעה מלהזכירם.

אבל ומכיוון שאני יודע שדם של ערבים והפרה של זכויות לא נחשבים יותר מדי בחברה לאומנית, מיליטריסטית וגזענית כמו החברה הישראלית, בוודאי כאשר משווים אותם לנושא באמת רציני כמו הזיג זג. לכן אולי בכל זאת אנסה לענות על השאלה מדוע זיגזג כזה הוא אפשרות סבירה וחוזרת על עצמה בתוך הנוף הפוליטי הישראלי? לשם כך אנחנו מחויבים קודם לשאול האם אנחנו מפנים את הביקורת שלנו לגוף שבאמת מכריע לגבי חיינו?

ממריאים מעל ההמון. המזגזג התורן והחבר מהסיירת. עיבוד: אמיר שיבי

בסרטו מאיר העיניים של מויש גולדברג, "מיליון קליעים באוקטובר" שבדרך פלא לא הצליח להעיב על הקריירה הפוליטית של רבים מגיבוריו, נחשפת מערכת הכוחות של צבא-דרג מדיני במהלך ארבעת חודשי האינתיפאדה השנייה. מערכת זו עולה מתוך דבריהם של אישים בפוליטיקה, בצבא, בתקשורת ובציבוריות הישראלית, כאשר אלה מציירים באופן אחיד את דמותו של צה"ל והעומד בראשו אז, שאול מופז, כחונטה צבאית אשר מסכלת, מכתיבה וכופה על הדרג המדיני את המציאות הפוליטית שדוחפת בכל הכוח לעימות אלים ועקוב מדם עם הצד הפלסטיני. תוך כדי צפצוף בוטה על שלטון החוק, על עיקרון הפרדת הרשויות ותוך ניהול מערכת שקרים מסועפת כלפי הציבור הישראלי והתערבות בוטה בעבודתו של הדרג המדיני ובפוליטיקה הישראלית בעזרת גישה בלתי אמצעית לתקשורת ולשיח הציבורי.

התערבות זו, שהייתה נחשבת בכל משטר דמוקרטי תקין כהפיכה צבאית של ממש, לא הצליחה להניב בישראל אפילו דיון ציבורי אחד ראוי לשמו או לערער את מעמדם של מופז או של צה"ל. מדוע? משום שצה"ל שולט בפוליטיקה, בכלכלה ובשאר צמתי החיים הציבוריים בישראל, משום שלצה"ל יש רדיו ואוסף של שדרנים לאומנים ונבחנים כמו עירית לינור ואחרים שמפיצים את האג'נדה שלו, משום שצה"ל בלב הקונצנזוס, פרה קדושה, אליל קדוש בחברה מיליטריסטית, וככזה אין לו מה לחשוש מדין וחשבון. כמו שלמופז לא הייתה סיבה לחשוש ממה שעשה, לא רק מבחינת פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות, הרשומים בגאון על שמו. מופז גם אינו חושש ממתן דין וחשבון על ההפרות החמורות של שלטון החוק והתמרדות הדרג הצבאי על הדרג המדיני.

לאור כל זאת, מופז אינו באמת חושש ממה שהוא עשה, כי הוא מבין טוב את כללי המשחק וגבולות הביקורת של הציבור הישראלי, אשר חש את חוסר הרלוונטיות של הפוליטיקה הישראלית ואת אזלת ידו בהשפעה עליה דרך בית הנבחרים הישראלי. שלב מתקדם יותר בשיח יגיע, כשהציבור בישראל יבין שקבלת ההחלטות האמתית על אופייה של המדינה, הפוליטיקה, הכלכלה והחברה לא מתבצעת בדיוני הכנסת או בשולחן הממשלה, אלא בבריקדות של הצבא.

הצבא, כגוף פוליטי, כבר קיבל הכרעה אסטרטגית-פוליטית לא לאפשר לחברה האזרחית לקום על רגליה ולדרוש מהגנרלים לתת את הדין. הצבא , שמטרתו להשאיר את החברה האזרחית ואת סדר היום האזרחי-פוליטי משועבד לצרכיו ולאינטרסים הצרים שלו כמערכת ארגונית, בא על כן בברית אסטרטגית עם הימין הקיצוני והימין הכלכלי בישראל. הצבא שם לעצמו למטרה לרסק את החברה האזרחית באמצעות התשה כלכלית, צמצום מרחב הזכויות והחירויות של פרטיה ואינדוקטרינציה של שיח הפחד, הלאומנות, הגזענות והשנאה שהוא מקדם דרך הפוליטיקה, התרבות, התקשורת, המערכת הכלכלית והמערכת החינוכית.

לצערי, השיח הציבורי הביקורתי הישראלי איננו מצליח כיום להתרומם לגודל האתגר בהיותו משועבד לשיח פופוליסטי של זיגזג, ונותר עיוור לעסקה האמתית שנרקמה מאחורי גבו, זו של הצבא, הימין הקיצוני, והימין הכלכלי בישראל. התופעה הזו מהווה עוד הדגמה למציאות החיים תחת חונטה צבאית הפועלת כבעל הבית האמיתי המצוי מעל לחוק ומעל כל ביקורת. כך לבטח מרגישים מופז, ברק ואחרים מראשי המערכת הצבאית. תודה לאל שכל העם צבא, והפרחים לצה"ל!

כנראה שיעניין אותך גם: