זוהי הפוליטיקה של הסיירת

האם אין לכותב המאמר שום טיעון עינייני וכל שהוא מצא הוא חזרה על קלישאות של ניתוק פנסיונרים אשכנזים של הסיירת מהעם?
מעניין אותי אם נסתר מהכותב שמופז לא בדיוק אשכנזי והאם הוא לא יודע שהאירועים שהוא מזכיר (מלחמת לבנון השנייה עופרת יצוקה) נשו בימי הממשלה הקודמת. אולי הוא חושב שאולמרט שהיה בסיירת 'במחנה' נחשב גם הוא כפנסיונר הסיירת.

כמה שיותר מהר ניתפצל מהם וניפרד לשם פרוד כך יגבר הסיכוי להציל את עמנו ההיסטורי העם היהודי הספרדומזרחי מתוכנית החיסול שמחזיקה החונטה במגירותיה הסודיות.

נראה שמאיר עמור רוצה, כמו שאומרים, לרקוד על כל החתונות.

1
מצד אחד הוא מציע כאן בלשון נחרצת "התנגחות והתנגשות עם 'הסדר הישר' של ישראל"
אך מצד שני כאשר הגיב על מאמרי התעקש שהמאבק חייב להיות לא אלים ולא "פרומתאי", בלשונו. כיצד מציע לנו להבין את הזיג-זג הזה? או כיצד הוא מציע להבין את היחס בין כוח לזכויות?

2.
עמור גם ביקר את השימוש שלי בלשון מרקסיסטית "מיושנת" המקדמת מושגים כמו "תודעה כוזבת". ועם זאת התפלאתי למצוא אותו חוזר ומשתמש בלשון המרקסיסטית של ה"פנטזיה". האשכנזים חיו בפנטזיה (בתודעה כוזבת") ועכשיו הם "מתעוררים" ממנה. מרקס לא היה כותב זאת טוב יותר. הנה שוב מזגזג עמור במונחיו. מצד אחד תוקף בפומבי, מצד שני עושה לך קואופטציה. התנהגות לא סולידרית במיוחד.

3.
ועם כל זאת, עדיין מציע לנו עמור "שיויון זכויות וחובות" ולא מציע אף מילה על הבעיה האימננטית של הסדר הקפיטליסטי. בכך הוא מציע לנו פנטזיה נוספת, כזו שגם מציעים חלק גדול מהמוחים והמומחים המציעים לנו "מדינת רווחה". אני מניח שברגע שהמוחים היתר רדיקלים יציעו ביקורת על הסדר הקפיטליסטי ולא רק על המדינה, ידע עמור לדלג גם לצד הזה של המתרס ולהחליף את עורו.

אולי בכל זאת נוח לספרדים ל"התחבא" אחרי האפליה המדומה על מנת להצדיק מצב, שהביאו על עצמם. לא רק עולי מדינות ערב, רוססו בדי.די.טי עם עלייתם לארץ. לא רק עולי מדינות ערב, שוכנו במעברות ובשיכונים. לא רק עולי מדינות ערב הגיעו לארץ חסרי כל למדינה שמשאביה לא אפשרו מתן סעד לאזרחיה שזה מקרוב באו.
הפערים הלכו וגברו בין הגישה שמגיע לי ואני מקופח לבין זאת ה"אגואיסטית" ש"עשתה לעצמה". אינני מתעלם מהעובדה שהמדינה קפחה ועדין מקפחת את הפריפריה.אבל חלקם של ה"מקופחים" אינו מבוטל ביצירת מעמדם החברתי היום. לא ארחיב אבל אציין שתי נקודות: האחת ראייתה של מפלגה עדתית כמושיעה. במקום להשתלב במערך המפלגות הקיים ולהשפיע מבפנים; השניה, תמיכה מסיבית במפלגה, שעל דגלה חרותה סיסמאת הלאומיות אולי אפילו הלאומנות. כאשר הנושאים החברתיים נדחקים לפינה.
מי שתומך ואפילו "מזיל ריר" מהפליה של כ- 20% מאזרחי מדינת ישראל. מי שתומך בכיבוש ובשליטה ללא מיצרים על עם זר. שלא יתפלא שתחושת ההפליה מגיעה עדיו

מי שטוען שאינו מבדיל בין בני אדם על פי צבעם, גזעם ומינם, יסכים לחלןטין שבעסק המסריח בין ביבי לבין מופז אין שום סממן עדתי.המשותף לשניהם שלמען עתידם הפוליטי מוכנים למכור כל ערך מוסרי.
התוצאה: הפערים בחברה הישראלית בין העשירון העליון לבין היתר הולכים וגדלים- זאת בהנהגת ממשלת הימין.
לא מעניין אותי אם בעשירון העליון השמות הם צדיק בינו ויצחק תשובה או עופרה שטראוס ושרי אריסון.
כשם שלא מעניין אותי שביבי ומופז עושים בית ספר
לליברמן,לאורלב, לאייכלר או דווקא לאזולאי ואטיאס.
מעניין אותי מי יהיו אלה בשמאל שיצליחו להתאחד, להפסיק לעשות חשבונות שאבד עליהם הכלח ולהפיל את שלטון הימין שמוביל את כולנו לאבדון.

אם תשאלו את האשכנזי המודר הזה שבתמונה, תגלו שלשיטתו הוא סבל מאפלייה יותר מהמזרחיים.
ומכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, לך תתווכח.

נראה שכמות המאמרים והמילים שהקדיש בלוג "העוקץ" השבוע, לקואליציית מופז-נתניהו – עולה על כמות המאמרים שהוקדשו לרעיון הסוציאליסטי מיום הקמת הבלוג.

ככה זה כאן, וגם בתקשורת הישראלית: כאשר הימין מרכיב קואליציות, זו "שחיתות", "כלנתריזם", "נפוטיזם" ומה לא. אבל, כאשר אריאל שרון הטעה את מתפקדי הליכוד (כאשר הבטיח לכבד את משאל המתפקדים ביחס להינתקות), עזב והקים את קדימה – כאן כבר לא מדובר בשחיתות, אלא ב"מפץ פוליטי", "פוליטיקה למופת" ו"יכולת מנהיגות".

בדומה למנהיגות האזרחית מהפריפריה, לדורותיה.

לגבי טענתך: (4) בנוגע לעניין האשכנזי…הביקורת על האשכנזים היא אנאכרוניסטית ושגויה." – האנאכרוניזם הוא בתפיסתך.
את ההסבר הזה שלך אני שומע עשרות שנים. בצעירותי האמנתי שמאבק פועלי שיביא עמו מדינה סוציאליסטית/מרקסיסטית יהיה טוב לאשכנזים, למזרחים, לפלסטינים ויפתור גם את כל בעיית אי-השוויון האתני בישראל. שמחתי שבסוף שנות ה70 הפנתרים השחורים (בראשות ביטון וכוכבי) חברו לקומוניסטים בחד"ש. עם השנים וההכרות שלי עם הנפשות במחנה הסוציאליסטי הבנתי שגם המתקדמים ביותר שבין האשכנזים לא חולמים על שוויון אתני ובוודאי לא למזרחים. העדפה מתקנת למזרחים לא באה בחשבון אלא רק לפלסטינים. רובם, פרט לחלק מהערבים, בזו מכל ליבם לפנתרים. אז הבנתי שמאבק מעמדי חסר הדגשים אתניים, יגרום לכל היותר למהפך כמו זה של 1977. יתרה מזאת, ממה שמתברר לגבי הרפובליקות האסיאתיות של ברה"מ לשעבר, הסוציאליזם שם תרם לקידומה בעיקר של האוכלוסייה הלבנה (מהגרים מרוסיה, אוקראינה וכו') אבל את רוב המקומיים המזרחים – טג'קים, אוזבקים, קירגיזים, קזאחים, אזרים, טורקמנים, עמי הקווקז – הם השאירו מאחור. המזרחים המקומיים ברובם – בחסות המפלגה הקומוניסטית המקומית (שבה כהנו גם "בובות" מקרב המקומיים) – הוסללו לבתי ספר שמהם לא יצאו הרבה מהנדסים, רופאים ומדענים. אי-השוויון האתני בחלוקת העבודה ובשליטה בחיים בלט שם מאוד עד התפרקותה של ברה"מ. יש כאן עניין חזק בהרבה מהתיאוריה המרקסיסטית היבשה – הגזענות הלבנה. זאת הופנמה ב300 – 400 השנים האחרונות למבנה האישיותי של רבים מדי בקרב הפרטים בחברה האירופאית ובהם היהודים. למזרחים ולפלסטינים בישראל ישנה אותה בעיה, גם, אם נכחיש אותה ע"י התזות הקלאסיות.
כל תמורה שתתחולל בחברה הישראלית , בה לא ישתתפו באופן ניכר מנהיגים ממקרב המזרחים – עם תודעה אתנית ומעמדית הנאבקים למען הציבור המזרחי – ישאירו את המזרחים מאחור, ללא קשר לסוג החברה שתקום אח"כ.

אכן רוב המזרחים חיים בתודעה כוזבת. זה יכול להיות מוסבר הן ע"י יעילות שטיפת המוח הממסדית בישראל, גם בהיות רובם לא מחוברים לאתרי דעות (כגון העוקץ) והן ע"י זניחת כל מאמץ להירתם לעבודת שטח מצד אנשי השיח המזרחי. השיח המזרחי באתרים שונים דילג בעקביות על בעיות היומיום של רוב המזרחים.

שלום ג.אביבי, תודה על הביקורת.

אני מסכים בכל ליבי לחלק מן הביקורת, אך לא יכול להסכים למסקנות שלך. מכיוון שיהיה קשה מאוד להסדיר את שאלת המרקסיזם וההיסטוריה של הקומוניזם בכמה מילים בתגובות, אני אציע כאן תשובה עקרונית.

1.
ראשית, אני מזדהה כמזרחי, רק שלאופן שבו אני מבין מהו מזרחי יש תוכן שונה לחלוטין מהפרשנות האתנית, או האזרחנית או הפוליטית. אני גם לא מקדם "מאבק של פועלים". אני מקבל את הביקורת של משה פוסטון ושל רוברט קורץ על מושג הפועל ועל בסיסה מציע תפיסה אחרת לחלוטין. אחזור לכאן.

2.
צריך להבדיל בין התיאוריה המרקסית (זו של מרקס על החברה) לבין הפעולה הפוליטית המרקסיסטית. בעוד שאני מסכים שמבחינה היסטורית מנהיגי הפעולה הפוליטית אם בארה"ב, צרפת, רוסיה, אסיה, היו גבריים מדי ועיוורים לבעיה האתנית, אין להסיק מזה שהתיאוריה של מרקס על הסדר הקפיטליסטי איננה נכונה. אין ספק שמרקס טעה בכמה דברים, אך לא נראה לי שאפשר להבין את החיים המודרניים מבלי להזדקק למושגים ביקורתיים מרקסיסטים. יש לעדכן אם כך את הפעולה הפוליטית המבוססת על עקרונות מרקסיסטים תיאורטיים. התיאוריה של מרקס איננה מנביעה בהכרח עקרונת פעולה פוליטיים ברורים מאליהם. היא מספקת ניתוח ביקורתי מבני שאף ביקורת אחרת לא מצליחה לעקוף.

3.
אני לא מסכים למסקנות שלך, מכיוון שאני חושב שדוברי המזרחיות היום מתכחשים לאלמנט המעמדי של עמדתם האזרחנית. המושג המ/אזרחי שלהם הוא מושג ראשית, שמקבל את הקפיטליזם כאופק הבלתי מעוער של החיים, שתיים, ממשיג לא נכון את יחסי הכוח בחברה הישראלית והיחס שלה לכוחות גלובליים. המושג "מזרחי" כפי שעמור משתמש בו משמש להסתיר את העובדה שישנו שבר באוכלוסיה המזרחית, בין מעמד/קבוצה היכול להכנס לספירה הציבורית ולתחרות על משאביה לבין החלק הגדול יותר שישאר בחוץ יחד עם אוכלוסיות אחרות, שכן ברגע שאתה מקבל את הסדר הקפיטליסטי, אתה מקבל את אי השיויון שהוא יוצר.

4.
התפיסה האזרחנית היא תפיסה שגויה ומוטה אידיאולוגית מכיוון שמושג ה"אזרח" מכסה על הקבוצות והמעמדות הנאבקים זה בזה מתוך אינטרסים שונים. אם כולנו אזרחים, עלינו לשאול אם כך מי האויב, או האחר של האזרח? אם כולם אזרחים איפה מתחילה הבעיה? ברגע שכל החברה נתפסת כסך כל אזרחיה האשם היחיד היא בממשלה אשכנזית (אוביקט), או באופי שלנו (סוביקט). זה כמובן רעיון מופרך, ראשית מכיוון שממשלות הימין והשמאל, מזרחיות או אשכנזיות, קידמו מדיניות שהרעה עם רוב האוכלוסיה. שתיים, מכיוון שהמערכת הפוליטית מתאפשרת על ידי תנאים לא פוליטיים – הקשורים לסדר הקפיטליסטי – שמראש מגבילים את פעולתה ואת אופק מחשבתה. שלישית, הטענה שאנחנו צריכים להיות אזרחים טובים יותר מדיפה מאתיקה אידיאליסטית שממקמת ביחיד את מה שיש להבין באופן מבני יותר. לכן, טיעוניו של עמור לא עומדים במבחן המושגי ולא במבחן הפוליטי.

5.
מאבק מזרחי או אוניברסלי כפי שאני מבין אותו יכול לנוע בשני כיוונים, כמו שמציע באיזשהוא אופן אנטוניו גראמשי. או על ידי התקפה ישירה על הקפיטל (דוגמת הבסטיליה וכיכר תחריר) ואם מאבק כזה לא אפשרי בטווח הנראה לעין ההיסטורית אז על ידי איגופו. כאן יש פרשנויות שנות. אני מציע למסד צורת חיים קולקטיבית על בסיס רעיון הקיבוץ שבסופו של דבר תתחרה בקפיטליזם ותחליף אותו.

ההתנגדות (מה שמכונה אלימות בשיח הציוני-אשכנזי) היא עניינם של המתנגדים כולם, ואך טבעי הוא שיהיו דעות שונות, אפילו מנוגדות, לגבי הדרך. לדעתי להתבונן בהצטרפותו למפלגת העבודה במונחים של נכון\לא נכון היא התבוננות שאינה לוקחת בחשבון את התנהגותם המשוערת של שאר המתנגדים. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה צריך שיהיו קולות שונים המיועדים לקהלי יעד שונים. במילים אחרות, חשוב שיהיו אלו שמנענעים את העץ ושיהיו אלו האוספים את הפירות. למותר לציין כי שניהם שחקנים ראציונלים ושניהם מבינים היטב את הכרחיותו של כל תפקיד. מהו היחס האידאלי בין מנענעי העצים לבין קוטפי הפירות? לא יודע. הלכתי למי שאני מאמין שכן יודע.

בשנת 96 הצביעו שלי יחימוביץ, יוסי יונה ועזמי בשארה לאותה מפלגה.
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-70778-00.html
(לגבי יונה אני מנחש, אין לי מושג). מאז פנה כל אחד מהם לדרכו. מנענע העצים בשארה שם לו למטרה לשים קץ לישראלזציה שפשתה בציבור הפלסטיני במדינה הציונית. לאור הצלחתו חסרת התקדים נסללה הדרך לניסוח מסמכי החזון הפלסטיניים ולקבלתם בקרב 90% מהפלסטינים אזרחי המדינה הציונית. יחימוביץ השתלטה על מפלגת העבודה, ואילו יוסי יונה עסק בחקר הגזענות בישראל.

סמי שלום שטרית ניסה לשים קץ לישראלזציה שפשתה בציבור המזרחי. כמו בשארה, הוא ענה זה מכבר על השאלה שהציג עמור בסוף מאמרו. לעומת אלו, למודחי הסיירת-שייטת-טייסת הישראלים מתבררת, בעזרתה של דפני ליף שהסתייעה בעזרתו של יוסי יונה שהסתייע בנענוע העצים של שטרית, עובדת יסוד מכרעת: הם הופכים לחלק מרוב גדול של אזרחים מזרחים וערבים במדינה הציונית-אשכנזית – זוהי ישראל האמיתית. אליה מצטרפים, בלית ברירה, במיאוס ובטרוניה, קוטפי הפירות.

אפשר למנות את יונה ואת סתיו שפיר בין קוטפי הפירות אך אפשר לראות אותם גם כמנענעי עצים. כמו בשארה בזמנו, החליט גם יונה כי נכון לרגע זה חסר באופן משווע אינטלקטואלים החייבים להשמיע את קולם לא רק מעל בימות האקדמיה אלא גם בפרלמנט הציוני. החלטה לא קלה בקרב ציבור שמחציתו מחרים את הבחירות מטעמים שאין לבטלם והחלטה לא קלה עבור מי שיודע שמפא"י היא אם כל גזענות במדינה הציונית אשכנזית. זו אחת מהדרכים להשפיע והצלחתה תלוייה במינון נכון בין נענוע עצים וקטיפת הפירות.

לטעמי מה שאתה מכנה הזיגזוג של עמור מקורה בפרשנות מסוימת לטקסט. אתה קורא אותו כאילו נכתב בידי פוליטיקאי החייב הסברים למאן דהו. אני קורא אותו כמתאר את המציאות כהוויתה ("לאט גם חודרת ההכרה…") והמציע מרחב וזמן רחבים לקריאת מציאות עתידית ("בעקבות הכרה זו מתקרב הרגע שבו תפצע ההבנה…"). גם מהותה של ההבנה ערטילאית: "על מזרחים, ערבים ועל "מודחי השיטה הקיימת" לקחת אחריות על הנהגת חייהם בעצמם". למעשה, זו הכרזה על מצב חירום.

במצב חירום גם אדם כמו יונה שהחליט לרוץ עם העבודה טוב שיהיה אחד מהקולות – לא של המחאה אלא של ההתנגדות – אחד מני רבים ושונים. חובתו האזרחית היא להיות קול נגד גזענות. גם אם נקבל את עמדתך כי יונה טועה ומטעה אחרים (לא יודע, לא מבין בזה), די לי במה שקראתי כדי להסיק כי התועלת שיביא בעקבות ידע שיחני מסויים גדולה מהנזק העלול להגרם עקב התפיסה הקיינסיאנית שלו.

שלי יחימוביץ, כמו גם סתיו שפיר, היא מנייה של ספקולנטים. צריך להשקיע את הסכום אותו אתה מוכן לסכן. להערכתי ככל שיותר מזרחים רדיקלים יצטרפו אליו יגבר הסיכוי למעשה פייגלין. אין כמובן להשליך את אג"ח להמרה עליהן המלצת במקום אחר, ואשר יומרו אם וכאשר המנייה תקרוס. להערכתי לטווח הקצר עד הבינוני יש להחזיק במנייה זו, תוך קביעת stop loss.

כפי שציינת בסעיף 5 (ואין לי מושג מדוע הסקת שאני סובר אחרת), ברגותי הוא זה שכותב את האופציות. כדי להרוויח גם מזה, יש צורך להסתייע בהמלצת short של גדעון לוי. במקום לשבח את מסע ההסברה הפלסטיני הוא כותב: "מסע הדה-לגיטימציה של ישראל צובר בשבועות האחרונים תאוצה מסחררת. הוא מתרחש כאן, בישראל, ולא בידי מבקריה מבחוץ. המסע הזה חמור בהרבה מהדה-לגיטימציה בעולם: זו הדה-לגיטימציה בעיני הישראלים".
לוי מתבלבל בין קצר לארוך ובין נזק לתועלת: "הנזק הגדול ביותר הוא במסר העולה מהפרשיות הללו: אתם, אזרחי ישראל, מטומטמים בעיני מנהיגיכם. היש דה-לגיטימציה חמורה יותר של המדינה מהעלבון הזה שהמנהיגים מטיחים באזרחיה"?
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1704402
מי יסביר לגדעון לוי ולחבריו שהתכנסו בשישי האחרון את טעותם? מי ייעץ לסתיו שפיר לרכוש את אג"ח שברשותך אותן משווקת דפני ליף החל מהבסטיליה של 1789 ועד רק לא סרקוזי של 2012?

אפשר לפרש את התנהלותם של מאיר עמור ולהבדיל, של יוסי יונה, ולהבדיל, של דפני ליף, כהתנהגות של פוליטיקאים או של יועצי השקעות. אפשר גם לראות בהם כמתווי תכנית השלבים של בשארה ושטרית למשקיע המתחיל. לשאלתו של המשקיע הנבוך: "ואם זו לא דה-לגיטימציה, דה-לגיטימציה מהי"? (גדעון לוי) יש לענות בסיסמאות נבובות כמו: "אם אתה לא יכול להלחם בהם יש להצטרף אליהם", או "משקיע חכם יודע להפוך את המשבר להזדמנות" וכו' וכו'. תוך כדי כך יש לשכנע אותו להשקיע בתוכנית השלבים.

תכנית השלבים:
1. להחזיק במניות ערך (בשארה, שטרית) לטווח הארוך אך להפיץ שמועה להמלצת קנייה למנייה של יחימוביץ.
2. לרכב על הגל, לממש רווחים ולהעיף. לשים stop loss על הגבול בין מצב החירום לבין מצב החירום האמיתי (פרטים אצל וולטר בנימין).
3. אם וכאשר (או כאשר) תמומש האופציה של ברגותי, יש להמיר את אג"ח שברשותך למניות דרך הסוחרת העצמאית דפני ליף (לדוברי צרפתית) או בצורה מסודרת דרך חנין זועבי. (לדוברי ערבית).

השקעה מעין זו היא פריוילגיה ליהודים בלבד, ביניהם מזרחים. חובתם האזרחית להשתמש בה, כמו בכל פריוילגיה אחרת שלהם, למען מטרה אחת: כדי לבטלה. לטווח המיידי עד הקצר, כפי שרומז עמור, יש אינטרס משותף בין המשקיעים השונים. ייתכן כי זוהי תחילתה של ידידות נפלאה בין יחימוביץ ליונה ולבשארה, בין דפני ליף לסתיו שפיר, אולי אפילו בינך ובין מאיר עמור. אם ההשקעה לא תצליח, תמיד תהיה להם – לאשכנזים – פריז.

גילוי נאות: הכותב מחזיק בפוזיציית שורט על המשטר הציוני.

דרור, התגובה שלך סתומה למדי ונשמעת על פניה צינית. לא יודע. כשתחליט לחזור לשיחה, תודיע לי.

אני אומר בקצרה שנראה לי שהתפיסה שלך היא אידיאליסטית ומנותקת ממה שקורה בשנים האחרונות באירופה, בארה"ב ובמזרח התיכון אם היא מאמינה באינטלקטואלים או יותר גרוע בפוליטיקאים.

אני חושב שההתנסחויות של עמור (אשכנזיות, שייטת, וכדומה) הם סימפטום של עמדה שלא תופסת נכון את הרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים ומשחזרת שיח שאין לו מקום יותר (וגם בעבר הוא היה מוטעה, אך לא ארחיב על זה כאן).

התפיסה של הכרה והבנה, מקובלת עלי כאדם העובד עם מושגים מרקסיסטים רק שעמור תמיד נשאר מעורפל לגבי מה מחולל את ההבנה ואת ההכרה ומי לעזאזאל הוכיח שאם מבינים משהו אז פועלים על פיו. כל המחקרים שאני מכיר מראים שאין שום קשר בין להבין ולתפוס את הרע ולעשות משהו נגדו.

דבר לא ייצא מיונה, ומיחימוביץ וכל הדיבור הזה על לעשות את הרע במיעוטו הוא דיבור של שיעורי חברה בבית ספר תיכון. יש סיבה לכשלון של התפיסה הקינסיאנית; יונה יודע את זה; הוא מכיר בכך ולא יכול להביא את עצמו לעשות נגד זה דבר.
הנה לך דוגמא פשוטה של הבעיה של הכרה והבנה.

מצב החירום הוא קבוע, המשברים רק ילכו ויחריפו אם לא נחשוב ברצינות איך מחליפים את הסדר הקפיטליסטי.

אני אשיב לג.אביבי בתגובה אחרת.

אני מעריך את התייחסותך, אבל לא יכול להסכים עם כל תוכנה.
אני קורא את תגובתך ומבין שבעיקר לא התמודדת עם טענתי. ראשית, מעולם לא טענתי שהמאבק המזרחי (לכשיתחולל) יכוון את חיציו לציבור האשכנזי או נגד אשכנזים באשר הם אשכנזים, אלא למוקדי הכוח הקובעים בחברה הישראלית. גופים אלה הם בעלי מאפיין אשכנזי מובהק הכולל מרכיב נרקיסיטי-אתני. רוב האוכלוסייה האשכנזית בישראל תומכת בהם ובמצב אותו הם מנציחים כי הוא מפלה את רובם לטובה ע"ח המזרחים והפלסטינים. ע"מ לבטל הצורך במאבק אתני/עדתי אתה נצמד להסברים המיושנים לעיפה של "תפיסה מהותנית [שלי] לגבי אשכנזים". אתה מתעלם מהאידיאולוגיה הגזענית (הלא מוכרזת) שמקשרת בעבותות אשכנזים מכל המעמדות. גם תפיסה מהותנית (אף שהמהותנות הזאת אינה הכרחית), לדעתי מתאימה יותר להבנת הדיכוי בישראל משיטתך, ולכן אתה מפספס בגדול את שורשי המציאות החברתית פוליטית של ישראל. כשם שהדיכוי הציוני נגד הפלסטינים מכוון אל המיליונר, אל בן המעמד הגבוה, אל איש המעמד הבינוני וכמובן אל הנמוכים – כולם פלסטינים – כך במידה רבה (אבל בצורה שונה) מכוון הדיכוי הציוני נגד המזרחים. כלומר הדיכוי הזה לא מכוון ישירות נגד הצבר ההון של הפלסטיני א' או המזרחי ב', אלא נגד כלל האוכלוסייה. המאבק הפלסטיני הוא לאומי כי זאת המסגרת המתאימה ביותר להתגונן או אפילו להביס את הקולוניאל הציוני-אשכנזי. ההפשטה ה"אנטי מהותנית" שעשית לגבי "המזרחים = מעמד ביניים" (אני מבין מה פרוש מעמד בינוני אבל לא מעמד ביניים), לא מחזיקה מים. נראה לי שאתה נוטה כאן לאלץ מבנה קלאסי מוכר ולא טורח לבדוק את ההשוואה – כדי לחזק את הטעון שלך. המזרחים נמצאים בכל המעמדות הכלכליים, מהנמוכים ביותר (בעיקר) ועד הגבוה ביותר (מיעוט קטן). "מעמד הביניים" – ביטוי אמורפי – היה הקוד בו השתמש טומי לפיד הבורגני האשכנזי הגזעני לתאר את ציבור תומכיו הפוטנציאלי – הבורגנות הלבנבנה: עורכי דין, בעלי הון, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת/מדיה ומנכ"לים. אני יכול להסכים שמזרחים המצטרפים למבנה ההגמוני הקיים נוקטים באותו יחס הוני/פוליטי כמו האשכנזים שם. זאת לא מהווה הוכחה, שאם הפילוג המעמדי בקרב המזרחים ישווה לזה של האשכנזים, יהיה קורבן חדש שיכנס לקטגוריה של המדוכאים.
השמאל המזרחי מנותק מן הימין המזרחי (הרוב) – כפי שציינת – כיוון שהוא לא נוקט בדיאלקטיקה הנכונה ואין לו אסטרטגיה הסברתית מתאימה. במקום לדבר ישירות על דיכוי המזרחים, על סיכויי הקידום שלו/של צאצאיו בחברה הישראלית, מציפים אותו – בטרם הפנים את המודעות האתנית/מעמדית ביסודיות – בניתוחים על דיכוי הפלסטינים (אמת בפני עצמה), על האימפריאליזם והגלובליזם, וגורמים לו לחשוב שמדובר בעוד סמול אשכנזי (מרצ, שלום עכשיו) המדוברר ע"י מזרחים.
עוד דבר. גם אם אין כרגע נוסחה למאבק ממזרחי לשוויון שיתאם את קונספט המאבק המעמדי המרקסיסטי, אין לאף אחד הזכות המוסרית לפסול מאבק כזה. הפוסל את מאבק מצדיק את רפיון הידיים ואת הכניעה למדכא הראשי – ההגמוניה האשכנזית.
נראה לי שאתה נוטה לדוגמטיות מסוימת. עם מאיר עמור, שלטענתך (בלבד) מתבטא בעמימות / דו משמעותיות, יש לי יותר הסכמות. מאיר לא נצמד למבנה חשיבתי קשוח עם הסבר מוכן מראש לכל מקרה פרטי. הוא מכיר במגבלות העכשוויות למימוש החברה האזרחית ומציע אותה כאידיאל, כמטרה לשאוף אליה.