"בגין היותו פעיל x"

בסוף חודש אפריל 2012 הוחזקו במעצר מנהלי 308 פלסטינים. על-פי נתוני השב"ס, נכון לסוף חודש אפריל 2012, כ-31% מהעצורים המנהליים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, וכ-34% נוספים – בין שנה לשנתיים. 13 עצירים הוחזקו בין שנתיים לארבע שנים וחצי ברציפות ושני עצירים הוחזקו יותר מארבע וחצי שנים ברציפות. 2011 היא השנה הראשונה מאז 2008 שבה חלה עלייה במספר הפלסטינים המוחזקים במעצר מנהלי: בינואר 2008 הוחזקו 813 עצירים מנהליים, ומאז ועד דצמבר 2010 חלה ירידה מתמדת במספרם עד ל-204 עצירים.

מעצר מנהלי הוא מעצר ללא משפט, שמטרתו המוצהרת היא למנוע מאדם לבצע פעולה העלולה לסכן את ביטחון הציבור. בניגוד להליך הפלילי, מעצר מנהלי אינו מיועד להעניש אדם על עבירה שביצע, אלא למנוע ביצוע עבירה עתידית. לעצורים מנהליים לא נמסרת סיבת המעצר והם אינם יודעים במה הם חשודים. העציר מובא אמנם בפני שופט האמור לאשר את צו המעצר, אולם רוב החומר שמגישה התביעה חסוי – כך שהעצירים אינם יודעים אילו ראיות קיימות נגדם, ואין ביכולתם לנסות להפריכן.

מנגנון הביקורת השיפוטית הקבוע בחוק אמור היה לפקח על החלטות המפקד הצבאי ולוודא שלא נעשה בו שימוש גורף ובלתי חוקי. אולם קיים פער גדול בין ההלכות שנקבעו לגבי הדרך שבה יש להשתמש באמצעי זה לבין יישומן. בניגוד לדרישות המחמירות שמציב המשפט הבינלאומי ובניגוד להנחיות שופטי בית המשפט העליון, ישראל משתמשת במעצר המנהלי באופן שגרתי ונראה כי היא לא שומרת אותו רק לאותם מקרים חריגים שבהם לא נותרה בידיה כל ברירה אחרת למניעת הסכנה הנשקפת מאדם כלשהו.

על-פי המשפט הבינלאומי, ניתן לעצור אנשים במעצר מנהלי רק במקרים חריגים ביותר, כאמצעי אחרון שנועד למניעת סכנה שלא ניתן לסכלה באמצעים פחות פוגעניים. הדרך שבה ישראל משתמשת במעצר מנהלי עומדת בניגוד בוטה להגבלות אלה. החשש לשרירותיות של המעצר ולכך שהוא לא נעשה רק כאשר לא נותרה כל דרך אחרת למניעת סכנה ממשית מתחזק בשל שני מאפיינים של המעצר המנהלי. ראשית כל, הניסוחים של עילת המעצר המופיעים על הצווים הם לאקוניים, אחידים ולא מופיעה בהם התייחסות כלשהי למאפיינים אישיים של העציר. הנוסח האחיד נראה כך: "בגין היותו פעיל חמאס המסכן את ביטחון האזור ותושביו", כאשר שם הארגון משתנה או לא מופיע כלל. ניסוחים אחידים מופיעים דרך קבע גם בהחלטות השופטים בדיונים הנערכים במסגרת הביקורת השיפוטית והערעורים עליה.

שנית, רוב צווי המעצר המנהלי הראשונים של פלסטינים מוצאים לתקופה של שישה חודשים, שהיא התקופה המרבית המותרת. חלק מהצווים מוצאים לתקופה פחותה מזו, אך רק במקרים בודדים מוצא צו לתקופה הקצרה משלושה חודשים. אם אמנם תכליתו של המעצר היא מניעת סכנה, על משכו להיות מותאם באופן אישי לעציר ולא להיקבע על בסיס קריטריונים קולקטיביים.

עצירים מנהליים גם אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי: למרות שכל צו מעצר מוגבל לחצי שנה, אין הגבלה על מספר הפעמים שניתן להאריכו. מעצרם של כ-70% מ-308 הפלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי בחודש אפריל 2012 הוארך על-ידי המפקד הצבאי לפחות פעם אחת. קרובי משפחה רבים של עצירים מנהליים מספרים שלצד תחושת חוסר הצדק העמוקה הנובעת ממעצר יקירם ללא משפט, הפגיעה הגלומה באי-הידיעה מתי ישתחרר היא קשה ביותר. שריפה שריפה א-סליבי, תושבת שכם שבעלה מוחמד א-סליבי נתון במעצר מנהלי מאז ינואר, תיארה את תגובתה כאשר צו המעצר הוארך: "בפעם הראשונה שהוא נעצר, למשך שישה חודשים, הכנו את עצמנו לשחרור שלו. לא חשבנו על האפשרות שיחדשו את המעצר המנהלי. הייתי בהלם כאשר נודע לי כי המעצר המנהלי של בעלי חודש למשך ארבעה חודשים נוספים. ההלם היה גדול עוד יותר כאשר חודש המעצר המנהלי בפעם השלישית למשך ארבעה חודשים נוספים".

כמעט כל מתקני הכליאה בהם מוחזקים פלסטינים ממוקמים בתוך שטח ישראל, בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי. התוצאה היא פגיעה קשה בזכותם של קרובי משפחות כל העצירים, בהם עצירים מנהליים, לבקרם, כיוון שהם תלויים לשם כך בהיתרי כניסה לישראל – שישראל שוללת מפלסטינים רבים מסיבות בטחוניות. היבה יונס, בתו של אחמד עלי אחמד, חבר המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית מטעם חמאס הנתון במעצר מנהלי מאז יוני 2011, מסרה כי בן המשפחה היחיד שיכול לבקר את אביה בן ה-72 הוא נכדו עבדאללה, בן ה-10, כיוון שבקשותיהם של שאר קרוביה משפחה לאישורים נדחו מסיבות בטחוניות או מעילה של חוסר קרבה משפחתית. "חוץ מעבדאללה לא עלה בידיו של אף אחד לבקר אותו, לא אשתו או בניו ובנותיו. איפשרו לעבדאללה בן ה-10 לבקר אותו מאחר ואינו זקוק להיתר. אנו שולחים אותו עם תושבים אחרים כדי שיטפלו בו בדרך הלוך וחזור אל בית המעצר מגידו".

הכותבת היא דוברת בצלם