שיר המאבק הלא אלים

הרעבת הגוף היא החזרת השליטה על הנשמה, וזעקה על שיכחת חירותו של הנשלט מתוך הבטן הריקה. תאמר מסאלחה על שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים הנכנסת ליומה ה-75 ועל השחצנות הישראלית שהשתלטה על ההגיון, המוסר וההתחשבות בצלם אנוש
תאמר מסאלחה

בשנת 1981 ביקשו אסירי המחתרת האירית, ה-IRA, לבטל את ההחלטה ששללה מהם את מעמד האסירים הפוליטיים, ופתחו בשביתת רעב. הם הציגו בפני ממשלת בריטניה ושירותי בתי הסוהר שלה רשימת דרישות, בהן הדרישה לשחרר אותם מעבודה בבית הכלא, לא לאלצם ללבוש מדי אסירים פליליים, להכיר בזכותם להחליט על תכני הלימוד והפנאי שלהם ולהבטיח להם את הזכות למפגשים חופשיים עם אסירים אחרים. עשרה מהם הרעיבו עצמם למוות בשביתת הרעב הזו שנכנסה לדפי ההיסטוריה והשפיעה על יחסי הכוחות בין ממשלת בריטניה לקתולים בצפון אירלנד.

31 שנים אחרי אותה שביתה, מתקיימת בישראל אחת משביתות הרעב הגדולות בהיסטוריה והגדולה ביותר בעת המודרנית. מדובר באסירים ששובתים כמעט בגין אותן דרישות. דבר לא השתנה, פרט לזהות הסוהרים וזהות האסירים, אך העוול הוא אותו העוול. גם היום מדובר בארבעה צעירים שעומדים למות על מזבח כבודם וחירותם כבני אדם: בילאל דיאב בן 27, ת'אאיר חלאחלה בן 34, השובתים רעב מ-29 בפברואר במחאה על מעצרם המנהלי, וחסאן אל סאפדי ועומר אבו שלאל השובתים כעת יותר מ-70 ימים, אליהם הצטרפו זה השבוע הרביעי כ-2,000 אסירים פלסטינים.

בני אדם אלה עשויים למות מוות איטי, אכזרי ומיותר, כי לא נותר לגוף אלא לכלות את עצמו בכדי לזעוק את זעקת הנשמה. את זעקתם של אלה שאין להם קול ואין להם פרצוף ואין להם זכויות, כאילו היו תתי אדם או עבדים בני עבדים, אצל אדוני הארץ, כחולי העין ויפי הבלורית.

הפגנת הזדהות עם האסירים הפלסטינים ביפו, 12.05. כאילו היו תתי אדם או עבדים בני עבדים, אצל אדוני הארץ, כחולי העין ויפי הבלורית. צילום: יותם רונן / activestills.org

כמה טמטום, כמה בריונות, כמה שנאה ואלימות מפעילה מדינת ישראל מול עם חסר ישע שחלקו נמצא בכלא סגור וחלקו האחר בכלא פתוח. ומה רבה היא השחצנות הישראלית המסוגלת לחשוב לעצמה שקפריזות אלימות וחסרות כל הגיון, מוסר או התחשבות בצלם אנוש תמשכנה להתקיים כך, ללא עוררין.

הפוליטיקה של הפחד, שכרון הכוח, השנאה ורגש הנקמנות שהביאו מדינה שלמה לכדי התבהמות מעוררת חלחלה, התבהמות הפושה בכל רבדיה, מן האזרח הפשוט, דרך הסוהר ואיש התקשורת ועד לשופט בית המשפט העליון, שחושב שהזכות של האסירים ללמוד היא בגדר פריבילגיה מיותרת. השנאה וההתכחשות לעם שיותר מרבע מיליון ממנו עבר בבתי הכלא הישראליים מובילות לאמונה שהזכות להיפגש עם המשפחות היא בגדר מותרות השמורות אך לבני תרבות כמו עם ישראל. כי יש רק אמא יהודייה, ויש רק אב היקר לבניו היהודים. אותה קהות חושים מסוגלת לייצר אמונה שמעצר מנהלי יכול להיות עד אין קץ ובאופן סיטונאי בשעה שאין למדינת ישראל שום סמכות משפטית, מוסרית או ציבורית לשפוט את הפלסטינים בבתי המשפט הצבאיים או האזרחיים שלה, ושהכיבוש הישראלי, ככיבוש הארוך ביותר בעת המודרנית, איננו יכול להיסמך על דיני מלחמה שמיועדים לשרת סכסוך מזוין וכיבוש שטח אויב לכמה חודשים ולא לעשרות שנים.

מה השיגה מדינת ישראל כשמנעה מאסירים את הזכות ללמוד לתיכון ולימודים אקדמיים כצעד נקמני וכאמצעי לחץ על החמאס לשחרור גלעד שליט, שלא הניב דבר? מה היא משיגה כעת כאשר נעלם ממנה התירוץ הלא חוקי מלכתחילה של ללחוץ על החמאס דרך האסירים בכדי לשחרר את גלעד שליט ושבה מדינה האמורה לפעול לפי חוק, מענישה קולקטיב שלם על לא עוול בכפו ומחזיקה בו כקלף מיקוח?

והנה, גלעד שליט שוחרר, ובמקום לחזור לסטטוס קוו חייבים להתעקש למרר לאסירים את חייהם שאינם מי יודע מה טובים מלכתחילה. מדוע על אדם שכבר יושב בבתי הכלא לסבול עינוי בלתי אנושי דוגמת הבידוד, ועוד שנים על גבי שנים? ומדוע מונעת ישראל כעת את הצלב האדום מלפגוש את האסירים השובתים בכלא הדרום, ומדוע שוב בהתעקשות מיותרת, ובקהות חושים ציבורית אנחנו צועדים לנקודת אל חזור חדשה שנראה כאילו לאיש לא אכפת שיש עם נמק ואסירים המצויים שעות ספורות מן המוות?

בראיון טלוויזיוני משנת 1981, כאשר נדרשה מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה דאז, לעניין בובי סאנדס, ג'ו מקדונל ואחרים, היא ענתה ביהירות וברשעות השמורה לאדונים שנכשלים לזהות שמולם עומדים בני חורין:  "איננו מוכנים להעניק מעמד מיוחד לקבוצות מסוימות המרצות עונש על פשע. פשע הוא פשע הוא פשע. זה לא מעשה פוליטי." המציאות הייתה שונה כמובן לחלוטין, הקבוצה הזו קיבלה על אפה ועל חמתה של תאצ'ר ושכמותה מעמד מיוחד עת ששוחררו כל האסירים והמחתרת האירית הפכה למייצגת של הקתולים בצפון אירלנד. גם כאן לא ירחק היום בו תשרור הבנה עמוקה שקיימות למפעל הכיבוש הישראלי על העם הפלסטיני לא תשרוד לאורך זמן.

תא בכלא מייז (Maze) בצפון אירלנד. צילום: Still Burning, cc by-nc

לצערי, כשקוראים את שירו של בריאן וולפרד, וכשמביטים במציאות המתרגשת עלינו אי אפשר שלא לחוש תדהמה מהדמיון של הקורות ההם לשיר שעשוי להיכתב בעתיד הלא רחוק על שביתת הרעב של אסירי החירות הפלסטינית. שביתת הרעב הזו תצליח גם אם לא יהיו לה בעתיד הקרוב כל הישגים. הצלחתה נעוצה בכך שהיא תיחרת בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני ובזיכרון העמים כשייכת לאחד הפצעים הגדולים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ההצלחה שלה תהדהד כי היא מגלמת את עומק האביב הערבי, את חזרת המאבק הפלסטיני למאפייניו העממיים, כי הרעבת הגוף היא קבלת השליטה חזרה על הנשמה, וצעקה דרך הבטן הריקה שאין שליט ללא דמיונו של הנשלט, ששוכח שהוא בן חורין.

כולי תפילה שהמחיר של החירות הזו שנלחמים עליה אסירי הכיבוש הישראלי לא יהיה במותם של העצורים המנהליים בילאל דיאב ות'אאיר חלאחלה או כל שובת רעב אחר. ומי ייתן ויום אחד הם יוכלו לשיר את שיר מאבקם הלא-אלים, כשיהיו בחיק משפחותיהם האוהבות. לאיש לא תהיה יפה החירות כל כך כמו שהיא יפה לאנשים הגוועים לאט לאט מול עיניה העיוורות ולבה האטום של ישראל. בילאל דיאב ות'אאיר חלאחלה לא נאבקים רק בשמם או בשם העם הפלסטיני, זהו מאבק למען האנושות ככזאת, כנגד אלה שרצו במהלך ההיסטוריה לשבור את הנפש בחשכת המרתפים ואטימות האזיקים. בילאל דיאב ות'אאיר חלאחלה הם היפים בבני החורין! להם המחר, להם החיים, להם שירי החירות. מי ייתן ואיש מהם לא ימות.

לקריאה נוספת:

למאר אהובתי: מכתבו של ת'איר חלאחלה השובת לבתו | תרגום: תאמר מסאלחה

"בגין היותו פעיל x" | שרית מיכאלי

על רצפת התחנה | דורית ארגו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    מאבק לא אלים זה ודומיו עשוי להוביל לסיומו של הכיבוש. לא פחות משמעותי, מאבק לא אלים זה יוצר פתח של תקווה שנגדה נאבקת מתודת האלימות הישראלית בעוצמה פראית כל כך.
    מאיר עמור
    תודה עבור המאמר.

  2. יאיר

    שיר מאבקם הלא אלים… ממש נופת צופים… מדובר ברוצחים ובתומכי טרור, לא באנשים שנכלאו על תאוותם לשחמט. הניסיון להאשים אותנו, השפויים בבעיה להבין את המציאות הוא מגוחך. כמובן שאם ימותו זה יהיה טראגי, אבל הם אנשים מבוגרים, ואם הם מחליטים לעשות זאת, שיבושם להם. מדובר ברוצחים טרוריסטים שניסו לפגוע בכמה שיותר אנשים, שלא היו להם גבולות אתיים וכעת אתה בא ומטיף מוסר? טול קורה מבין עיניך. לא חשוב כמה שמות תואר אתה יכול להכניס במשפט אחד ("הפוליטיקה של הפחד, שכרון הכוח, השנאה ורגש הנקמנות שהביאו מדינה שלמה לכדי התבהמות מעוררת חלחלה, התבהמות הפושה בכל רבדיה…"), אתה עדיין טועה ומדבר בשם מוסר שטני ואיסלמו-פשיסטי.

  3. דורון שלו

    כמה סבל וכאב ואטימות ושנאה הדדית במקום כה קטן ! איפה הסוף של הסכסוך המשפחתי העתיק והאכזר בעולם???

  4. נפתלי אור-נר

    מתח תכלה הרשעה מן הארץ? כנראה רק עם תום הכיבוש האכזר.
    אני מקווה שיבוא היום בו כל המעורבים בפגיעה כה קשה בערכי אנוש ובזכויות אדם יחושו על בשרם את תוצאות יהירותם הנפשעת והאכזרית

  5. האם יקרה המדינה לרוב (היהודי)?

    העולם מפנה לישראל גב. העולם מסרב לתמוך בה ולהאזין לרשויות הכיבוש. סקר שעשה הבי.בי.סי שמנה 24,000 אזרחים בעשרות ארצות, הוכיח שרוב אזרחי העולם (פרט לארה"ב -שם קמו כל חברי הקונגרס והסנט ללא חריג, ומחו 29 פעם כף לנתניהו) מעמידים את ישראל חולקת מקום בשורה אחת עם
    א י ר א ן במקום השלישי בין המדינות השנואות ביותר.
    זה יפגע לא רק בתדמית, זה יתבטא גם בייצוא, ובקשרי התרבות והדיפלומטיה. אבל לנתניהו זה לא מזיז. גם לא לברק מופז ואיבט. ולכם?

  6. רתם

    גם אם באיחור.