אנחנו נבלבל אותם כהוגן

יש לי פיצול אישיות. אני מתחיל את יום העבודה שלי בלוד, נכנס לכיתה, ומלמד שעתיים. השעתיים האלו יכולות להיות משמעותיות יותר או פחות, לעייף אותי או לעורר אותי, לעבור ביעף או בעצלתיים. כך או כך, השעתיים האלו כולן יהיו "מרמנת". מרמנת היא המעביד שלי, או ליתר דיוק, אחד המעבידים שלי. בשעה השלישית והרביעית ביום ג' אני חובש את כובע המרמנת שלי, הכובע המופרט ונטול והזכויות שלי אך עם הפדיון השעתי הגבוה, ועושה את מה שאני אמור לעשות אי שם בכיתה.

צלצול. אני נכנס לחדר המורים. אני נכנס לחדר המורים ומיד אני רוצה לצאת משם, כי את מספר דקות המנוחה שלי אני רוצה להעביר הרחק מזמזום הרקע הבלתי נסבל אשר נוצר כשדוחסים יותר מדי עובדים במרחב סגור. וזה לא סתם זמזום. בכיתה יש לעתים זמזום. חדר מורים זה הכוורת.

אז אני נכנס, מכין קפה, אומר שלום לרכזת, או למחנכת, מחליק כיף למורה הרוסי לאנגלית, לעובדת הקבלן ששוטפת את הכוסות של הצוות, ויוצא החוצה. באותן שניות מתרחש מאורע קוסמי. קרע ברצף הזמן-חלל. אני ממצמץ, ובהרף העולם בו צפיתי מתחת לכובע המרמנת שלי מתחלף ונצבע בצבעים האחרים. תמה ההעסקה שלי במרמנת, ואני מתחיל לדפוק שעון כעובד אורט.

מכיוון שבית הספר לא הצליח למצוא מספיק שעות עבורי דרך התעריף הגבוה של מרמנת, הוא החל להעסיק אותי בו זמנית דרך תוכנית התגבור של המוסד עצמו. בתוכנית זו משלמים לי כמעט 50% פחות, אך עם כמה זכויות עודפות. את השכר מרכזות שתי עובדות שונות, אחת אחראית על פרוייקטים חיצוניים והשנייה על האדמיניסטרציה של בית הספר עצמו. אחת לא יודעת מה השנייה עושה ועל אלו שעות אני מדווח ומתי. כאוס מוחלט בחסות משרד החינוך.

אז נכנסתי לשעתיים נוספות, הפעם תחת הכובע הקצת יותר מאכזב. נו, טוב, אני כבר כאן. תוך כדי שאני מנסה לסלק את המחשבה שאם משלמים לי 50% פחות אין סיבה שאתאמץ ביותר מ-50%, אני ממשיך ללמד כיתה אחרת. אני ממשיך לעבוד איתן בקבוצות, ואני אומר לעצמי שהם בסוף יתרגלו לזה. שכל שנייה בה אני מסרב ללמד אותם פרונטלית ונותן להם חופש לעבוד לבד הופכת אותי למורה מאושר יותר.

גם השיעור הזה נגמר בסופו של דבר, ובהפסקה זו חדר המורים כבר שומם למחצה מכיוון שסוף היום, והצוות הולך לאן שהוא הולך בתום יום העבודה. אך אני נשאר. אני ועוד כמה מורים חסרי מזל. חלקם מלמדים עד שעות אחר הצהריים כי מישהו החליט שזה נכון שתלמידים ילמדו עייפים ורעבים עד שעה ארבע. חלקם נשארים בשביל בירוקרטיה כזו או אחרת – פגישה, טלפון, בדיקת מבחנים ועבודות. ואחרונים חביבים הם מלקטי הפירורים. אוכלי הנבלות. המתגברים. אנו מזהים אחד את השני עם הקריצה המיוחדת שלנו. הם מלמדים אותנו את הקריצה במכון הפסיכיאטרי שם החלו את תהליך הפיצול.

***

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת באותו יום קייצי בו הגה המדען המטורף את הרעיון. היה זה יום בו החום הבלתי נסבל והלחות המעיקה היו בלתי נסבלים ומעיקים בדיוק כפי שניתן לצפות. מוקד ההזמנות של לפחות שתי חברות התקנת ותיקון מזגנים קרסו באותו יום. אך בתוך המעבדה לא היה ניתן לחוש את האוויר המהביל שבחוץ. האקלים היה סתווי בפנים, והמשתתפים במצגת היו סקרנים במידת מה, ומשועממים בערך באותה מידה.

"במקום להעסיק שלושה מורים במסגרת אחת", אמר המדען המטורף, תוך כדי שהוא מחכך את ידיו בגסות. "אנו נעסיק מורה אחד בשלוש מסגרות. כך, נוכל להגביר את היעילות של המורה הממוצעת ב-50 מגהרץ ולנצל את תפוקה האנרגיה שלה בצורה אופטימלית". מנהל משרד החינוך, סגנית מנהל משרד החינוך והמשנה לסגנית מנהל משרד החינוך הסתכלו אחד על השני בתדהמה, ואז הפנו את מבטיהם החשדניים אל המדען.

"אבל איך זה יכול להיות?" הטיח סגן המנהל במדען, והמשנה לסגן הנהן בהסכמה. הוא למעשה הנהן כל כך חזק שכל הנוכחים חששו לרגע שהראש שלו ינתק מהצוואר, כמו מתקן פֶז פגום, ויצנח לרצפה.

"זה מאוד פשוט" השיב המטורף שהוא גם מדען. אף אחד מהנוכחים לא היה בטוח לחלוטין שאכן מדובר במדען, אך הוא לבש חלוק לבן, ובתשעים אחוז מהמקרים זה מספיק כדי לשכנע כל עובר אורח מקרי שלובש החלוק הוא אכן מי שהוא טוען שהוא. "זה מאוד פשוט, כי זה חסר הגיון לחלוטין. המערכת הזו ניזונה מחוסר הגיון. אם נתחיל להעסיק מורים בצורה הגיונית, נתגמל אותם לפי מה שהם ראויים לו, ואף נדאג להם להכשרה ולליווי ראויים, הם יהיו בעמדה בה הם יכולים לבצע את העבודה שלהם. כך, התלמידים יחוו חוויות חיוביות בבית הספר, ובשנייה שהם יצאו מהגולם שלהם הם יגלו שהם זחל שדורכים עליו ולא פרפר חופשי ושמח. רע, רע מאוד זה יהיה. אף אחד לא אוהב שדורכים עליו. אם כך, ובהתאם למה שאתם תמיד מבקשים ממני – פתרונות שיהפכו את התלמידים לצייתנים יותר ומוכנים לעולם האמיתי בו הם בשר תותחים ושתי ידיים עובדות, הנה השלב הבא באבולוציה החינוכית. לשם כך אנחנו צריכים מורים שיעבירו את המסר הזה בלי לדעת שזה המסר שהם צריכים להעביר. איזו דרך יכולה להיות יותר טובה מאשר לפצל אותם? אנחנו נבלבל אותם כהוגן והם יגיעו ככה, בולבולונים מבולבלים, לכיתות. ועוד נשלם להם פחות על זה."

המנהל, סגנית מנהל, המשנה לסגנית המנהל, וסגן השר שבדיוק נכנס, חייכו למשמע ההסבר. האיש המוזר עם החלוק הלבן הבין יותר טוב מהם את העבודה שלהם, וניסח זאת בצורה כה רהוטה. אך דבר אחד המשיך להציק למנהל משרד החינוך. הוא הניח את תיק-מזוודת המנהלים שלו בצד, פסע מספר צעדים קדימה, הסתכל למדען עמוק עמוק בנימים שבלבן של העין ואמר בביטחון, "אבל איך נצליח לגרום למורות להסכים לפיצול? זה בטח כואב, ואם לא כואב אז לפחות לא נעים. הם ישבתו לנו ואז כל התוכניות המבריקות האלו ירדו לטמיון." מאוד מרוצה הוא היה מכך שהגה את השאלה החכמה שלו. המשנה לסגנית שוב הנהן בצורה מעוררת חשש, והקבוצה לא הצליחה להחליט אם יש לו בעיה בחוליות הצוואר או שהוא פשוט אידיוט.

"אתה צודק לחלוטין. אנחנו לא נצליח לכפות את הפיצול על המורות הנוכחיות. אבל אולי נצליח, מבלי שהם ישימו לב, מבלי שאף אחד ישים לב, לפצל את כל המורים החדשים. לפני שהם מספיקים להתאגד ולעשות לנו בעיות."

שקט השתרר בחדר. הסכמה והבנה התפשטה בין כולם ולא נותר עוד דבר להוסיף.

***

אני לא זוכר את הפיצול שלי בפרטים רבים. זה לא קרה בפעם אחת, אלא בהדרגתיות. את התקנים שמשרד החינוך מעביר לבתי ספר להעסקה של מורים הם מעבירים למורים קיימים כסוג של קידום, או בונוס, או שחיתות. כל מקרה לגופו. הכיתות צריכות לקבל מספר שעות מקצוע שבועיות במשך שנה, ואותן שעות מוקצות וממומנות על ידי משרד החינוך. אך הן לפעמים הופכות להיות פיקטיביות, ומתווספות לתלוש או תלושים של מורים אחרים שאינם מלמדים את אותם שעות. כך, שעות רבות במערכת ממולאות על ידי פרוייקטים חיצוניים כמו מרמנת, או פנימיים כמו של בית הספר, והתגבור עובר לידיים של עמותות, פרוייקטים, בני שירות לאומי, מורות-חיילות ומורים פרטיים. שעות תגבור שגם להן, לרוב, יש תקן ותקציב עבור בית הספר, אך אינן מתורגמות לשעות לימוד אלא לגחמה כזו או אחרת של המערכת.

הצלצול הלם באוזניי בפעם המי-יודע-כמה היום. ההפסקה נגמרה והמשכתי לספרייה, שם אני מתגבר יחד עם מספר מורים חדשים ומפוצלים קבוצה של ילדים אתיופים ובוכאריים. למה אתיופים ובוכאריים ולא מרוקאים וקווקזים? איני יודע. אולי מדובר בעוד מדיניות שנהגתה באיזו מעבדה של פסיכופת בחלוק לבן. נעים לנו מאוד במרחב הממוזג ורחב הידיים של הספרייה, מוקפים במדפים של ידע והיסטוריה. רכז התוכנית בדיוק נכנס עם מגש פיצות וטרופיות כדי לצ'פר את מי שהגיע. הייתי משפשף את עיניי בתדהמה אך כבר עייפתי מלשפשף את עיניי. אני גם מרכיב עדשות, והיה יום ארוך, והעיניים שלי יבשות, ואם אני אשפשף אותם שום דבר טוב לא יצא מזה. במקום זאת אני בזריזות מושיט יד וחוטף סלייס לפני שהאריות יספיקו לטרוף את כל האנטילופות השלוות בקרטון.

למה אני בכלל מתגבר את הילדים האלו? את חלקם אני מלמד בשיעורים שלי שם הם כמעט ולא לומדים. וזו לא תופעה שייחודית לכיתות שלי, או לשכבה הסוציו אקונומית שמגיעה לבית הספר הזה. גם בשכונות וערים מבוססות החינוך השחור-אפור-לבן פורח. למה מערכת החינוך מקבלת את זה שבמהלך יום הלימודים כמעט ולא מתבצע לימוד אפקטיבי (אם לרגע נתמקד באספקט הפדגוגי בלבד) ודואגת לעצב מבנה שלם ומסורבל של ארגונים ומסגרות שיתנו מענה לכך, במקום לטפל בשורש הבעיה?

בסוף כל פוסט על חינוך יושב מנהל עם תיק-מזוודה.

פורסם בבלוג "פדגוגיה של שחרור"