• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ואז בא הקיץ וצעקנו ביחד

המחאה החברתית בקיץ 2011 הצליחה במקום שבו "מחנה השלום" נכשל עד כה: היא רתמה במקומות רבים ערבים ויהודים למאבק מאוחד, וגרמה להם להבין שהם מדוכאים מאותם סיבות ועל ידי אותם אנשים. אבי קליין נזכר בנקודות ההתקרבות
אבי קליין

ב-10 בינואר 2011 הרצה פרופ' שלמה זנד בפני חברי קבוצת "מבצע סוראסקי", למען צדק חברתי בקמפוס. במהלך הרצאתו ביקר זנד את המחאה החברתית על שלא היתה בה כל התייחסות לערביי ישראל או לכיבוש. זנד הדגיש בהרצאתו כי עזב בזעם את "עצרת המיליון" לאחר שבנאומה, דפני ליף לא היתה מסוגלת להזכיר ערבים ובמקום זאת הזכירה בדואים (לטענתו, משום שבדואים משרתים בצבא בניגוד לערבים). אני משער שזנד התייחס למשפט זה מנאומה של ליף: "אם את תושבת ירוחם – הדברים חייבים להשתנות. אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי – הדברים חייבים להשתנות. אם את גמלאית או ניצולת שואה – הדברים מוכרחים להשתנות. אם אתה ממפוני גוש קטיף – הדברים חייבים להשתנות. אם את בדואית – הם חייבים להשתנות".

הפגנה נגד מתווה פראוור, 06.10.11. אם את בדואית - הם חייבים להשתנות. צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס

אך האזכור של הבדואים קשור גם לכך שבאותו הזמן נאבקו תושבי אלעראקיב בהריסת כפרם על ידי רשויות המדינה. יתרה מכך, במהלך נאומה הזכירה ליף מאהלים בכל רחבי הארץ: "המאהלים שקמו בשכונת התקווה, בג'סי כהן, בקרית גת, בקרית שמונה, במודיעין, ברהט, בקלאנסווה, בירושלים, בחיפה, בבית שאן ובירוחם ובעוד עשרות מקומות", כדי להראות שהבעיה היא לא של מגזר זה או אחר, אלא של כולם.

ביקורתו של זנד אינה יוצאת דופן. אינטלקטואלים וכותבים אחרים כגון יהודה שנהב, לב גרינברג, נועה שינדלינגר, ניסים קלדרון, יעל לביא, משה צוקרמן, גדעון לוי ואחרים, כתבו ואמרו דברים דומים. אין ספק שמחאה שבבסיסה נושאים סוציאליים כגון מחירי הדיור והשכירות, יוקר גידול ילדים, העסקת עובדי קבלן, הריכוזיות במשק הישראלי ויוקר המחייה בכלל בישראל תתמקד יותר בנושאים כלכליים וחברתיים מאשר בנושאים פוליטיים. אין כל הפתעה בכך שמחאה שאחת מסיסמאותיה המרכזיות היא "הוא הא, מי זה בא? מדינת הרווחה", תדגיש יותר את העוולות ואי-הצדק בנושאים הכלכליים-החברתיים מאשר את העוולות ואי-הצדק בנושא הפוליטי, כשם שהפגנות נגד הכיבוש אינן מתמקדות בעוולות בתחומים כלכליים, אקולוגיים או פמיניסטיים.

אפשר להזכיר לזנד ולמבקרים נוספים של המחאה, שחלקם התעלמו משיעורי עוני ואי-שוויון מחפירים, כמו גם מפגיעה בזכויות עובדים והתרחבותה של תופעת ההעסקה דרך חברות קבלן, והתמקדו משך שנים אך ורק במאבק בכיבוש ובסכסוך היהודי-ערבי. כך שהסיבה שבמחאה זו הדגישו נושאים כמו עוולות הטייקונים, היא ש"מחנה השלום" של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים לא התייחס לנושאים הללו.

מודי בראון. צילום מסך

מודי בר-און תמצת זאת בנאומו ב"צעדת המיליון" בירושלים. לדבריו, "למרות שהצעירים החביבים האלה אולי יכחישו בנימוס, המחאה הזו היא מסר מהדור שלהם לדור שלי. כי הדור שלי הוא הוא הדור ששש אלי הפרטה. אנחנו הדור שהעדיף את החוזה האישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי, אנחנו הדור ששיתף פעולה – בשמחה או בלית ברירה – בהפרטתם והשחתתם של החינוך והרפואה בישראל. אנחנו הדור שנסוג מהזירה הציבורית והפוליטית והפקיר אותה בידיהם של יחצ"נים סוג ג' ועסקנים סוג ז', אנחנו הדור שכשל בפתרון הסכסוך המדמם והמייגע עם הפלסטינים, ואנחנו הדור שנמלט מכל אלה אל בית צמוד קרקע – וילה בג'ונגל שאנו עצמנו יצרנו. והנה הגיע הרגע שבו בנינו ובנותינו אומרים לנו – ראו לאן הבאתם אותנו ואת עצמכם, אומרים לנו – עצור! פוס! סטופ כדור הארץ! פריש מיש! אולי כדי להתחמק מהמסר הזה, אנחנו מאשימים את המחאה עצמה בהתחמקות".

העוולות כלפי המגזר הערבי-ישראלי והסכסוך הישראלי-פלסטיני אכן לא עמדו במרכז המחאה – אולם האם נכונה הטענה כי ההתעלמות מנושאים אלו היתה מוחלטת? כדי לסתור הנחות אלו, מספיק לבדוק את הנאומים שנשמעו בעצרות השונות. בין השאר, בעצרת בתל אביב ב-06.08, נאם הסופר והפובליציסט עודה בשאראת, ואמר "האוכלוסייה הערבית, למודת הסבל והמאבקים, מסתכלת באהדה רבה לעבר מה שקורה כאן. תמיד המאבק נגד עושק שובה את לבה, בכל מקום, אם זה בתל אביב ואם זה בחמאת ואם זה בטריפולי או במוסראטה. אצל הערבים, המדינה לא רק שלא בנתה. להפך – היא הרסה. תבקרו בלוד, במשולש. תבקרו באלעראקיב שבנגב שנהרס 28 פעמים (…) הגיע הזמן שהמאבק הזה יהיה מאבקם של כל העשוקים, יהודים וערבים. הגיע הזמן, שחום המאבק יפה הפנים הזה ימיס את הניכור בין שני העמים. כאשר ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים".

רג'א זעאתרה. צילום: עמוד הפייסבוק

בעצרת בחיפה ב-13.08, נאם העיתונאי רג'א זעאתרה: "… בסופו של יום, לרעב ולהשפלה, בדיוק כמו להון, אין מולדת ואין שפה! לממשלה ולבעלי ההון שמאחוריה קל מאוד לחלק אותנו חלוקה אנכית: יהודים מול ערבים, מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים. אבל מה לעשות… העצרת הזו, כל המחאה הזו, מציעה חלופה אחרת, מציבה חלוקה אחרת – חלוקה אופקית; בין מנצלים לבין מנוצלים, בין אותו קומץ שיש לו אינטרס לשמר את המצב הקיים, את שלטון ההון, לבין הרוב, הרוב שמבקיע הערב את הדממה, שיש לו אינטרס לשנות את השיטה: לשנות את העושק, את הניצול, את המצב שבו הטייקונים צומחים יותר ואנחנו מידלדלים יותר, את השיטה שבה השוק חופשי יותר ואנחנו עבדים יותר…".

בעצרת בתל אביב ב-23.09 נאם רביע פאהום, סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב: "בשבילי, הקיץ לא נגמר. אני הגעתי לעיר הזו מנצרת כדי ללמוד. מאחוריי ארבע שנים ארוכות של ניסיונות למצוא דיור כאן, כל שנה אני עובר את אותו מסע חיפושים. למצוא דירה אחרי דירה, להתגבר על המחירים הגבוהים והעלויות הקשות, וגם להתמודד עם האפליה, עם הקרעים בחברה בישראל, עם אי-השוויון. ואז בא הקיץ הזה, וצעקנו יחדיו 'עד כאן'. פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב בו יכולתי להיות. רקמנו שותפות בה יכולתי בפעם הראשונה לקחת חלק, שותף מלא. בלי הצורך לעבור בדיקה ביטחונית, או רקטלית בכניסה".

לא רק נואמים ערבים או דרוזים דיברו על הצורך בשוויון פוליטי, אלא גם נואמים יהודים. הזמרת אחינועם ניני אמרה על הבמה בבאר שבע: "זוהי מחאה פוליטית הקוראת לכם אזרחים הגונים לחשוב להתארגן להשקיע זמן ומשאבים, ולהירתם ככל יכולתכם למען חזון חדש. למען תקווה בת שנות אלפיים: להיות עם חופשי. חופשי משעבוד כלכלי, חברתי, דתי מחשבתי ומדיני. להיות עם של אזרחים שווים בפני החוק, אזרחים שווי הזדמנויות החיים בשלום עם שכניהם ובינם לבין עצמם. זוהי איננה מחאה, זוהי התעוררות של אומה מאשליית הסיוט, למציאות של תקווה". ואילו סמי מיכאל בעצרת בחיפה אמר: "הערב אני אופטימי… פעם ראשונה אשכנזים, ספרדים, ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ובהאיים, שחורים ולבנים, עירוניים וכפריים מצטרפים באגרוף אחד למאבק אחד… אני פניתי לאזרחים הערבים ואמרתי להם שהם שותפים שלנו בשמחות וגם בימי עצב וכל שיתוף הפעולה בינינו יהיה גם לטובתם וגם לטובתנו".

דעות אלו נשמעו בקול רם לאורך כל המחאה ולא רק בעצרות הגדולות. כך, לדוגמה, הנאום הראשי ב"קונגרס החברתי" שהתכנס ביפו ב-23.09 היה של דניאל כהן-בנדיט ("דני האדום"), המנהיג לשעבר של מחאת הסטודנטים בצרפת ב-1968. בנאומו הדגיש כהן-בנדיט את הצורך בקיצוץ התקציב שנועד להתנחלויות ולשמירה על השטחים הכבושים, כדי להפנותו לרווחה, לחינוך ולבריאות. הוא טען בהרצאתו שסולידריות אמיתית היא פועל יוצא של חיבור בין צדק חברתי וצדק פוליטי.

סתיו שפיר. צילום מסך

בכנס "קרן אברהם" בנובמבר 2011, אמרה סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, ש"אחת הבעיות הכי קשות לאזרחים בישראל היא עד כמה מפולגת החברה הזו בהמון מקומות, אם זה במקום שבו 20% מהאוכלוסייה הם ערבים ולא מרגישים באמת חלק מהחברה הישראלית, אם זה בעלייה שנותרה מרוחקת מהמיינסטרים, אם זה בפער גדול בין המעמדות הגבוהים והחלשים, אם זה בין אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים ובכלל חברה שמחולקת לחלקים ולא עובדת במשותף (…) מבחינתי אנשים יצאו בשביל לנצח בדיוק את זה… השיח הביטחוני, שיצר פה שפה של איום והפחדה, השתנה הקיץ… יש הבנה שהציבור היהודי לא יכול לעבוד בלי הציבור הערבי ושהציבור הערבי לא יכול להתקדם בלי הציבור היהודי, כמו שמעמד הביניים לא יכול להצליח בלי המעמד הנמוך ולהיפך".

רבנים ואנשי דת שונים נאמו גם הם בעצרות רבות של המחאה, אולם מעולם לא נאם בה איש ימין אשר טען שכדי להשיג צדק חברתי יש לפעול בהתאם לעקרונות הימין, בניגוד לנואמים אשר חיברו בין צדק חברתי וצדק פוליטי (בהתאם לעקרונות השמאל הפוליטי). מאהלים של ערבים-ישראלים הוקמו בכל רחבי המדינה, כשהגדולים מביניהם היו המאהל בואדי ניסנס בחיפה והמאהל ביפו. נוצר חיבור ושיתוף פעולה נדיר בין פעילי מאהל יפו לפעילים במאהל בשכונת התקווה. היחסים בין שני אזורים אלו עד למחאה היו של איבה הדדית, שניזונה מתחרות על משאבים מוגבלים ודלים, איבה שתודלקה על ידי מתח גזעני. המחאה החברתית הצליחה לעשות את מה ש"מחנה השלום" לא הצליח לעשות עד כה – לאחד אותם במאבקם ולגרום להם להבין שהם מדוכאים מאותם סיבות ועל ידי אותם אנשים.

פעילי שני המאהלים ערכו פגישות, הפגנות ועצרות משותפות וצעדו במשותף ב"צעדת המיליון", בעודם מחזיקים שלטים בעברית ובערבית. באחת מההפגנות הללו, נאם ראובן אברג'יל, ממקימי הפנתרים השחורים: "אהלן וסהלן יפו, וברוכים הבאים. אהלן, תושבי שכונת התקווה היקרים. כל המדוכאים, יד אחת, מאבק אחד, ניצחון אחד!".

ברוטשילד קם אוהל 1948, אשר פעיליו שמו להם למטרה להביא לתודעה ציבורית את עוולות הנכבה, כמו גם עוולות שנעשות כיום לקבוצות לא יהודיות בישראל. אוהל זה היה מהאוהלים הבולטים ביותר בשדרה ומסריו היו בולטים מאוד. בין השאר נתלו עליו סיסמאות כגון "אוהל מחאה ערבי ויהודי", "יהודים וערבים למען צדק חברתי", "אם רוטשילד לא יבוא אל מוחמד – מוחמד יבוא לרוטשילד", "די לגזענות בחלוקת הקרקעות" ועוד. נערכו בו גם הרצאות על מצבם של הערבים הישראלים ועל הכיבוש והסכסוך היהודי-ערבי. הרצאות שמחברות בין צדק חברתי וצדק פוליטי לא היו רק ב"אוהל 1948", אלא נשמעו במאהלים לאורך כל המחאה: באוהל שהקימה מפלגת חד"ש ברוטשילד הרצה רג'א זעאתרה על מאבק מעמדי יהודי-ערבי, האדריכלית בות'יינה דביט נתנה הרצאה בשם "המאבק החברתי יהודי-ערבי- מיום האדמה לשדרות רוטשילד" וד"ר עוואד אבו פריח' הרצה על הכפרים הלא-מוכרים בנגב. פרופ' זנד בעצמו הרצה בנובמבר 2011 במאהל נורדאו, הרצאה דומה מאוד לזו שנתן במסגרת "מבצע סוראסקי".

אלמנט יוצא דופן במחאה החברתית אשר זכה להתעלמות, היה ההערצה בקרב הפעילים למהפכה שפרצה בחברה הערבית ובעיקר במצרים. כבר בתחילת המחאה במרכז רוטשילד נתלה שלט "רוטשילד פינת תחריר". איתי אנגל הופיע במאהל רוטשילד ופעם נוספת בקונגרס החברתי עם סרטו "מהפכה במצרים". אנגל הזכיר בהרצאתו שליף התייחסה באחד מנאומיה אל האירועים בתחריר כמודל חיקוי. זוהי פעם ראשונה שאירוע חברתי שהתרחש במדינות ערב מהווה מודל לחיקוי עבור תנועה אזרחית גדולה שברובה היא יהודית, אשר זכתה לקונצנזוס ציבורי רחב. לראשונה, תושבי מדינות ערב, לא זכו ליחס של עוינות ושנאה מצד האזרחים היהודים של מדינת ישראל – הישג אשר "מחנה השלום" מעולם לא הצליח להשיג.

יהודים וערבים מפגינים ביפו למען צדק חברתי, 27.08.11. צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס

מעבר לרטוריקה שתומכת במאבק חברתי משותף ערבי-יהודי, גם דרישות המחאה עצמן תמכו בשיפור מצבם של הערבים בישראל. כך, לדוגמה, בדו"ח בנושא תעסוקה במסמך המומחים של צוות ספיבק-יונה, אשר בראשו עמדה נדיה אסמעיל, הוקדש פרק שלם להגברת התעסוקה בחברה הערבית. הדו"ח ממליץ בין השאר על "אכיפה מוגברת נגד אפליה בשוק העבודה, ולממש את עיקרון הייצוג ההולם בשירות הציבורי… יש לטפח את היזמות העסקית בקרב הציבור הערבי, בהתאם לתרבות וליכולת הכספית, וזאת על-ידי מתן רשת בטחון ממשלתית להשקעה ולמימון עסקים בינוניים וקטנים" ועוד.

בפרק בנושא דיור, תחבורה, קרקע ותכנון בדו"ח, נכתב שלכל אדם יש זכות לבחור את מקום מגוריו ללא הפליה, ולשם כך מומלץ לעגן בחוק את איסור ההפליה בדיור ולבטל את חוק ועדות הקבלה. כמו כן, תומך הדו"ח בהקצאת קרקעות לפי צרכי הפיתוח של הערים והיישובים הערביים, הכרה ביישובים הערביים הלא מוכרים ומתן מסלול מהיר לתוכניות מגורים ביישובי האוכלוסייה הערבית. הדו"ח של ספיבק-יונה בנושא כלכלה קרא להקטנת הוצאות הביטחון: "מחקרים שבדקו את הוצאות הביטחון על פני זמן הראו כי הם השתנו יחד עם השתנות עוצמת הסכסוך הישראלי-ערבי", נכתב. "הסכם השלום עם מצרים אפשר את הורדת הוצאות הביטחון לחצי עד שנת 1990, מ-20 אחוזי תוצר ל-10 אחוזי תוצר. מכאן ניתן להסיק כי הסכם שלום כולל, שיוריד את עוצמת הסכסוך באופן משמעותי, יאפשר להוריד את הוצאות הביטחון בשיעור ניכר בתוך תקופה של עשר שנים".

לאור כל זאת, אין פלא שרוב-רובם של הכותבים בעלי תפיסת העולם הימנית, כמו גם כלי התקשורת שמזוהים עם הימין, התנגדו למחאה החברתית ותפסו אותה כמחאה של השמאל הפוליטי. מאמרים אודות קונספירציה, לפיה השמאל הפוליטי הוא שעומד מאחורי המחאה החברתית, היו מנת חלקם של כותבים כגון קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, אמילי עמרוסי ועוד. ערוץ 7 התגייס ברובו נגד המחאה, וכתבות שכותרתן הקשר בין הקרן החדשה למאהל המחאה, הקרן החדשה ממשיכה ללוות את מחאת הדיור, עיתונאים, השוו בין רוטשילד למיגרון וכיו"ב היו נפוצות מאוד.

דפני ליף. צילום מסך

בעיקר תקפו בעיתונות הימין את ליף על כך שחתמה בנעוריה על "מכתב השמיניסטים", שיצא נגד שירות צבאי בשטחים הכבושים. מנהיגותה היתה יוצאת דופן במדינת ישראל: ליף, שלא שירתה בצבא (עקב מחלת הנפילה, בה חלתה), ייצגה מנהיגות אזרחית שלא שואבת את סמכותה מהישגיה בשירות הצבאי ושלא זקוקה להילה מיליטריסטית כדי להנהיג ולהוביל תנועה אזרחית. השינוי שליף מייצגת הוא שינוי מבורך לכל מי ששואף שהחברה הישראלית תהפוך לפחות כוחנית ומיליטריסטית.

לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010. לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית כל, מכיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד ערביי ישראל תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם. הם נתפסו כקבוצה אשר תמיד מתנגדת באופן עקרוני למדינה עצמה ולעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עומדו משני צידי המתרס.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכל

    המחאה הזאת איחדה את היהודים בלבד- הם ה"עם" אשר דרש כל מיני דברים. לאחר שהובהר כי אין לפעול כנגד ההגמון,ממשלת הימין, הזעם הופנה בתחילה כלפי הטייקונים, לאחר מכן כלפי השמאלנים המפלגים ועכשיו מופנה כלפי הפליטים והעובדים הזרים- ההפגנה לגירוש הפליטים שתערך עוד שבוע בשכונת התקווה היא אחד הסממנים לכך. ההחלטה לא לאזכר את הפלסטינים והפלסטינים תושבי ישראל לא היתה כל כך תמימה, עומדת מאחוריה תפיסה ימנית. לראייה טקסט שכתב רגב קונטס, ממובילי המחאה, בעמוד הפייסבוק אתמול (שימו לב למשפט: "מרצ יצטרכו להבין שקשקושי הכיבוש שלהם,גם אחרי ההתנתקות, גם אחרי עלית החמאס, גם אחרי 8 שנים של ירי רקטות וכו', הפכו ללא רלוונטים עבור רוב העם והאופטימיות המפורזת שלהם נתפשת, ואני בהחלט יכול להבין את זה גם אם אישית אני לא מסכים – כמעט כבגידה") :
    Regev Contes "לשנות את הפוליטיקה יעל! לא להתפשר על פירורים. אנחנו כאן כדי לאתגר את כל המפלגות, הן צריכות עכשיו להתאמץ מאוד ולהשתנות מאוד כדי לזכות בקולותינו. שלי יחימוביץ' צריכה להיפטר מחיבוק הדוב של עופר עיני ורון חולדאי כדי שבכלל נשקול להאמין לה, חדש יצטרכו להבין שהעמדות המדיניות הרדיקליות שלהם על מדינת כל אזרחיה מאפילות באופן מוחלט על המצע החברתי שלהם, לפחות לרוב רובה של המחאה (וגם שלי) ומרצ יצטרכו להבין שקשקושי הכיבוש שלהם (גם אחרי ההתנתקות, גם אחרי עלית החמאס, גם אחרי 8 שנים של ירי רקטות וכו') הפכו ללא רלוונטים עבור רוב העם והאופטימיות המפורזת שלהם נתפשת, ואני בהחלט יכול להבין את זה גם אם אישית אני לא מסכים – כמעט כבגידה."

  2. דרור בל"ד

    הכותב שכח להזכיר משום מה כי כל המצוטטים הפלסטינים הם מתנועת חד"ש. הכותב גם שכח לציין כי לא כל הפלסטינים אזרחי המדינה הציונית תמכו במה שמכונה מחאה בשיח הציוני ובמה שמכונה צדק חברתי ע"י חוגים מסויימים המשוחחים שיח זה.

    מה מוסר לנו הכותב? "המחאה החברתית הצליחה לעשות את מה ש"מחנה השלום" לא הצליח לעשות עד כה – לאחד אותם במאבקם ולגרום להם להבין שהם מדוכאים מאותם סיבות ועל ידי אותם אנשים".
    שקרים אלה והפצתם הינם מעשה לא פחות חמור מהשקרים אותם מפיצה הפרופגנדה הציונית. הם הזיקו בעבר ועדיין מזיקים לסולידריות אמיתית בין הצד הפלסטיני ובין מה שהכותב מכנה הצד הישראלי.

  3. דרור בל"ד

    כדי לזכות באהדה של יהודים, מוכנים אנשי חד"ש לוותר על המאבק הלאומי של הערבים בישראל, ולהעלים בפני היהודים את העמדה הלאומית של חלק ניכר ממצביעיה. היא מסייעת ליצור אשלייה כוזבת של חברה אזרחית תוך העלמת היסוד המרכזי של הדיכוי – היסוד הלאומי. אבל אי אפשר לדבר על שוויון וצדק תוך התעלמות מהיסוד המרכזי של אי שוויון וצדק. כל הדיבורים על "מצע חברתי" מאבדים כך את משמעותם.

    המשמעות של הדבר באה לידי ביטוי כבר בבחירות לעירית תל אביב, שבהם העלימו לחלוטין את שאלת זכויות המיעוט הערבי, מה שהוביל את תומכיה הערבים של חד"ש ביפו לרוץ ברשימה נפרדת יחד עם אנשי בל"ד. שם סומן הכיוון של חד"ש הארצית כ"לא ערבית", בעצם כיהודית. חד"ש מציעה למצביעיה היהודים זהות נוחה, המבוססת על ערכים שאי אפשר שלא להזדהות איתם, אבל גם על אפשרות להתעלם מהשאלות האמיתיות העומדות על הפרק.

    חד"ש לא מהססת לשלול ולמחוק לחלוטין את המפלגות הערביות האחרות…ללא בושה ובעזות מצח מבססים גם כאן אנשי חד"ש את הקו של ליברמן, ושוללים את הלגיטימיות ממפלגות ערביות אחרות. כאן נמצא הקו שמסביר למה שלילת האיחוד [בין חד"ש לבל"ד, בחירות 2009] משקפת בדיוק את עמדתו של ליברמן: דה-לגיטימציה של התנועות האחרות. ובאמת גם ליברמן לא ביקש לפסול את חד"ש.
    מתוך: "הפנקס של חד"ש" – אמנון רז-קרקוצקין(קדמה)

    ביקורתו של רז-קרקוצקין אינה יוצאת דופן. אינטלקטואלים וכותבים אחרים כגון יהודה שנהב, לב גרינברג, נועה שינדלינגר כתבו ואמרו דברים דומים. לעומתם, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות שהכותב מנסה להעלים מהקוראים, ניסים קלדרון, יעל לביא, משה צוקרמן, גדעון לוי ואחרים, לא כתבו ולא אמרו דברים דומים.

    קח, תקרא, תבין איזה נזק אתה ושכמותך גורמים.
    "יותר ויותר פלסטינים ושותפים בינלאומיים רואים את מפגשי ההידברות עם הישראלים כנורמליזציה לכיבוש, ונוטשים את הפעילויות".
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1693675

    כבר העירו לך פעם, מסתבר שבצורה נחמדה מדי: "לך ספר לפלסטינים שארבע מאות ילדים מרוטשים בעזה זה דיכוי כלכלי, לך ספר למצביעי חד"ש הערבים לדורותיהם שהם לא מצביעים נגד הדיכוי האתני-לאומי שלהם, לך ספר למזרחים ש-90 אחוזים מתקציב התרבות לאשכנזים זה דיכוי כלכלי, ומערכת חינוך ירודה אצל המזרחים והערבים זה דיכוי כלכלי, לך ספר סיפורים". (סמי שלום שטרית, תגובה לאבי, אתר זה, 2009)

  4. דן

    כל ניסיון להכליל ולהכיל את כל המחאה החברתית בתוך טיעון אחד או משפט אחד נידון מראש לכישלון, וכמובן שיש מעט צדק גם בדבריהם של המגיבים הראשונים. אבל יפה שתיארת את כל הנקודות שבהן איפשרה המחאה חיבור בין יהודים לערבים, תחת המסרים החברתיים-כלכליים ודווקא מתוך נכונות להניח לרגע בצד את דעותינו לגבי השטחים וההתנחלויות (מבלי חלילה שמישהו מאתנו יפסיק לפעול כנגד הכיבוש וההתנחלויות – פשוט לא הצבנו את זה כתנאי מקדים שימנע שיתופי פעולה עם קהלים חדשים).
    חבל שהחיבורים האלה – בפרט החיבור בין יפו לתקווה – לא שרדו ולא נמשכים עד היום.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    זה תנאי מוקדם( אך לא מספיק) למרות שבמחאת קיץ 2011 הועלו נושאי הקיפוח והדיכוי של הפלסטינים בישראל. המסר שהובן בציבור היה דרישות מהממסד השלטוני הקים ולא ערעור על הלגיטימיות שלו. ולכן המחאה בכלל לא הפריעה לו והוא מחק אותה באמצעות ועדת טרכטנברג. השיטה של להרוג נושא ע"י הקמת ועדת חקירה שהמלצותיה נזרקות לפח ההיסטוריה ,חיה ובועטת.

  6. שאלה לדרור היהודי [לאומן ערבי?]

    חד"ש היא מפלגה ערבית-יהודית >>בניגוד לבל"ד הלאומנית<<
    מה רע בנאומיהם של הסופר עודה בשאראת, העיתונאי רג'א זעאתרה, או הסטודנא רביע פאהום???

  7. פועל שחור

    הם יקבלו אלף דירות מסובסדות לסטודנטים במרכז הארץ וכל המאבק המיוחצן הזה יתנדף לכל הרוחות .

  8. דניאל דה מלאך

    בשונה ממה שנטען כאן דו"ח המטה למאבק נגד הגזענות מראה שהגזענות לא פחתה בשנת 2011:
    הקישור שמראה כביכול שהגזענות פחתה מבוססת על כתבה מטעה של ניר יהב מוואלה.

    הנה הסיכום האמיתי של הדו"ח:

    "בדו"ח השנה נכללים אירועים שהתרחשו ב-11 חודשים, דהיינו עד פברואר 2012 ולא עד מרץ, ומניינם 511. המסקנה שלנו לפיכך היא כי הממוצע החודשי של אירועי גזענות נשמר"

    http://www.fightracism.org/Article.asp?aid=213

  9. י.א

    תתפקד כ"אופיום" ל(כמעט) המונים ותשמש כמסך מאחוריו תושלם האפרטהיידזציה של ישראל ושינוי המשטר.
    למאבק נגד הכיבוש ולהגנת הדמוקרטיה אין "מחר". אם הוא לא חלק – חלק מרכזי – בתנועת המחאה, אזי קיימת הסכנה שהיא תהפוך ללא יותר מאשר הסחת דעת השירות הלאומנות.
    וכדי למנוע זאת לא מספיק להקפיד להגיד ככה או ככה בעצרת.

  10. אבי

    לרוע מזלי, רוב המגיבים לא התייחסו כלל למאמר, והמשיכו באותן המנטורת – לא התייחסו למיעוט הערבי ולכיבוש במחאה, המחאה לא הייתה פוליטית וכו' למרות שהראיתי שזה לא היה המצב.
    למגיב י.א. – אולי המאמר היה ארוך מדי ולכן לא קראת אותו עד סופו, אבל לא רק בנאומים בעצרות השונות התייחסו לנושאים אלו, אלא דו"ח יונה-ספיבק שפירט את דרישות המחאה נכתב במפורש על הצורך בהקטנת תקציב הביטחון ועל הנחיצות בהסכם שלום לשם כך, בנוסף גם על הצורך בשילוב האזרחים הערבים וביטול האפלייה.
    דניאל דה מלאך – בדו"ח נכתב ש"ב-2010 נרשמו בדו"ח 97 אירועי הסתה נגד אזרחים ערבים מצד נבחרי ציבור ומובילי דעת קהל, ובשנת 2011 נרשמו 26 בלבד. בנוסף, בדו"ח בשנה שעברה נרשמו 68 אירועי גזענות מצד אזרחים יהודים כלפי אזרחים ערבים לעומת 20 אירועים כאלו השנה. הדו"ח של שנה שעברה מצביע גם על 26 אירועי פגיעה ברגשות דת ואילו השנה נרשמו 13 אירועים כאלו בלבד. בנוסף חלה ירידה במגמת הפגיעה בחופש הפעולה הפוליטי של מנהיגי הציבור הערבי – 73 מקרים בשנה שעברה לעומת 37 מקרים השנה". הירידה במקרי הגזענות נגד האוכלוסייה הערבית היא גדולה מדי כדי שנוכל להסבירה בכך שבדו"ח החדש נבדקו 11 חודשים לעומת 12 חודשים בדו"ח שלפניו.

    1. יוסי

      הערה שולית:

      ציטוט, "ב-10 בינואר 2011 הרצה פרופ' שלמה זנד בפני חברי קבוצת "מבצע סוראסקי", למען צדק חברתי בקמפוס. במהלך הרצאתו ביקר זנד את המחאה החברתית על שלא היתה בה כל התייחסות לערביי ישראל או לכיבוש. זנד הדגיש בהרצאתו כי עזב בזעם את "עצרת המיליון""

      התאריך שפותח פסקה זו אינו תקין, שכן עצרת המיליון הייתה בספטמבר 2011 ולא ייתכן שזנד דיבר עליה בינאר 2011.