נוסטלגיה של ערבות הדדית

נתן שקרצ'י במסע ברחוב בו גדל בחולון, רחוב האחד במאי, בין המוסדות הציבוריים שהתקיימו עוד לפני קום המדינה והאנשים המהווים מקור לתקווה והשראה עבורנו ועבור מובילי המחאה החברתית
נתן שקרצ'י

בשנה שעברה הקדשתי את המאמר שלי לכבוד 1 במאי ל"אסון הטריאנגל", שבו נשרפו במקום עבודתם 146 נשים וגברים. המאמר גם הוקדש לפעילת איגודים אמיצה בשם קלרה למליך, שהובילה שביתה של 20,000 עובדות בתעשיית הטקסטיל עם צלעות שבורות ממכות שחטפה מבריונים שנשכרו על ידי המעסיקים בענף, ושעד יומה האחרון פעלה לארגן עובדים. בעבור רוב האנשים, אחד במאי הוא יום אחד שנזכרים בו אחת לשנה. בעבורי, בגלל בחירה מקרית של הורי שעברו לחולון מערד, אחד במאי הוא זיכרון קיים וחי כל יום בשנה: רחוב אחד במאי בחולון הוא הרחוב שבו גדלתי כילד, ושבו הורי גרים עד היום.

דרך תמונות המוסדות שקיימים ברחוב אחד במאי בחולון ארצה להראות לכם עד כמה הייתה מעורבת ההסתדרות בחייהם של העובדים במדינה, בכל התחומים, לפני קום המדינה ולאחריה. כל זה נעשה בתנאי פתיחה שהיו הרבה יותר גרועים מהתנאים שלנו היום, ומשמשים עדות ליכולות של אנשים כשהם פועלים לפי עקרונות של ערבות הדדית בצורה מאורגנת; כי אם סבינו וסבתותינו יכלו לעשות זאת, גם אנחנו יכולים. זהו מסר חשוב מאוד בזמן שאנחנו נאבקים על החזרתה של מדינת הרווחה, ובזמן שמנהיגנו הנוכחיים טוענים שרק המגזר הפרטי העסקי יודע לנהל ולהקים ולייסד, והתפקיד שלהם הוא להעביר את הכל לשוק החופשי היעיל, בעוד ההישגים העיקריים שלהם הם בעיקר מכירת החיסול של הנכסים שייצרו ההסתדרות והממשלות של מפלגת פועלי ארץ ישראל ומדינת הרווחה שהם בנו כאן לטובת מדינת רווחים.

קופת חולים כללית, בתווך שבין רחוב אחד במאי לרחוב בילינסון בחולון. חוגגת השנה את שנת ה-100 שלה

אם תשאלו את האדם המצוי מה הדבר הכי חשוב בחיים, ישנם סיכויים גבוהים שהתשובה תהיה "הבריאות". לכן כנראה אין זה מפתיע שאחד המוסדות הראשונים של העזרה ההדדית שהקימה תנועת הפועלים המאורגנת בארץ ישראל היתה קופת חולים כללית. ב-1912, 36 שנה לפני שזכינו לעצמאות, הוקמה קופת חולים על ידי הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה, בעקבות תאונת עבודה של הפועל ברוך פריבר בה איבד את ידו בעת עבודה בפרדס, לפי הצעה של ברל כצנלסון. עד 1921 הוקמו עוד קופות חולים ע"י ארגוני הפועלים האחרים שפעלו באזורים אחרים בארץ, ואז, זמן קצר לאחר הקמת ההסתדרות הן התאחדו כדי להפוך לקופת חולים כללית. ב-1937 אוחדו מנגנוני גבייה של ההסתדרות ושל קופת חולים כללית, עם פנקס החבר האדום. הרעיון למימון שירותי הבריאות התפתח במהלך שנים אלו, כך שכל אחד ישלם לפי יכולתו (בצורה פרוגרסיבית) ואת השירות יקבלו לפי הצורך.

במשך שנים רבות היתה קופת חולים כללית ספקית שירותי הבריאות הגדולה בארץ, וגם כיום היא נותנת שירותי בריאות ליותר מ-50% מאוכלוסיית המדינה. לרשותה עומדים כ-1,300 מרפאות, 14 בתי חולים, 400 בתי מרקחת ומאות מכונים ומעבדות. ללא ספק יש לכך תרומה חשובה לעובדה שבישראל הספקת שירותי הבריאות היא ברמה גבוהה, וכתוצאה מכך תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם. מספיק מבט אחד לעבר ידידתנו הקרובה ארה"ב, שבה ל-50 מיליון איש אין ביטוח רפואי, ו-2 מיליון משפחות בשנה מגישות פשיטת רגל בגלל מחלה קשה של קרוב משפחה, ושבה עדיין יש התנגדות אידיאולוגית למתן שירותי בריאות ציבוריים, ושחברות הביטוח עושות את רווחיהם על גב החולים ע"י שלילת טיפולים, כדי להעריך את מה שאנו נהנים ממנו.

מגרש הכדורגל של הפועל חולון. הפועל הוקמה ע"י ההסתדרות ב-1924 כשמטרתה לטפח את תרבות הגוף, הספורט והבריאות בקרב הפועלים

בהמשך הרחוב פזורים אחד ליד השני בריכת השחייה של הפועל חולון, מגרש הכדורגל של הפועל חולון, ומגרש הכדורסל של הפועל חולון, או בשמו המלא "היכל האחד במאי" (שלו ולקבוצת הכדורסל אקדיש כתבה נפרדת). הפועל הוקמה ע"י ההסתדרות ב-1924 כשמטרתה לטפח את תרבות הגוף, הספורט והבריאות בקרב הפועלים. כיום הפועל מפעילה כ-1000 קבוצות נוער ב-31 ענפי ספורט שונים, וכ-300 קבוצות בוגרים. כאוהד של הפועל חולון בכדורסל, אני יודע גם שקבוצת ספורט מקומית היא בעלת חשיבות לזהות המקומית, ומקור לפנאי.

סניף הנוער העובד והלומד ברחוב אחד במאי בחולון. לחנך את הדור הבא של הפועלים

ממש מול מגרשי הספורט נמצא הקן המקומי של הנוער העובד והלומד. הנוער העובד והלומד הוקם ב-1924 וכיום פזורים ברחבי הארץ כ-400 קנים, ועוד סניפים ומועדונים, ובהם פעילים עשרות-אלפי חניכים, אותם ניתן לזהות לפי החולצה הכחולה והשרוך האדום. ערכי היסוד של התנועה הם ציונות, סוציאליזם, שלום ודמוקרטיה. הקנים הם מקור לפעילות קהילתית וחינוכית רבה, ודי ברור הצורך של ההסתדרות בהקמת תנועת נוער כדי לחנך את הדור הבא של הפועלים. הנוער העובד והלומד מהווה הארגון היציג של הנערים העובדים, והוא מפרסם דוח שנתי על מצב הנערים העובדים בישראל.

מועדון מופ"ת לשעבר, צמוד לרחוב אחד במאי בחולון

ממש צמוד לרחוב אחד במאי, נמצא מה שהיה פעם מועדון מופ"ת, שבהם נערכו מופעי תיאטרון ובידור, ערבי שירה ומחול, ערבי ראיונות, ובמות לאמנים מקומיים. כך סיפקה ההסתדרות לפועלים גם מקום שבו יוכלו להעביר את זמן הפנאי שלהם.

בנייני הרכבת של "שיכון עובדים" בהמשך רחוב אחד במאי בחולון.

בהמשך הרחוב נמצאים בנייני הרכבת של שיכון עובדים. סבי, כשיצא ממעברת נחלת יהודה, רכש כאן דירה וגידל בה 6 ילדים לתפארת. בחוזה המשכנתא שלו התחבא עוד מוסד ערבות הדדית של ההסתדרות, שאליו אתייחס בכתבה נפרדת, והסניף המקומי של אותו מוסד ישב גם כן ברחוב אחד במאי, קצת אחרי קופת החולים. שיכון עובדים הייתה שילוב של שתי חברות הסתדרותיות, והיא בנתה חלק נכבד מהבנייה הציבורית בעשורים הראשונים של המדינה. היא פעלה במתכונת של קואופרטיב, חברה שמנוהלת ע"י העובדים, ותרמה לדוגמא לשכנוע המדינה להקים דיור ציבורי, ולהקמת עמידר, ואף בנתה חלק נכבד מהדיור הציבורי שלה.

נוסטלגיה או השראה לפועלים של המאה ה-21?

המוסדות שהצגתי לכם דרך הרחוב הקטן שבו גדלתי היו רק חלק קטן ממוסדות העזרה ההדדית שהקימה ההסתדרות, אך אפשר לראות דרכן שההסתדרות פעלה בכל תחומי החיים, מבריאות ועד פנאי, חינוך תרבות וספורט, ועד לדיור. כמובן שהיו עוד נכסים רבים בבעלות העובדים. היום חלקים גדולים מהמוסדות האלו הופרטו, כמו שיכון עובדים, בנק הפועלים והמשביר לצרכן, וההסתדרות נסוגה ממעורבות בכל תחומי החיים של העובדים, וכביכול עוסקת בעיקר בתפקידה כאיגוד מקצועי. עבורנו, שיצאנו בשנה שעברה למאבק על מדינת רווחה, כל המוסדות האלו הם דוגמא למה שיכולים לעשות עובדים ואזרחים מאורגנים ופעילים, תוך ערבות הדדית אחד לשני, במיוחד למול המסר שמנסים למכור לנו שרק השוק הפרטי העסקי יודע לייסד ולנהל ולתת שירותים יעילים לציבור.

לפי הנתונים העדכניים, כ-75% מאזרחי ישראל מרויחים עד לשכר הממוצע במשק, קרוב ל-9,000 ש"ח, והם יכולים וצריכים להתארגן ולהתחיל לבנות מחדש את מדינת הרווחה, כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילם, וללמוד מדור הסבים והסבתות שלנו את הדרך. זה לא בשמים. זה אפשרי. עשו זאת לפנינו, ואנחנו לא ממציאים דבר חדש, אבל אנו גם יכולים ללמוד מהטעויות שנעשו בעבר.

בית רותר, לשעבר בניין מועצת הפועלים המקומי, רחוב אחד במאי בחולון

את בית רותר, שנמצא באמצע בין קופת החולים למגרשי הספורט, השארתי בכוונה לסוף. כשהייתי ילד זה היה בניין מועצת הפועלים המקומי, שמאז הפך לבניין של קופת חולים כללית. כמו שאתם יכולים לראות, שם הבניין כבר כמעט מוסתר ע"י השלט של הכללית. עבורי זו הזדמנות מצוינת להכיר לכם את האיש הנפלא הזה שלבטח לא שמעתם עליו.

וולטר רותר (Reuther) היה מנהיג פועלים יהודי אמריקאי. כבר בהיותו ילד למד על ברכי אביו, שהיה באיגוד עובדי המבשלות (ייצור בירה), על הפילוסופיה של האיגודים המקצועיים  ועל מאבקי עובדים. בין השנים 1927 ל-1932 עבד במפעל פורד, ופוטר בגלל תמיכתו במועמד סוציאליסטי לנשיאות. בין השנים 1932 ל-1935 הוא נסע לעבוד במפעלי רכב בגורקי, רוסיה, שם אהב את תנאי העבודה במפעל, שהיו יותר טובים ממפעלי פורד, אך התנגד לשלטון הטוטליטרי שהנהיג סטלין. כשחזר לארה"ב ב-1936 התמנה למנהל של סניף קטן של איגוד עובדי הרכב UAW, שבאותו זמן מנה כ-100 פעילים והיה כביכול אחראי ל-100,000 עובדים בדטרויט, מישיגן.

מטרתו העיקרית הייתה לארגן את הלא-מאורגנים, וכבר שנה לאחר מכן ג'נרל מוטורס וקרייזלר ועוד שתי חברות נכנעו לאחר שביתות שבת שנקטו העובדים – ותוך פחות משנה הסניף הקטן שניהל מנה כבר כ-30,000 חברים. גם ההישגים לעובדים לא איחרו להגיע. כשארגן שביתות שבת נוספות, הצטרפו אליהם מתוך סימפטיה לשביתה גם עובדי המפעלים שייצרו חלקים לתעשיית הרכב, ועובדי המלונות, חנויות הכלבו, המכבסות, מפעלי אריזת הבשר וייצור הסיגרים. כשארגן שביתה כללית וצעדה המונית הגיעו 150,000 איש, להפגנה בה קראו לתמוך במועמדים שיחליפו את המושחתים מהעיריה ומהמשטרה, שישבו לדעתו בכיסם של התעשיינים.

צילום לפני "הקרב על הגשר", 26.05.37 (רותר עם חוט השעון מעל הווסט). האנשים שנכנסים לפריים הם הבריונים של פורד, ממש לפני שהם מכים את רותר והאחרים. ג'יימס קילפטריק, עיתון חדשות דטרויט 1937.

הקרב על הגשר העילי

ההצלחות שלו והתמיכה הציבורית לה זכה נוצלו על ידו לצאת למאבק בפורד, שהייתה האגוז הכי קשה לפיצוח. פורד אמר שהוא אף פעם לא ייכנע לאיגודים, ושהוא רוצה שליטה טוטאלית על המפעל. יד ימינו של פורד, איש בשם הארי בנט, יצר צבא בריונים ומרגלים, חלקם אסירים לשעבר, שמנה כ-2,000 איש והשליט משטר פחד במפעלים. מכיוון שהבין שהעובדים יפחדו להצטרף לאיגוד מפחד פיטורים, החליט לקחת צעד נועז, כדי להראות לעובדים שהאיגוד חזק כמו פורד. ב-26 במאי 1937, ארגן רותר חלוקת פלאיירים לעובדים במפעל של פורד בדירבורן, מישיגן. מכיוון שידע שזה יהיה מסוכן ומטופש ללכת לבד, הוא הזמין אנשי דת, כתבים, צלמים, ועוזרים של ועדת הסנאט לזכויות אזרח.

באותו יום נשא דברים בפני הנשים של הסניף שלו, שהיו אמורות לחלק את הפלאיירים. כשעתיים לפני החלוקה, החלו להסתובב הבריונים של בנט ולהזהיר כתבים ואחרים. כשעה לפני תחילת החלוקה, נעמדו רותר ומנהיגי איגוד אחרים לבקשת אחד הצלמים כשמאחוריהם שלט המפעל של פורד. מה שהם לא ראו הוא שהבריונים מתקדמים לכיוון שלהם, והחלו להלום בהם, כשהצלם מנסה להזהירם, אך זה מאוחר מדי. רותר חטף מכות בפנים, בגב, וגולגל מהמדרגות, אחר הוכה קשות ע"י הבריונים והשלישי נפל מגובה 10 מטרים כשנדחף מהגשר. כך הם נראו לאחר האירוע. הנשים שהיו אמורות לחלק את הפלאיירים נדחפו בכוח לרכבים או הוצאו החוצה וחטפו מכות. המשטרה עמדה מנגד, ולא עשתה כלום, בטענה שזהו שטח פרטי של פורד. המטרה הבאה של הבריונים הייתה העתונאים והצלמים מהם נקרעו הדפים שכתבו ולוחות הצילום שצילמו, למעט זאת שאתם רואים למעלה, שבזכותה החליטו לתת פרס פוליצר גם לצלמים, כשהצלם נתן לבריונים לוחות צילום ריקים והסתיר את אלו שצילם. התמונות פורסמו, וזכו לחשיפה עולמית. פורד ניצחה, אך בדעת הקהל הציבורית היא הפסידה. שלום שנים לאחר מכן גם פורד חתמה הסכם עם איגוד עובדי הרכב.

זו לא הייתה הפעם היחידה שהופגנה אלימות כלפי רותר. גם ב-1940 אושפז בגלל מכות שחטף משוברי שביתות. הוא ניצל גם משני נסיונות התנקשות בחייו, כשהשנייה הותירה את ידו הימנית נכה לצמיתות. ג'ורג' רומני, אביו של מיט רומני, שהיה אז ראש איגוד יצרני הרכב, קרא לרותר "האיש הכי מסוכן בדטרויט", מכיוון שהוא "מביא מהפכה מבלי להפריע לחברה (society)".

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר פרל הרבור, הוא נהיה פעיל במערכת הייצור למלחמה, וליועץ לפרנקלין דלנו רוזוולט, שהעריך את האינטליגנציה והיצירתיות שלו. ב-1946 מונה לראשות ארגון עובדי הרכב, תפקיד אותו מילא עד מותו ב-1970. הוא הוביל את האיגוד להישגים, שכללו בטחון תעסוקתי, תוספות יוקר שיעזרו לעובדים להתמודד עם עליית יוקר המחיה, חופשות וביטוח בריאות במימון המעסיק, ויכולת השפעה על מהירות פס הייצור. שביתה של כ-100 יום במפעלי קרייזלר הקנתה לעובדים לראשונה תוכנית פנסיה במימון המעסיק. ב-1952 מונה במקביל לראש ארגון ה-CIO ותוך כמה שנים איחד בינו לבין ארגון העובדים הגדול האחר AFL כדי ליצור את ה- AFL-CIO.

ב-1949 היה ממקימי הקונפדרציה הבינ"ל של ארגוני עובדים. בנוסף הוא שימש כיועץ ל-4 נשיאים דמוקרטיים, והיה תומך נלהב למאבק שהוביל מרטין לותר קינג למתן זכויות לאפרו-אמריקאים, והאיגוד גם מימן את חלק מהצעדות. הוא עמד ליד קינג בנאום המפורסם "יש לי חלום", והיה אחד הדוברים הלבנים היחידים. הסיבה, לטעמו של רותר הייתה "כי אינך יכול לשבת בצד בחיים. אדם חייב להחליט אם הוא מקבל את המציאות כמו שהיא, או שאתה מוכן לנסות לשנות אותה". הוא נהרג ב-1970 בהתרסקות מטוסו. גם בישראל ביקר, והיה אורחו של בן גוריון.

בראיון מצולם מרתק, שנתן לעיתונאי היהודי האמריקאי מייק וואלאס (שנפטר לפני מספר שבועות) בשנת 1958, מספר וואלאס שאלנור רוזוולט, אשתו של FDR שהתארחה אצלו, אמרה לו שרותר ראוי להיות נשיא ארה"ב, ויש לו את התכונות הכישורים והיכולות המתאימים לתפקיד, אך רותר אומר שהוא רוצה להמשיך לייצג את העובד האמריקאי. הוא בדיוק עומד לפני עוד מו"מ מול חברות הרכב, ודרישתו הפעם היא מתן אופציות להשתתפות ברווחים לעובדים, כך ש-25% מהרווחים העודפים יעברו לעובדים, ו-25% ללקוחות בצורה של החזרים. ההגיון שעומד מאחורי הרעיון בוא לשתף את הפועלים בהצלחת החברה והמדינה, הגדלת כח הקנייה שלהם, וייצור מערכת שתתקרב לתעסוקה מלאה. לטענתו של וואלאס שזה סוציאליזם, הוא עונה שכשהציע פנסיה במימון המעסיק טענו המנהלים של החברות את אותה טענה, ואילו 8 שנים אחרי הם טופחים לעצמם על השכם על שעשו זאת בעינים זוהרות. על כך, מגזין הטיים האמריקאי בחר בו לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

אין ספק שהוא עמד בכבוד מאחורי המשפט המפורסם שלו: "אין ייעוד נעלה יותר מלשרת את אחיך בני האדם. אין תרומה גדולה יותר מלעזור לחלשים. אין סִיפּוּק גדול יותר כשעשית את זה כיאות".

הפוסט פורסם בבלוד "הקול החופשי של העובדים" – מומלץ לקרוא את הכתבות הבאות שם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Diogenes

    Reading your articles, Natan, is heartwarming and inspiring

    Informative and well written did I say already ?

    You are a Lamed Vavnik !

    Keep up the good work.

  2. שושנה גבאי

    תודה רבה על הידע שאתה מנחיל לנו.

  3. נתן שקרצ'י

    Diogenes-
    its always good to stay modest, and learn from role models, and enlighten this generation with the giants who came before us and built what we take for granted

    שושנה,
    בכיף. כדאי שתהיה לנו השראה, שנאמין שאנו יכולים אם קודמינו יכלו בתנאים פחות טובים, ושנלמד גם מהטעויות של דור המקימים, שפחות הזכרתי

  4. פועל שחור

    סניפי הנוער העובד היו החממות להשתקת מחאות המנוצלים הערבים והמזרחים וקיני גידול לדור הקצינים מקדמי הכיבוש ההעסקנים הפוליטיים שהשתלטו על המפלגות והאוליגרכים שלמדו היטב מבפנים איך לנצל את מעמד העמלים.
    התעלמות מהחפיפות הלאומיות מעמדיות כמוה כהצבתו של כותב המאמר באותו מחנה של מנהיגי ההסתדרות שטובת בעל המפעל האשכנזי והפועל האשכנזי עמדה אצלם לפני כל עיקרון של ערבות הדדית עם פועלים ממוצא אתני שונה.
    בתור מי שכבר בשנות ה 60 היה בשוק העבודה אני יכול לציין שלא היה לעובד המזרחי אויב גדול יותר מאשר אותו עסקן הסתדרות אשכנזי שתמיד הסתדר עם המעביד האשכנזי על הגב של העובד המזרחי וכמובן הערבי.
    הנסיון לעשות תעמולה למען אותה מכונה דורסנית שבמרכזה היו מפא"י הגזענית ההיסטורית וההסתדרות הוא ניסיון למחזר תעמולה שיקרית שבמרכזה הרעיון השיקרי על עם עובד אחד שבא לבנות מדינה ליהודים וכולם אחים בתנאי שאינם ערבים.
    אותם שיכוני עובדים עליהם מתרפק מר שקרצי היו דירות פאר מרווחות לעומת אותן מעברות בה תקעו במתכוון מאות אלפי מזרחים בלי פרוטקציה מהסוג שהיה להורים של שקרצי.
    המאמר הזה אולי מתאים לבטאון הנוער העובד אבל לא לאתר כמו העוקץ.

  5. אלי אמינוב

    אכן לנוסטליה זו יש על מה להשען. בתוך החברה שהוקמה בארץ היתה חשיבות עצומה לערבות הדדית שנבנתה על הדרת תושבי הארץ המקוריים, קרי הילידים מתוך מסגרת הערבות ההדדית והטוב הכללי. ההסתדרות הוקמה כמסגרת איגוד מקצועית לקומץ היהודי של פועלים יהודים בתוך רוב של פועלים ערבים. כלומר בניגוד לאיגוד מקצועי המעוניין לארגן את כלל הפועלים במסגרת ארצית, נטלה ההסתדרות על עצמה את תפקיד המפצל של ציבור הפועלים על פי קווים אתניים. מטרתה הראשונית היתה הקמת חברה יהודית בפלסטין. מגמה זו נמשכה שנים רבות לאחר הטיהור האתני הגדול של 1948, ממנו גם זכתה ההסתדרות להגדלה נכסיה וגם לסילוקו של הפרולטריון הפלסטיני. הערבות ההדדית בתוך הפרולטיון היהודי היתה אם כך הכרחית לממימוש מטרתה הציונית של ההסתדרות. כדי למסמס את האןפי הפרולטרי של ארגונה, קבלה ההסתדרות לשורותיה גם מעסיקים פרטיים קטנים כלומר שכבות זעיר בורגניות ולעיתים אנטי פועליות. אכן הערבות ההדדית שנוצרה בחברה היהודית ראויה לשמש דגם למדינת רווחה שאינה מפלה בין התושבים על פי מוצאם האתני. אינני רוצה להאריך אך ממטרותיה הראשוניות של ההסתדרות ומהפרוגרמה הציונית שלה נובע עד היום שיתוף הפעולה שלה עם המעבידים והממשלה, תוך ויתור על המוסדות שתרמו לערבות ההדדית והגדלת אופיה הביורוקרטי – פרזיטי.

  6. נתן.

    בים השטף הדמגוגי והמשעמם של בוגרי "קדמה" לדורותיהם המאמר הזה הוא כמו כוס מיים צוננים במדבר.

  7. נתן שקרצ'י

    בתגובה שלי לדברי שושנה גבאי, כתבתי "ושנלמד גם מהטעויות של דור המקימים, שפחות הזכרתי", ולא סתם.
    סיבה אחת היא שגם ככה מעירים לי שהכתבות שלי ארוכות מדי.
    הסיבה השנייה היא שאני קורא העוקץ מיום הקמתו כמעט, ואני מכיר את הביקורות של אלי ופועל שחור, שהופיעו גם כאן בכתבות שלהם ושל אחרים, ואף ידעתי שתגובות אלו יבואו כשזה יתפרסם כאן, וכבודם במקומן מונח.

    אם אתם מחפשים שלמות, היא נמצאת רק באידיליות. האנשים שהקימו את המוסדות האלו לא היו מושלמים, והיו להם הטיות נגד תושבי הארץ, ונגד המזרחיים, ומה שכתבתי לא בא לטעון שהן לא התקיימו. רק לדבר על מוסדות של ערבות הדדית וללמוד מהטוב שבעבר. במשפט הסיום לפני המעבר לבית רותר ולמי שהוא היה (אין לכם גם טענות נגדו?) כתבתי שאנחנו גם יכולים ללמוד מהטעויות שנעשו בעבר, ולחלק מהדברים שאתם כותבים התכוונתי.

    לגבי הערתו של הפועל השחור, שלעומת אלי מסתתר מאחורי הכינוי, על הפרוטקציה של הורי (קודם תדייק, דיברתי על סבי) אל תבלבל בביצים, סבא שלי עלה לכאן מעיראק (זה לא מספיק מזרחי בשבילך?)לא הייתה לו שום פרוטקציה, וגם הוא גר במעברה כמה שנים עד שקנה בכסף ומשכנתא את הדירה הזו. וזה למרות שעוד מעיראק קנה מערביי הארץ קרקעות בכסף מלא, ויש לי את התעודות האלו.

  8. נתן שקרצ'י

    בעוונותיי יצא לי לראות את תכנית הדיון של העולם הערבי ב-BBC שנקראה דיוני דוחא "the doha debates", ועוסקת בדיונים פנים ערביים. באחד הדיונים, שעסק בשאלה מה יותר חשוב לפלסטינאים, המאבק מול ישראל, או לטפל בבעיות הפנים פלסטיניות בין אש"ף לחמאס, כשהדוברים משני הצדדים הם כולם פלסטינאים, אמר אחד מהם, שהיה אחד הדוברים שייצגו את העמדה שקודם צריך לטפל בבעיות הפנימיות ואחר כך מול ישראל, פרופסור שחי בשטחי הרשות הפלסטינית, שיש ללמוד בהערצה את מוסדות הערבות ההדדית שהקימו ההסתדרות והתנועה הציונית, עשרות שנים לפני שהיהודים קיבלו מדינה, ולהעתיק אותם.

    כנראה שגם שם יש מי שחושבים שיש מה ללמוד מדור המקימים של ההסתדרות.
    לדוברים שלהם כאן לא נראה, וזו זכותם. רק שתדעו. ואם תרצו ויהיה לי כוח, גם אמצא לכם את הלינק

    אגב, הדיון תמיד משלב שאלות מהקהל שמורכב מתושבי כל מדינות ערב, ובסוף יש הצבעה של הקהל לגבי מי שיכנע אותו יותר. בפעם הזו ניצחו כמדומני מי שטענו שעל הפלסטינים לפתור בעיות פנימיות ואז מאוחדים לעמוד מול ישראל.

  9. דןש

    היסטוריה שבזכותה הוקמה ובמיוחד התבססה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. נמנעתה מלהזכיר את העוול שנגרם לאותו חלק שלא היה חבר הסתדרות ובמיוחד למי שלא תמך בשלטון מפא"י. לא הזכרת את הפרוטקציות ואת המנהל הלא תקין בחלוקת "גובים" וכספים למקורבים. כל דבר מתאים לזמנו וטוב לחלום על הנוסטלגיה אבל אסור אפילו לחלום על החזרת המצב לקדמותו. ההסתדרות הסתאבה אבדה את שליחותה החיובית ורדתה (בהיותה המעסיק הדגול ביותר במדינה) בעובדיה. פרוקה החלשתה והקמת ההסתדרות החדשה הייתה בדיוק במקום ותפקודה השקול דהיום הוא רק לברכה למשק. המשק כוונתי גם לציבור העובדים. נכון שיש מקום לשיפורים במיוחד בנושא עובדי קבלן וביצירת הבנה טובה בין העובדים המעסיקים והממשלה.

  10. דןש

    "אותם שיכוני עובדים עליהם מתרפק מר שקרצי היו דירות פאר מרווחות לעומת אותן מעברות בה תקעו במתכוון מאות אלפי מזרחים בלי פרוטקציה מהסוג שהיה להורים של שקרצי"

    לידיעתך את כל העולים "תקעו" במעברות. המדינה העניה לא יכלה לספק דירות. היציאה מהמעברות היתה בזכות היוזמה העצמית – בעלי היוזמה "עלו ופרחו" והבכיינים נותרו ב"דמעותיהם" עד עצם היום הזה.
    אינני מתכחש לעובדה שהקידום היה כרוך בפרוטקצחה – אבל בשום פנים ואופן לא על רקע עדתי אלא על רקע מפלגתי. מי שהיה פתוח לסביבה החולה מבחינה זו ואולי אף ויתר על עקרונות והפך למפא"יניק זכה לקידום. ה"יזמים" עשו זאת והאחרים נותרו מאחוד.
    התקופה ההיא עברה חלפה מעולמנו ואין אפילו להתגעגע אליה.

  11. עומר

    הוא בין השאר, שהיתה ונשארה גם איגוד מקצועי ובאותו זמן גם מעסיקה בעצמה. זה ניגוד עניינים שייחודי כנראה רק לישראל

  12. דרור בל"ד

    הפשע (לצורך הדיון בלבד כמובן, אינך פושע חלילה) הוא אי הזכרתם של הדברים עליהם דיברו אמינוב ופועל שחור בתגובותיהם אפילו לא במילה אחת, והחטא הוא ההיתממות המתבטאת במשפט זה: "האנשים שהקימו את המוסדות האלו לא היו מושלמים, והיו להם הטיות נגד תושבי הארץ, ונגד המזרחיים, ומה שכתבתי לא בא לטעון שהן לא התקיימו. רק לדבר על מוסדות של ערבות הדדית וללמוד מהטוב שבעבר".

    הטוב הזה הוא לא כל כך טוב, כלומר הוא טוב לאנשים מסוימים המכונים ציונים-אשכנזים והוא פחות טוב – למעשה הוא קולוניאליזם לשמו – לפלסטינים, ואפרטהייד למזרחים.

    אין צורך להאריך בדברים (אני דרך אגב בעד, כתוב מאמרים ארוכים יותר), אך חובה להדגיש גם את מה שלך נראה מובן מעליו. כל החרטא של מה שמכונה מחאה התבסס על ההנחה כי הייתה כאן מדינת רווחה עד 1985 ואז החלה ההתדרדרות. זה נכון עבור חלק קטן מהאוכלוסייה בין הנהר לים.

    לי יש טענות נגד רותר. מה פתאום תמך בקינג ולא במלקולם X? ומדוע ניצל את הפריווילגיה שלו כיהודי ונפגש עם גדול הפורעים הציונים בכל הזמנים – בן גוריון – במקום להחרימו?

    יש לי גם טענות כלפיך. הצגת הדיון בין הפלסטינים כשאלה מה יותר חשוב ממה אינה הצגה נכונה של הדברים. הפלסטינים למדו מההצלחה חסרת התקדים של הציוני בן גוריון (לאחר שהוגדרו הקריטריונים להצלחה) ואמרו: נילחם בציונים כאילו אין פילוג בין פת"ח לחמאס ונילחם בפילוג כאילו אין ציונים.

  13. נתן שקרצ'י

    דרור,
    מצטער שהמכונת זמן שלי בתיקון, ואני לא הצלחתי בפוסט של ה-877 מילים שלי על המוסדות שהיו ברחוב שבו גדלתי כילד, לפתור גם את הסכסוך היהודי פלשתיני, וגם את הגזענות האשכנזית.

    ידעתי שאתה ואחרים תעלו ותטענו על כל הבעיות שיצר דור המייסדים של המדינה הזו, ואם תרצה, מראש הוצאתי את זה למיקור חוץ לך, לאלי אמינוב, לפועל שחור ולדןש, כל אחד עם הזוית שלו על הנושא.אתם עושים את זה לא פחות טוב ממני.

    מה שאני אמרתי בכתבה זה שיש לנו מה ללמוד ממי שבנו את המוסדות האלו, וגם לתקן את הטעויות שהם עשו.

    תמיד עדיף שנרפא אחד את השני ולא נהרוג אחד את השני. תמיד עדיף שנקבל את האחר, גם אם הוא בא מארץ שנראית פחות "מפותחת" מהמערב, בלי קשר לדת גזע מין או עדה. תמיד עדיף שכולם יקבלו יחס שווה בלי ויטמין P.
    על העבר אין לי השפעה. אולי על ההווה והעתיד. הזמן יגיד…

    לגבי רותר, סע אתה במכונת הזמן, רק תיזהר מההשלכות על הזמן והמרחב והעתיד של תמיכה שלו במלקולם ומפלגת הפנתרים השחורים.

    דנש,
    אני לא מתכחש להטיות האחרות של ההסתדרות. גם סבי מצד אימי שהיה ניצול שואה מרומניה סבל ממנה, כי היה קומוניסט. לגבי הדור הנוכחי שלהם, אני לא מסכים איתך. ואם תקרא מאמרים אחרים שלי תראה שאני יוצא בדיוק נגד זה.