הצומוד של הזיכרון

רועי בל על טקס יום הנכבה באוני' תל אביב: רגע נדיר שבו התהווה בית משותף ליהודים וערבים, עקורים ופליטים, פעילות ופעילים
רועי בל

היה איזה רגע טראגי-קומי, מצמרר, שבו עשרות אנשי הימין שהפגינו בזעם אל מול הטקס לציון יום הנכבה שקיימנו ביום שלישי האחרון באוניברסיטת תל אביב, החלו לשיר את השיר "הבאנו שלום עליכם", אבל עם התאמה לסיטואציה. "הבאנו נכבה עליכם", הם שרו כשהשנאה הריקה מעוורת אותם לרגע מלראות את משמעות המילים. ואכן, לא סתם הם החליפו פעם נוספת את השלום בנכבה. והרי שלום לא יהיה כל עוד הנכבה נמשכת, כל עוד אין הכרה בעוול ההיסטורי ובזכויות ההיסטוריות הנובעות ממנו. ואכן, באמת הבאתם נכבה עלינו. נכבה, ולא שלום. וזה בדיוק מה שרצינו לציין בטקס, לזכור ולא לשכוח. לא לשכוח את העבר שהוא ההווה בזיכרון ובסיפורים שסטודנטים וסטודנטיות פלסטינים הקריאו בטקס. סיפורים שהם שלהם ממש כמו שהם של הוריהם ושל הסבתות והסבים שלהם. סיפורים שהם שלהם בלבד, אבל גם כוללים בתוכם את הסיפור הגדול של העם הפלסטיני.

רולא ממג'ד אל כרום, רובא ממעלול, רסול ממיעאר, ג'יהאד מבירווה, ג'בר מבירווה ודמון, רנא מאעבלין, רוזלין מהושה. שישים, שבעים, שמונים שנה של היסטוריה חיה נשמעה בכניסה לאוניברסיטה, מתגלגלת בתווי הפנים ובהגיית המילים של הדוברות והדוברים. הפליטים שהצליחו להישאר בארצם אך נעקרו מביתם, והפליטים שהצליחו לחזור לארצם או לכפרם, הם לא רק גיבורים. בקולם של הדוברים והדוברות אותם פליטים הם גם סבים וסבתות, שבזכות עקשנות אמיצה יש להן נכדים שעמדו בטקס, ויש להם סיפור משלהם של גירוש וחזרה, שיש לספר ולזכור. כי הצומוד הוא אמנם על האדמה והבית, אבל אסור לשכוח שיש גם את הצומוד של הזיכרון.

השמירה על הזיכרון, ההנכחה שלו והשיתוף של אחרים בו הם המאבק נגד המחיקה שלו, נגד האשליה ההרסנית שהמדינה מקדמת שלפיה למציאות של היום אין עבר, אין היסטוריה, ומכאן – שלסבל אין סיבה, שלהתנגדות אין טעם. המאבק נגד ההשתקה וההשכחה הכפויה של הנכבה הוא המאבק על ההיסטוריה ולכן גם על העתיד, על הזכות של העם הפלסטיני לחיות משוחרר במולדתו, בלי להיות מנושל ובלי להיות מנשל. טקס הזיכרון לנכבה, באוניברסיטה העומדת על אדמות הכפר שייח' מוניס, הוא חלק מהמאבק הזה, חלק מההתנגדות. וההתנגדות הזו היא אמנם פלסטינית, אבל כמו שראינו בטקס, היא לא רק פלסטינית. מאות האנשים והנשים שהגיעו לטקס ביצעו מעשה של התנגדות, מעשה משותף ליהודים ולפלסטינים, שנוגע בלב הקיום של כולנו כאן.

זו הייתה הצלחה, הצלחה עצומה, מחזקת, מעצימה, מטרידה. לא רק בגלל עצם קיומו של הטקס, ולא רק בגלל שהטקס התקיים בכיכר הכניסה לאוניברסיטה, בצורה הכי פומבית שאפשר, ולא רק בגלל שהיו כל כך הרבה יותר אנשים שבאו לטקס מאשר שבאו למחות נגדו; זה היה גם הישג ארגוני מדהים, אחרי המון עבודה קשה של סטודנטיות וסטודנטים מתא חד"ש באוניברסיטה, ערבים ויהודים. זו היתה הצלחה בגלל כל זה ביחד ויותר. ולמרות שהיינו הרבה יותר, לא היה קל לעמוד בטקס הזה, כשבמרחק של מטר או שניים צעקות מעליבות, הבטחות גבריות גסות לאשר-מחדש את העליונות של הגבר-גבר היהודי על האשה הפלסטינית או על פעילת השמאל היהודייה הבוגדת, קריאות גזעניות וצפירות מחרישות אוזניים ושירי לעג מזוויעים.

כל אלה מזכירים לכל מי ששכח לרגע, שהמאבק נמשך ושהוא עוד ארוך, אבל גם כמה היה חשוב לקיים את הטקס המרגש הזה, החל ב"יזכור" שקרא סער סקלי, דרך העדויות האישיות של הסטודנטיות והסטודנטים, וכלה בדקת הדומייה בסוף, שנדמה לי שהדהדה דרך מהדורות החדשות וכתבות העיתונים ודיווחי הרדיו, בכל הארץ הזו.

טקס לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 14.05.12. צילום: JC / Activestills.org

במובן מסוים, האוניברסיטה הפכה למקום מעצים באותו יום שני. המרחב האוניברסיטאי, המנוכר לרוב, זה שמקשה במיוחד על סטודנטיות וסטודנטים פלסטינים להרגיש בנוח, שמאלץ אותם לתרגם לעצמם את המילים שאומר המרצה מעברית לערבית, ורק אז לבדוק אם מבינים, עבר שינוי זמני אך חשוב. והחוויה הקשה, הלחץ, החשש מאלימות ומצפיפות, הפחד שאוטוטו המפגינים נגדנו שלא ביקשו ולא קיבלו אישור להפגנה שלהם, יפרצו את המאבטחים – זה היה קשה, מתיש, אינטנסיבי. ואני חושב שהיה קשה לכולנו אחר-כך, אחרי שנכנסנו לאוניברסיטה בבטחה וכשנדמה היה שהכול בסדר, פשוט להיפרד, ללכת כל אחת לשיעור שלה, לספרייה, לעבודה. זו הייתה חוויה שאין לה מילים, אבל של ביחד מחזק, ביחד שנשאר.

אני כבר שש שנים לומד באוניברסיטה, ומרגיש בה די בנוח, לפחות בחלקים מסוימים בקמפוס. לפעמים, זו הרגשה של נוחות מתוך היכרות, מתוך ידיעה של שבילים ודרכים והטמעה של מסלולים קבועים. לפעמים, זו הרגשה של נוחות שהיא גם כמעט בעלות. נוחות כזו, שמלווה לעתים בחוסר נוחות של אדם שפלשו לביתו זרים, או בחוסר נוחות של מישהו שהציפיות שיש לו מביתו תמיד גבוהות ביחס למציאות המלוכלכת, המשתנה.

הנוחות שאני מרגיש באוניברסיטה היא נוחות מאוד מסוימת, כמובן: היא נוחות של סטודנט באוניברסיטה שבה הוא לומד ועובד; היא נוחות של גבר במרחב ציבורי גברי – אפילו שהוא כולל כנראה יותר נשים מגברים – שבו הוא לא צריך לחשוש מהערות או מבטים או מחשבות; היא נוחות של יהודי באוניברסיטה שהיא יהודית מבחינת היכולת להיכנס בשעריה כסטודנטית, מבחינת שפת הלימוד, מבחינת רוב הסטודנטים, מבחינת רוב המרצים, מבחינת מחלקת הביטחון שלה; היא נוחות של שמאלן רדיקלי, באוניברסיטה שלמרות הכול ומסיבות רבות, מעניקה הכי הרבה חופש לסטודנטים שלה מבחינת ביטוי פוליטי, אם כי גם זה תוצר של מאבקים שנמשכים כל העת; היא נוחות של פעיל פוליטי, שבפקולטה שלו למדעי הרוח, בבניין גילמן, הוא מקבל בעיקר חיזוקים חיוביים והערכה על פעילותו הרחוקה מהקונצנזוס, מסטודנטים וממרצים כאחד. ובכל זאת, ישנה זרות של זמן ושל מרחב.

אז לא התפזרנו אחרי הטקס. התאספנו אט-אט בקפיטריה של גילמן (מדעי הרוח). למשך כשעה הקפיטריה הייתה מלאה, לגמרי, באנשים שחזרו מהטקס והשתתפו בו, סטודנטיות וסטודנטים, מרצות ומרצים. הזרות היומיומית הנטועה בלב המוכר התפוגגה לנגד עיני, כשפתאום בלי להתכוון שוחרר המרחב והפך להיות בית לרגע; כמו לשנייה קטנה אחת התהווה לו מעין בית משותף ליהודים וערבים, עקורים ופליטים, פעילות ופעילים. בית, שלכולם יש את המפתח אליו חקוק על לבם.

"יזכור עם ישראל, יזכור עם פלסטין, נזכור, בני האדם".

הכותב פעיל בהתחברות-תראבוט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    ב- 15/5 לא נכבש דיר יאסין, לא גורשו תושבי רמלה ולוד ולא תושבי עקרית וברעם. לא הוטל בו הממשל הצבאי ולא נחקק בו חוק זכויות נפקדים. ביום זה הוקמה מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. ממילא, טקס זיכרון ביום הכרזת המדינה מתפרש לא כ-"הקמת בית משותף ליהודים ולערבים" (יסודות הבית הזה כבר קיימים, במגילת העצמאות- שעליה חתום מאיר וילנר ממק"י. מה שנקרא "אנו קוראים [..] לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל [..] ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה"), אלא כחתירה תחת מדינת ישראל בכל צורה שהיא, למען איזו שהיא ישות שבה ליהודים לא יהיה בית בכלל.

  2. דרור בל"ד

    בפעם הבאה נשמח להתייעץ עמך בקשר לתאריך ציון הנכבה. עד אז לך ושתה ממימי ים המלח.

  3. האריה הציוני

    העיקר אבל שהרגשת שלם עם עצמך כגבר שעבר חווית נכבה קשה במרחב ציבורי גברי…
    או במילים אחרות… שש שנים בגילמן עשו את שלהן.
    גילמן = בית משוגעים!

  4. ששטין סדרגרן

    אירוע מעולה ומעודד. מאורר תקווה, אבל יש עוד הרבה מאבקים עד מימוש שיבת הפליטים. בלי שיבת הפליטים אין סיכוי לפתרון הקונפליקט שלנו עם העם הפלסטינויפה שעה אחת קודם