מיתולוגיה של סוד אפל

השמאל חייב להתחיל לדבר על חאג' אמין אל חוסייני. המגמה הימנית של עיסוק בתפקיד החשוב שלו בסכסוך הופכת אותו למיתולוגיה המייחסת את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות
יריב מוהר

סביב אירועי הנכבה האחרונים נצפה להיט חדש בתעמולת הימין – הצפת דמותו של המנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני שהיה גם משתף פעולה בכיר עם ההנהגה הנאצית. עיסוק מוגבר זה רמז או טען מפורשות: אל-חוסייני=הפלסטינים=נאצים; ולכן הנכבה היא אך ורק הגנה עצמית פשוטה.

השמאל כמעט ולא מדבר על אל חוסייני, כאילו מפחד מדמותו שיש בה מיתולוגיה של סוד אפל שמחזק את הימין ומביס את השמאל. חבל, תת-העיסוק באל חוסייני ובתפקיד החשוב שלו בסכסוך רק הופך אותו למיתולוגיה ימנית שמנסה לייחס את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות.

השמאל חייב להתחיל לדבר על המיתולוגיה של חאג' אמין אל חוסייני.

חאג' אמין אל חוסייני ואדולף היטלר

אל חוסייני היה פנאט עם יסודות של אידיאולוגיה טוטאלית ופונדמנטליזם דתי מגובש למדי. מהר מאוד הוא הפך מאנטי-ציוני לאנטישמי אמיתי והחל לראות את הסכסוך כמלחמת דת (הוא היה המופתי של ירושלים). הימין מנסה להפוך אותו למייצגו של הקולקטיב הפלסטיני כולו (ולצורך העניין הזה מעניק לפלסטינים מאפיינים של עם בלי למצמץ). אבל הפנאטיות של אל חוסייני מראה על טיבו, לא על טיבם של כל הפלסטינים. למעשה חוסייני ונאמניו רצחו למעלה מאלף פלסטינים בתקופתו כמנהיג לאומי, ולפי חוקר האסלם, הלל כהן, היו פלסטינים לא מעטים ששנאתם לאל חוסייני הייתה כה עזה שהם בחרו להילחם לצד הציונות או להכריז על הימנעות מלחימה סביב הלחימה ב-48'. חוסייני הגדיר כמשת"פים שורה ארוכה של פלסטינים באופן רחב כך שגם חיי שכנות תקינים עם היהודים שלצדך יכלו להפוך אותך, כפלסטיני, לבר-מוות בעיני המופתי הפנאט.

ניתן לומר על אל חוסייני שהוא היה המוביל הראשי של עקרון שכיום היינו מכנים "חוק דרומי קולקטיווי" בפלשתינה. לפי עקרון זה מותר להרוג את מי שפלש לתחום מחייתך גם כשהפולש אינו מהווה סכנת חיים מיידית (על אחת כמה וכמה כשהפולש לא רוצה לגנוב דבר מה מהבית אלא להפוך את ביתך לביתו; את הארץ בה אתה חי לארצו הלאומית). העקרון שבבסיס חוק דרומי הוא כזה שימנים רבים פחות או יותר מקבלים כשמדובר בפולשים לשטח לא להם [ראו מקרה הפלסטינים על הגבולות בגולן] הם רק רואים בערבים, ולא ביהודים, את הפולשים. אבל לך תשכנע פלסטיני בתחילת המאה ה-20 שאלפי הרוסים החילוניים ממוצא יהודי שזה מכבר באו הם ילידי הארץ האמיתיים והוא, שנולד בירושלים, פולש.

אם כן אל חוסייני היה תומך נלהב בעקרון הפסול מוסרית שבבסיס חוק דרומי ומכאן גם הגיוני שתמך בנאצים שיכלו לספק את הסחורה – הרג הפולשים. אפשר לטעון, ובצדק, שבאותה תקופה של בינאריות ביחסי הכוח העולמיים שורה ארוכה מאוד של מנהיגי מדינות, מחוזות ומיעוטים אתניים תמכו בנאצים ובמדינות הציר לא פחות מאל חוסייני. רבים מהם פעלו על פי העקרון המפורש שביטא חוסייני – האויב של האויב שלי הוא ידיד. מי שסבל מבעלות הברית חבר למדינות הציר. כך למשל קם ליגיון הודי אנטי-בריטי שנלחם עם הנאצים והמנהיג ההודי האגדי סובהש צ'אנדרה בוס נפגש גם הוא עם בכירים נאצים, נשבע נאמנות להיטלר וסייע להקמת הגדוד ההודי-נאצי. נכון, חבירה לאויב של האויב זהו עיקרון אווילי ולעיתים לא מוסרי, אבל בשעת צרה נוהגים כך רבים מהקהילות והעמים. האם לא הייתה זו ישראל שנעזרה ברוצח ההמונים סטאלין על מנת לקבל נשק מצ'כוסלוביקה הקומוניסטית וכך ניצחה את המלחמה ב-48' ויצרה את הנכבה? האם הלח"י לא ניסה לדבר בעצמו עם הנאצים ולהציע סיוע בלחימתו בבריטים [תודה למיכאל קמינר על הקישור]? אבל למה ללכת רחוק, האם אילו לא אנשי ימין ישראלים שרצים להתחכך עם ניאו-פאשיסטים שונאי מוסלמים באירופה? ובכל זאת, מדובר בהיגיון מחריד שתרם גם להצדקת הנכבה.

לא צריך לנקות מוסרית את דמותו של אל חוסייני, מדובר בפונדמנטליסט מסוכן ותאב הרג שמכתים את ההיסטוריה הפלסטינית. זהו כתם מוסרי אבל לא יוצא דופן ואולי גם לא חמור במיוחד – לפחות מפרספקטיווה של המעשים – ביחס לכתמים מוסריים של אומות רבות אחרות: היטלר, פול-פוט, סטאלין, האמריקאים טובחי האינדיאנים, הצבא האימפריאלי היפני ועוד עושי זוועה מכתימים את אומותיהם שלהם לא פחות ואולי אף יותר. אומות זה לרוב דבר מוכתם. אך העובדה ששפל מוסרי לאומי הוא עניין רווח לא באה לעשות הנחה מוסרית למעשיו, רעיונותיו וכוונותיו המזוויעים של אל חוסייני, אלא לעקר את הניסיון הימני לצייר את הפלסטינים כנאצים או מרושעים מטבעם בשל קיצוניותו של מנהיגם המעורער שבאה בנסיבות של מאבק על הקיום הקולקטיווי הריבוני.

אבל מעניין עוד יותר הוא הסיפור ההופכי למשנתו של אל-חוסייני, הסיפור שלא מסופר על הקהילות הפלסטיניות הרבות שסרבו להילחם ב-48' נגד היהודים וכרתו עם הקהילות היהודיות השכנות להם הסכמי אי-לוחמה (מה שלא עזר, למשל, לכפר דיר יאסין שנמחק מהמפה בליווי של מה שהיה כנראה טבח בכמאה מתושבי הכפר). סרטה האחרון של אריאלה אזולאי הוא תיקון מבורך של היעדר המידע על כך.

ככה זה, מי שרוצה לייצר נראטיב של ערבים רעים מול יהודים מתגוננים צריך להציף את הסיפור של אל-חוסייני במנותק מכל הקשר רחב ובניפוי עובדות חשובות רבות [רעה חולה שפושה בחלקים מהשמאל היא סיפור מראה היסטורי על פלסטינים שהם רק קורבנות מול יהודים קולוניאליסטים מטבעם]. אז אותם תועמלנים ייספרו על התמיכה של מנהיג פלסטיני בנאצים אבל לא על התגייסות של פלסטינים רבים דווקא לטובת הבריטים אויבהם; הם יספרו על מבצע אטלס שאל-חוסייני היה שותף לתכנונו ובמסגרתו צנחנים גרמנים וערבים נושאי רעל היו אמורים להרעיל את מקורות השתייה של תל-אביב, אבל לא ייספרו שמפקד המשטרה שתפס את הצנחנים והציל את תל-אביב היה בעצמו פלסטיני; הם יספרו על משפחתו הקיצונית של חוסייני אבל לא יזכירו את הנשאשיבים שהיו יריביהם האידיאולוגיים. ובעיקר, הם לעולם לא יגידו ש"חוק דרומי" הוא אחלה רק כל עוד הוא חל על ערבים.

ובכל זאת יש פה לקח לשמאל מדמותו של אל-חוסייני, זהו לקח לא לפחד לבטא את סלידתינו מאידיאולוגיות טוטאליטריות גם בקרב הפלסטינים וגם מול החברה שלהם. איך אפשר לעשות זאת כצד הכובש והפריוויליגי? זאת שאלה מאוד קשה ומורכבת, אבל נקודת המוצא המוסרית חייבת להיות התנגדות לגורמים המובילים אותנו לאווירה של מאבק טוטאלי, של להיות או לחדול. אווירה כזו (מגובה באירועים ממשיים) היא שהיוותה את ההצדקה לנכבה ולשימורה באמצעות חסימת השיבה של הפליטים.

לקריאה על ביקורת פנים-פלסטינית על דמותו של אל חוסייני [ותודה לדרור בל"ד על המידע].

פורסם בבלוג של יריב מוהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מינק

    יש ארבע ביוגרפיות לפחות של חאג' אמין – מן הראוי לעיין בהן לפני שדנים בו כ"פנאט". האיש נע עם הזרם והיה משת"פ לא קטן עד 1936. אז מצא עצמו בצד הלא נכון של המפה – עניין כנראה בלתי נמנע, אבל בכל זאת המופתי הלך עם זה עד הסוף, בעיראק ואחר כך בברלין. מעבר לכך היה מנהיג קצר ראות בצורה מחרידה ובעיקר דאג לעצמו ולמשפחתו. בסופו של דבר למופתי יש אחריות רבה לנכבה, לא בדיוק לפי הנראטיב הציוני אבל כמישהו שלא קרא את המפה לחלוטין והתעקש לרצוח את אלה שכן קראו

  2. דוב

    לשמאל האנטי ציוני שלא תמך בזוועות של סטלין יש הצדקה מוסרית להוקיע את חוסייני ודומיו שחברו למשטרים אפלים, לציונים אין.
    הציונות הקולוניאלית התנחלה בפלסטין על כידוני האמפריה הבריטית שבמושבותיה אולי לא היתה גרועה כמו הנאצים אך לא הרבה פחות. כשהיה צורך חברה לסטלין בלי לבדוק הרבה וזה כידוע לא היה בדיוק מחסידי אומות העולם. לגבי הציונים המטרה של הפיכת פלסטין למדינה בשביל יהודים על חשבון תושביה הערבים קדשה את כל האמצעים כולל התעלמות עד 1944 ממצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי אז מה להם להלין על חוסייני?

  3. מאור

    לא מצאתי דבר שיפחית את "המיתוס של חג' אמין אל חוסייני".
    א. הטיעון "הפנאטיות של חוסייני מראה עליו ולא על הפלסטינים" מתעלם מהתמיכה הרבה לזה זכה בקרב אותם פלסטינים בשנים 20'-48', במעשים ובהצהרות. והרי תמיכה זו היא שנתנה לו את הכוח להגדיר "כמשת"פים שורה ארוכה של פלסטינים באופן רחב".דומני שהכותב לא היה מקבל טענות כמו "הפנטיות של הרב כהנא מעידה עליו ולא על ציבור תומכי כ"ך".

    ב. הטיעון השני הוא כי חוסייני בסה"כ מקצין עמדה לאומנית שקיימת גם בימין. עזוב התחכמות ואקסטרפולציות מהפרט לקולקטיב-אמין התנגד לכל נוכחות יהודית בארץ, המקבילה היהודית היא תומכי הטרנספר והכהניסטים והם לא רבים.

    ג. יש אופורטוניסטים רבים- נכון. אך המופתי העריץ את הנאציזם ואת גרמניה גם לאחר כישלונם, מה שמראה על הזדהות ולא רק על חבירה אינטרסנטית.

    ד. אמין לא מייצג את הפלסטינים- הרי היו פלסטינים שדיברו עם היהודים, היו הנשאשיבים, היו מי שפעלו במסגרת ממשל ת המנדט: בוודאי שהיו. האם היתה להם השפעה על מהלכי הצד הערבי, בפלסטין ומחוץ לה? לי נראה שלא. האם היתה מפלגה משמעותית שראתה באמין "קיצוני שמסכן את היישוב הערבי"? לא כידוע לי. אמין מייצג את שורש הבעיה הפלסטינית ב-48': דמגוגיה מתלהמת שמונעת פשרה מדינית ומביאה הסלמה, בצד רפיסות שמונעת עמידה במאבק שאותה הסלמה מביאה אליו.

    ה. הקישור אינו "ביקורת פנים-פלסטינית על חוסייני" שהיתה בזמן אמת, כפי שאפשר אולי לחשוב, אלא מאמר אפולוגטי שנכתב בדיעבד כדי התנער מאמין, והוא רצוף אי דיוקים- למשל הטענה "בצבא הבריטי היו מספר חטיבות פלסטיניות" כשלמעשה היו יחסית מעט ערבים פלסטינים שהתנדבו לצבא הבריטי http://en.wikipedia.org/wiki/Palestine_Regiment

  4. טל

    להשוות את התנהגותו ליישום של חוק דרומי? אתה בכלל מבין מה ניסו הנאצים לעשות? הדרך להתמודד עם הדברים היא לא ליצור מציאות חדשה אלא להכיר במעשיו הנוראים של האיש הנורא הזה. הוא לא ניסה ליישם את חוק דרומי ובאופן אופורטוניסטי בחר בנאצים. הוא הזדהה עם האידיאולוגיה של השמדת העם היהודי, ותמך בנאצים ולא באף אחד אחר. אותו חוסייני, אגב, הואשם גם בהשתתפות ברצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה (בהיותו קצין בצבא העות'מני).

  5. נחמן

    למי שלא לחץ על הלינק אסכם אותו : " הינה ז'בוטינסקי במדים פאשיסטים!!! היהודים מפילים על כל העם הפלסטיני אשמה בגלל אדם אחד בודד!!! היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים קודם ובהיקפים גדולים בהרבה!!! הינה עוד פעם ז'בוטינסקי עם מדים פאשיסטיים!!!"
    היה עדיף אם לא היית מפנה לשם, באמת. ממש חשבון נפש נוקב. מזכיר את חשבון הנפש של הימין אחרי רצח רבין "בגלל בנאדם אחד מתייגים את כולנו! שמאלנים מתנשאים! אשמתכם!".

  6. נחמן

    שאלה : "האין הפלסטינים נושאים באחריות ממש כמו מנהיגם חאג' אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה"

    תשובה : "לא"

  7. דוב

    הבעייה של השמאל הציוני היא התכחשות למהות הסכסוך כאילו הוא בין שני עמים על כברת ארץ ולא היא.
    הסכסוך הוא בין קולוניאליסטים שהגיעו בחסות האימפריה הבריטית על מנת לנשל את הילידים ולבוא במקומם, לא שונה מקולוניאליזם באפריקה ובמקומות אחרים.
    על הרקע הזה יש לדון במאבק הפלסטיני שהוא מאבק אנטי קולוניאלי ועל תפקידו של חוסייני בו וכן, מה שחשוב יותר על הפתרון לסכסוך

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    ע'יי מינויו למופתי של ירושלים (המנוי ע"י לורד סמואל היהיודי הנציב העליון הראשון )וכך היה שקט אחרי ארועי 1921 עד 1929. הניצוץ שהבעיר את ארועי 1929 היה הפרת הסטטוסקוו ליד הכותל המערבי ע"י קיצונים ימנים-רביזיוניסטים. עד כמה שידוע לי הוא דמות נשכחת הקהילה הפלסטינית ( כדרך שנוהגים במפסידים) ורק לסרבני השלום הישראלים הוא משמש תחמשת.

  9. מאור

    דוב- איזו עוד תנועה קולוניאלית התעקשה לחדש שפה שאינה שפת המטרופולין? או לעבוד בעצמה? אין הבדל בין האפריקאים שידעו שאדמותיהם תופקענה למען מטעים בהם הם יעבדו תמורת פרוטות לערבים ששיגשגו כלכלית בתקופת המנדט?

    פריץ: הדמות נשכחה, אך הפרקטיקות של עירוב הדת והפוליטיקה זוכות לעדנה.

  10. מאור

    בכלל, אם לקולוניאליזם יש יחסי-ציבור כה רעים עד שכדאי להתאמץ לתאר את הציונות כמאבק קולוניאליסטי- הרי שיש להזכיר שב-48' מצריים, עיראק וירדן היו תחת השפעה בריטית חזקה מאוד, ושהתקיפות הפלסטיניות עד הקמת ישראל שירתו אינטרס בריטי ברור (אנרכיה שתאריך את המנדט, בתנאים משופרים לבריטניה). דווקא את הציונות אפשר לתאר כמאבק אנטי-קולוניאלי.