• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מיתולוגיה של סוד אפל

השמאל חייב להתחיל לדבר על חאג' אמין אל חוסייני. המגמה הימנית של עיסוק בתפקיד החשוב שלו בסכסוך הופכת אותו למיתולוגיה המייחסת את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות
יריב מוהר

סביב אירועי הנכבה האחרונים נצפה להיט חדש בתעמולת הימין – הצפת דמותו של המנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל חוסייני שהיה גם משתף פעולה בכיר עם ההנהגה הנאצית. עיסוק מוגבר זה רמז או טען מפורשות: אל-חוסייני=הפלסטינים=נאצים; ולכן הנכבה היא אך ורק הגנה עצמית פשוטה.

השמאל כמעט ולא מדבר על אל חוסייני, כאילו מפחד מדמותו שיש בה מיתולוגיה של סוד אפל שמחזק את הימין ומביס את השמאל. חבל, תת-העיסוק באל חוסייני ובתפקיד החשוב שלו בסכסוך רק הופך אותו למיתולוגיה ימנית שמנסה לייחס את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות.

השמאל חייב להתחיל לדבר על המיתולוגיה של חאג' אמין אל חוסייני.

חאג' אמין אל חוסייני ואדולף היטלר

אל חוסייני היה פנאט עם יסודות של אידיאולוגיה טוטאלית ופונדמנטליזם דתי מגובש למדי. מהר מאוד הוא הפך מאנטי-ציוני לאנטישמי אמיתי והחל לראות את הסכסוך כמלחמת דת (הוא היה המופתי של ירושלים). הימין מנסה להפוך אותו למייצגו של הקולקטיב הפלסטיני כולו (ולצורך העניין הזה מעניק לפלסטינים מאפיינים של עם בלי למצמץ). אבל הפנאטיות של אל חוסייני מראה על טיבו, לא על טיבם של כל הפלסטינים. למעשה חוסייני ונאמניו רצחו למעלה מאלף פלסטינים בתקופתו כמנהיג לאומי, ולפי חוקר האסלם, הלל כהן, היו פלסטינים לא מעטים ששנאתם לאל חוסייני הייתה כה עזה שהם בחרו להילחם לצד הציונות או להכריז על הימנעות מלחימה סביב הלחימה ב-48'. חוסייני הגדיר כמשת"פים שורה ארוכה של פלסטינים באופן רחב כך שגם חיי שכנות תקינים עם היהודים שלצדך יכלו להפוך אותך, כפלסטיני, לבר-מוות בעיני המופתי הפנאט.

ניתן לומר על אל חוסייני שהוא היה המוביל הראשי של עקרון שכיום היינו מכנים "חוק דרומי קולקטיווי" בפלשתינה. לפי עקרון זה מותר להרוג את מי שפלש לתחום מחייתך גם כשהפולש אינו מהווה סכנת חיים מיידית (על אחת כמה וכמה כשהפולש לא רוצה לגנוב דבר מה מהבית אלא להפוך את ביתך לביתו; את הארץ בה אתה חי לארצו הלאומית). העקרון שבבסיס חוק דרומי הוא כזה שימנים רבים פחות או יותר מקבלים כשמדובר בפולשים לשטח לא להם [ראו מקרה הפלסטינים על הגבולות בגולן] הם רק רואים בערבים, ולא ביהודים, את הפולשים. אבל לך תשכנע פלסטיני בתחילת המאה ה-20 שאלפי הרוסים החילוניים ממוצא יהודי שזה מכבר באו הם ילידי הארץ האמיתיים והוא, שנולד בירושלים, פולש.

אם כן אל חוסייני היה תומך נלהב בעקרון הפסול מוסרית שבבסיס חוק דרומי ומכאן גם הגיוני שתמך בנאצים שיכלו לספק את הסחורה – הרג הפולשים. אפשר לטעון, ובצדק, שבאותה תקופה של בינאריות ביחסי הכוח העולמיים שורה ארוכה מאוד של מנהיגי מדינות, מחוזות ומיעוטים אתניים תמכו בנאצים ובמדינות הציר לא פחות מאל חוסייני. רבים מהם פעלו על פי העקרון המפורש שביטא חוסייני – האויב של האויב שלי הוא ידיד. מי שסבל מבעלות הברית חבר למדינות הציר. כך למשל קם ליגיון הודי אנטי-בריטי שנלחם עם הנאצים והמנהיג ההודי האגדי סובהש צ'אנדרה בוס נפגש גם הוא עם בכירים נאצים, נשבע נאמנות להיטלר וסייע להקמת הגדוד ההודי-נאצי. נכון, חבירה לאויב של האויב זהו עיקרון אווילי ולעיתים לא מוסרי, אבל בשעת צרה נוהגים כך רבים מהקהילות והעמים. האם לא הייתה זו ישראל שנעזרה ברוצח ההמונים סטאלין על מנת לקבל נשק מצ'כוסלוביקה הקומוניסטית וכך ניצחה את המלחמה ב-48' ויצרה את הנכבה? האם הלח"י לא ניסה לדבר בעצמו עם הנאצים ולהציע סיוע בלחימתו בבריטים [תודה למיכאל קמינר על הקישור]? אבל למה ללכת רחוק, האם אילו לא אנשי ימין ישראלים שרצים להתחכך עם ניאו-פאשיסטים שונאי מוסלמים באירופה? ובכל זאת, מדובר בהיגיון מחריד שתרם גם להצדקת הנכבה.

לא צריך לנקות מוסרית את דמותו של אל חוסייני, מדובר בפונדמנטליסט מסוכן ותאב הרג שמכתים את ההיסטוריה הפלסטינית. זהו כתם מוסרי אבל לא יוצא דופן ואולי גם לא חמור במיוחד – לפחות מפרספקטיווה של המעשים – ביחס לכתמים מוסריים של אומות רבות אחרות: היטלר, פול-פוט, סטאלין, האמריקאים טובחי האינדיאנים, הצבא האימפריאלי היפני ועוד עושי זוועה מכתימים את אומותיהם שלהם לא פחות ואולי אף יותר. אומות זה לרוב דבר מוכתם. אך העובדה ששפל מוסרי לאומי הוא עניין רווח לא באה לעשות הנחה מוסרית למעשיו, רעיונותיו וכוונותיו המזוויעים של אל חוסייני, אלא לעקר את הניסיון הימני לצייר את הפלסטינים כנאצים או מרושעים מטבעם בשל קיצוניותו של מנהיגם המעורער שבאה בנסיבות של מאבק על הקיום הקולקטיווי הריבוני.

אבל מעניין עוד יותר הוא הסיפור ההופכי למשנתו של אל-חוסייני, הסיפור שלא מסופר על הקהילות הפלסטיניות הרבות שסרבו להילחם ב-48' נגד היהודים וכרתו עם הקהילות היהודיות השכנות להם הסכמי אי-לוחמה (מה שלא עזר, למשל, לכפר דיר יאסין שנמחק מהמפה בליווי של מה שהיה כנראה טבח בכמאה מתושבי הכפר). סרטה האחרון של אריאלה אזולאי הוא תיקון מבורך של היעדר המידע על כך.

ככה זה, מי שרוצה לייצר נראטיב של ערבים רעים מול יהודים מתגוננים צריך להציף את הסיפור של אל-חוסייני במנותק מכל הקשר רחב ובניפוי עובדות חשובות רבות [רעה חולה שפושה בחלקים מהשמאל היא סיפור מראה היסטורי על פלסטינים שהם רק קורבנות מול יהודים קולוניאליסטים מטבעם]. אז אותם תועמלנים ייספרו על התמיכה של מנהיג פלסטיני בנאצים אבל לא על התגייסות של פלסטינים רבים דווקא לטובת הבריטים אויבהם; הם יספרו על מבצע אטלס שאל-חוסייני היה שותף לתכנונו ובמסגרתו צנחנים גרמנים וערבים נושאי רעל היו אמורים להרעיל את מקורות השתייה של תל-אביב, אבל לא ייספרו שמפקד המשטרה שתפס את הצנחנים והציל את תל-אביב היה בעצמו פלסטיני; הם יספרו על משפחתו הקיצונית של חוסייני אבל לא יזכירו את הנשאשיבים שהיו יריביהם האידיאולוגיים. ובעיקר, הם לעולם לא יגידו ש"חוק דרומי" הוא אחלה רק כל עוד הוא חל על ערבים.

ובכל זאת יש פה לקח לשמאל מדמותו של אל-חוסייני, זהו לקח לא לפחד לבטא את סלידתינו מאידיאולוגיות טוטאליטריות גם בקרב הפלסטינים וגם מול החברה שלהם. איך אפשר לעשות זאת כצד הכובש והפריוויליגי? זאת שאלה מאוד קשה ומורכבת, אבל נקודת המוצא המוסרית חייבת להיות התנגדות לגורמים המובילים אותנו לאווירה של מאבק טוטאלי, של להיות או לחדול. אווירה כזו (מגובה באירועים ממשיים) היא שהיוותה את ההצדקה לנכבה ולשימורה באמצעות חסימת השיבה של הפליטים.

לקריאה על ביקורת פנים-פלסטינית על דמותו של אל חוסייני [ותודה לדרור בל"ד על המידע].

פורסם בבלוג של יריב מוהר

כנראה שיעניין אותך גם: