הם זה אנחנו

היחס לו זוכים מבקשי המקלט בחברה הישראלית מלמד אותנו רבות על עצמנו: על חוסר הסובלנות, על החיים רדופי הפראנויה, על האלימות והגזענות, ועל הנכונות להפקיר את החלש ואף להאשים אותו בעצם חולשתו. טלי קריצמן-אמיר בעקבות אירועי ליל אמש בשכונת התקווה
טלי קריצמן-אמיר

אמש התרחש ברחובות תל אביב פוגרום. "הם" הותקפו באלימות. שמשות חלונות העסקים "שלהם" נופצו. מכוניות נעצרו ברחוב כדי לוודא שאין בהן נוסעים "משלהם". נקראו קריאות גזעניות ודרישות לגרש "אותם". אירועים קשים התרחשו אמש בשכונת התקווה בהפגנה בהשתתפות חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון, יריב לוין ורונית תירוש, שבה ולאחריה הותקפו ללא רחם אפריקאים ממדינות שונות.

הם זה אנחנו. האירועים הקשים, המדכאים והמעציבים האלה לקוחים כמעט בדיוק מושלם מן הזיכרון ההיסטורי שלנו. כך בדיוק נראו רדיפות גזעניות אחרות, לרבות הרדיפה ממנה סבלו יהודים בגרמניה של שנות השלושים והארבעים. כשראיתי את הדיווחים על האם האריתראית שהותקפה בידי בריונים בעודה אוחזת בתינוקה ברחוב, אני מודה שחשתי שהיא זו אני, מתוך שהמשותף לשתינו הוא רצון עז ובלתי מתפשר להגן על ילדינו מפני כל רע, לצד רגשות אשם אדירים כשיכולות ההגנה שלנו קורסות.

באומרי שהם זה אנחנו, אני גם מתכוונת לומר שמבקשי המקלט הם אנשי שכונת התקווה הישראלים. לישראלים הגרים בשכונת התקווה ובשכונות מצוקה אחרות בדרום העיר מכנה משותף בולט עם הפליטים – אלו גם אלו מופקרים על ידי הרשויות, מנוצלים על ידי מעסיקים ובעלי נדל"ן, זוכים לחינוך ולתשתיות מאיכות ירודה. מצוקתם אינה זוכה למענה, והם חיים בחברה בה הפערים הכלכליים הולכים וגדלים. מצוקתם של אנשי שכונת התקווה לא נגרמה בשל מבקשי המקלט – כרונולוגית, ניתן למקם את ראשיתה הרבה לפני הגעתם, וקשה למצוא קשר סיבתי בין המצוקה לבין נוכחותם של מבקשי המקלט. למעשה, נראה כי המשותף בין שתי הקבוצות הוא כה רב, עד כי מתבקשת פעולה משותפת שלהם כלפי הרשויות העירוניות והמדינתיות לשיפור מצבם.

כשאני קובעת שהם זה אנחנו, אני מתכוונת גם לומר שהמבט על היחס לו זוכים מבקשי המקלט בחברה הישראלית מלמד אותנו רבות על עצמנו כחברה: על חוסר הסובלנות; על החיים רדופי הפראנויה גם כשאין ממש איום; על האלימות והביטוי הגזעני הרווחים בקרבנו; ועל הנכונות להפקיר את החלש, לא לדאוג לזכויותיו – ואף להאשים אותו על עצם חולשתו.

מבלי להפחית מחומרתם, אציין כי האירועים של אתמול מסמלים שיא במאמץ מתמשך וארוך טווח של הדרה, דה-לגיטימציה, קיפוח והפרה שיטתית של זכויותיהם של מבקשי מקלט. קצרה היריעה מלתאר את המאמץ הזה. הוא כולל רטוריקה של הפחדה אודות מיליונים של מבקשי מקלט המאיימים להציף אותנו, והגדלה מלאכותית ולא מבוססת של מספרם של אלו הנמצאים כבר בישראל, כשה"פוליטיקה של המספרים" משמשת ככלי הפחדה יעיל. נעשה לגביהם שימוש בשיח גזעני, שאינו מקובל ואינו חוקי באף הקשר אחר, גם על ידי אנשי ציבור בכירים, אשר עד כה לא נתנו את הדין ואף לא זכו לגינוי על התבטאויותיהם.

הוא כולל את תיוגם של הפליטים האפריקאים כ"מסתננים" וכנושאים איום בטחוני ופלילי אשר מעבר לכך שאין לו יסוד אמפירי (עד כה לא היה מעורב ולו פליט אחד בפעילות בטחונית, ושיעור הפשיעה בקרב אוכלוסיית הפליטים נמוך באופן משמעותי מאשר באוכלוסייה הכללית), הוא חוטא בכך שהוא מתעלם מן המצוקה האנושית האמיתית שהביאה את רוב מבקשי המקלט לנוס מארצם. בנקל אפשר לתייג את מבקשי המקלט האפריקאים כמסתננים, במציאות שבה כ-90% מהם אינם יכולים כלל להגיש בקשה להיות מוכרים כפליטים, שכן מדינת ישראל אינה מטפלת בבקשות מקלט של אריתראים וסודאנים.

המאמץ הזה גם כולל אי-מתן אשרות עבודה למבקשי המקלט, דבר הדן את מבקשי המקלט להיות נתונים בעוני, ולעבוד, בלית ברירה באופן לא מתועד, חרף משמעויות הניצול הנגזרות מכך. הוא כולל אי מתן שירותי בריאות למבקשי המקלט. כך, בחסות ההפקרה המדינתית ולאחר שנכפה עליהם קיום כמעט חייתי, מתאפשר לתאר את מבקשי המקלט כחולים במחלות מדבקות וכנטל על הכלכלה.

חלק מן המאמץ בא לידי ביטוי במחדל של המשטרה מלהגן על מבקשי המקלט אתמול ובאירועים דומים שהיו בשבועות האחרונים. מעניין כי ההפגנה אתמול התאפשרה, למרות האירועים האלימים של השבועות האחרונים, במציאות בה הפגנות (שקטות ולא אלימות) שביקשו מבקשי מקלט לערוך נאסרו.

אומרים לנו שהם לא אנחנו, ואף יותר מכך – שהם אחרים, רבים ומאיימים. לא אומרים לנו שהם אמיצים בכך שלא נכנעו לתכתיבים של השלטונות המדכאים מהם ברחו, לא נותנים להם שם ופנים, לא מנכיחים עבורנו את סיפוריהם הקשים. הם נשארים שקופים, אנונימיים ומסוכנים. ובעיקר – לא מספרים לנו על כך שישראל, מצידה, תרמה תרומה שלילית חשובה לכך שמבקשי המקלט הם במצב בו הם נמצאים.

מדינת ישראל חייבת, מוסרית ומשפטית, לעצמה ולמבקשי המקלט, להנהיג מערכת מקלט צודקת, הבוחנת בחינה אמיתית ובנפש חפצה בקשות מקלט בהתאם לסטנדרטים המקובלים במקומות אחרים בעולם המערבי, ולדיני זכויות האדם. ובתוך כך, ראוי שנישיר מבט על עצמנו וננסה לבער מתוכנו את הגזענות, את האלימות, את חרדות השווא, ואת שנאת האחר. ראוי שנעשה זאת לצד זאת שנסגל לעצמנו יכולת לראות את מי שחיים בשוליים החברתיים שלנו (מבקשי מקלט אפריקאים ודיירי שכונת התקווה הישראלים, אך גם אחרים) במבט לא מאשים, אלא במבט המבקש לקחת אחריות ולמגר את תופעת ה-underclass בחברה הישראלית.

למצגת תמונות של אקטיבסטילס מהאירועים

הכותבת היא מרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, עמיתת פולונסקי, מכון וןליר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יניב

    ממליץ בחום לטלי היקרה ולקוראי הכתבה לקרוא את המאמר של ד"ר גיא בכור בנושא :
    http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1495

    תמצות – המסתננים הסודנים מגיעים לכאן בעזרה אקטיבית מאוד של "ארגוני זכויות אדם" שונים, אשר בסופו של דבר רוצים להשיג באמצעותם את מה שלא השיגו באמצעות הפלסטינים.

    (כותב תגובה זו הינו חבר סגל בטכניון)

  2. דרור בל"ד

    בינאום הסכסוך ע"פ גרסתם של בעלי הפריוילגיה היהודים משליך על צורת ההתייחסות ל"בעיית" המהגרים, כמו גם על פתרונה. המושגים הנפוצים בשיח היהודי-ישראלי כולו כדי לתאר את המהגרים הם פליטים או מסתננים או מהגרי עבודה. ארגוני הסיוע לפליטים, המזוהים כשמאל האשכנזי בעיני תושבי השכונות, מתעקשים על המושג 'פליטים'. המושג פליטים מזוהה עם זכות השיבה, גם אם אף אחד לא הזכיר את המילה פלסטינים. הפורעים הציונים מתעקשים על הטרמינולוגיה מסתננים. גם מושג זה מזוהה עם אלו שרצו לשוב בשנות ה50 לארצם ולבתיהם, גם אם אף אחד לא מזכיר את המילה פלסטינים.

    מהגרי עבודה מזוהה כמשהו זמני, כך גם הכיבוש. באים עובדים והולכים – כמו במשפט המפורסם. מהגרי עבודה מזוהה גם עם בינאום הסכסוך בגרסתו הישראלית-יהודית. ראו מה קורה באירופה והסיקו כי כאן זה אותו הדבר. גם הפתרונות המוצעים זהים בהתאם. מהגרי עבודה מזוהה עם סוחרי עבדים ועם כל אלו המרוויחים מסחר עבדים זה. מרבים להפריד (ולמשול) בין הגירה חוקית לבין הגירה בלתי חוקית, מרבים ללהג על אישורי עבודה ועל עבודה ע"פ חוק או שלא ע"פ חוק. ישנם מהגרי עבודה חוקיים (ע"פ החוק הציוני) וישנם מסתננים, או פליטים, ולהם אין אישור עבודה. גם מושג זה מזוהה עם התנחלות חוקית\התנחלות בלתי חוקית, וכולם מדברים על ה"חוק" ועל שינוי החוק. המהגרים – פליטים ו\או מסתננים ו\או מהגרי עבודה – אלו אמורים להחליף עבד א' בעבד ב'. העתקת בתי מגרון או בית-אל חצי ק"מ אחורה או קדימה אמורה להחליף שוד קרקעות א' בשוד קרקעות ב'.

    המילה מהגר נעדרת מהשיח. היא מאיימת על השיח הציוני בכלל ועל השמאל האשכנזי בפרט. הפלסטינים אינם מהגרים. את זה כולם יודעים, גם אם מרבים בציטוט הפתגם "ואהבת את הגר". לעומתם, המהגרים מהגרים, והם יכולים להיות גם פליטים וגם מסתננים וגם מהגרי עבודה. למעשה בכל מהגר יש מן השילוב הזה, וההסכמה על לגיטימיות השאלה או ההבחנה האם המהגר הוא פליט או מסתנן מוטלת לפתחם של שני הצדדים – ארגוני הסיוע והשמאל האשכנזי מחד, והפורעים הציונים מאידך.

    לדבר אחד לא שמו לב הציונים האשכנזים (אלה היכולים להיות גם שמאל אשכנזי וגם פורעים ציונים בו זמנית): תמונת ענק של ביבי עם לב לאריתריאה. רוב השלטים שהונפו שם היו נגד ביבי נתניהו. הקריאות היו נגד ביבי נתניהו. התכנסה שם כל חבורת המדינה האחת, מגדולי תומכי הBDS והדה לגיטימציה למדינה הציונית – כל אלה המאיימים לקום על ביבי כגולם הקם על יוצרו. למרות זאת מתעקשים עדיין חלקים נרחבים בשמאל האשכנזי לזהות דווקא את תושבי השכונות – ולא את הפורעים הציונים – כגזענים. עדיין צצים להם מדי פעם צלבי קרס כדי לתאר את מה שמכונה ליל הבדולח שנעשה בשכונת התקווה, כשהפורעים הנאצים, לא פחות, לדידם של אלו הם דווקא תושבי השכונות ולא האחראים.

    במלל ובתמונות קלוז-אפ מתאר יוסי גורביץ במאמרו 'זעם עיוור' את ליל האימה שעבר עליו: "ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג… אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות". יגאל שתיים פותח את הבוקר בהחלפת האות א' בצלב קרס בסטטוס שכתב, אם כי מבהיר: "שיהיה ברור > אף אחד לא מאשים תושבים תמימים. יש שתי קבוצות אשר על ידיהם יהיה הדם, אם יישפך: גזענים בכנסת ומחוצה לה והציבור ששותק". מיהם הגזענים? ליגאל שתיים הפתרונות. לעומתו נירית בן ארי כותבת בקיר של ציוני אשכנזי מובהק, יפה הנפש אורי משגב: "Nirit Ben-Ari תושבי התקווה שהפגינו הערב הם סרטן. גם מירי, אבל היא לא לבד
    לפני 11 שעות · אהבתי
    Menashe Eini נירית, את גרה בתקווה במקרה?
    לפני 11 שעות · אהבתי · 2
    Nirit Ben-Ari מה זה משנה איפה אני גרה. גם אם הייתי גרה בסביון, בטימבוקטו, או בגוודלחרה הייתי חושבת אותו הדבר".

    השמאל האשכנזי המתעקש כל כך על מיתוג המהגרים כפליטים אינו רואה את הפליטים הפלסטינים מול עיניו, או את תושבי עזה הנצורה והמופצצת לעיתים במיטב כלי המלחמה של הצבא הציוני. הוא מעדיף לראות את הפליט היהודי מהמלחמה ההיא, אותה מלחמה שבו הוא היה הפליט. היותו הוא הקורבן האולטימטיוי של מלחמה זו משמשת את הפרופגנדה הציונית עד עצם היום הזה, ולא רק ע"י נתניהו. ההשוואה הנואלת לשואה או לנאצים בה בוחרים חלק מהמזועזים משכיחה כי ישנם קרבנות נוספים לאותה שואה: הפלסטינים אותם גירשו הציונים ב48, כאשר ראו לנגד עיניהם את הנאצים ולא תושבים המגנים על משפחתם ורכושם(כך נתיבה בן יהודה), והמזרחים שהובאו לכאן בכחש ובתחבולות ע"י אותם ציונים על מנת להבטיח רוב יהודי לאחר שהתכנית המקורית – מדינה אשכנזית ודמוקרטית – עלתה אף היא בתוהו יחד עם זוועות אותה מלחמה.

    מבלי להפחית מחומרתם, אציין כי המשגתם של האירועים של אתמול מסמלים שיא במאמץ מתמשך וארוך טווח של הדרה, דה-לגיטימציה, קיפוח והפרה שיטתית של זכויותיהם של הפליטים הפלסטינים לשוב לאדמותיהם . קצרה היריעה מלתאר את המאמץ הזה.

  3. לא איציק

    עושים בלילות ירח מלא טקסים של כישוף נגד המדינה באמצעות דם של ילדים יהודים טהורים.
    אני יודע שגיא בכור לא כתב על זה, אבל משהו בטח תמצא אם תחפש באתר של אם תרצו. לך על זה.

    הכותב אינו חבר בסגל הטכניון, אם זה משנה למישהו.

  4. י.א

    ל"מאמרו" של בכור כך:

    "לגבי המאמר של גיא בכור, אכן קשה לדעת מאיפה להתחיל, כמו שאמרו קודמיי, אבל בכל זאת אתמקד במספר הערות:

    1. ה"מאמר" הוא דוגמא מצויינת ל"פוליטיקה של המספרים", הזוכים לתוספות נכבדות אף מעבר למספרים הרשמיים, שגם לגביהם יש מקום להטיל ספק.

    2. הרבה מן הנאמר דורש הוכחה אמפירית, שחסרה פה לחלוטין. אבל חלקו מופרך אמפירית באופן שהוא בבחינת ברור מאליו. הדבר הברור מאליו ביותר הוא, שבניגוד לדעתו של בכור, הרוב המכריע של האפריקאים המגיעים לישראל הם לא מהגרי עבודה אלא הם כמובן פליטים, וכנראה שזה גם ברור לרשויות המדינה, שאלמלא כן היו בוודאי מגרשות אותם. מתוך שכלפי פליטים יש לישראל חובה משפטית (שהיא לקחה על עצמה כשחתמה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, קצת אחרי השואה, כפי שציינו כבר), היא נמנעת מלגרש אותם, ולו אכן היה מדובר במהגרי עבודה, היתה ישראל יכולה לגרשם, ובוודאי היתה גם עושה זאת. גם במדינות מערביות אחרות זוכים הרוב המכריע של מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן למקלט, כך שהברור מאליו ברור גם למדינות אחרות.

    3. קשה לתאר, כפי שעושה בכור, את ישראל כגן עדן עבור מבקשי המקלט, ובוודאי קשה לומר שהם נהנים מעושרה או מלהסתכל על עושרה, כפי שנכתב במאמר. הפקרתם על ידי המדינה מביאה רבים מהם למצב של עוני קשה, חוסר דיור, מצוקה וכו' – המתווספים למצוקה ולטראומה שידעו בארצם ממנה נמלטו. הפערים הגדולים בין אחדים מבין מבקשי המקלט לבין המעסיקים שלהם, השכנים שלהם, הלקוחות שלהם ושאר האנשים שהם באים עימם במגע, בוודאי אינו פשוט לעיכול עבורם, ומאתגרים מוסרית גם עבורנו.

    4. בניגוד למה שנכתב, ישראל אינה מעניקה למבקשי מקלט אשרות שלצידן אפשרות חוקית לעבוד לפרנסתם, מחד, ומשקיעה סכומים משמעותיים בהדרתם (כליאה, גידור, פיקוח וכו'). כך היא מגבילה את האפשרות שלהם להיות self-sufficient ומייקרת עבור עצמה את המצאותם פה. במקביל, המדינה התחייבה במסגרת הליך שיפוטי בבג"ץ, התחייבות שקיבלה תוקף של פסק דין, להמנע מלאכוף את האיסור על העסקתם של מבקשי המקלט. כך, מוענק כוח עודף בידי המעסיקים, ומבקשי המקלט חשופים לתנאיי עבודה קשים הנגועים בניצול חריף והפרות שיטתיות של חוקי העבודה. דעתם של ארגוני זכויות האדם בהחלט אינה נוחה עם המציאות הזו, בניגוד למה שנרמז במאמר. אחדים מהארגונים מקדישים מזמנם וממרצם כדי להלחם בתופעה של ניצול מבקשי המקלט על ידי מעסיקיהם. בימים האחרונים פנתה קואליציה של ארגונים לרשויות בבקשה כי יותר למבקשי המקלט לעבוד לפרנסתם, כדי שלא יהיו לנטל על המדינה וארגוני החברה האזרחית. אשרות עבודה תמתנה את פערי הכוחות בין העובדים למעסיקים ותסייענה להפסקת הניצול."

    נדב פרץ ויידוסבקי כתב:
    "שמרתי על ראש פתוח (למרות שאני מכיר את הנאמנות של גיא בכור לעובדות), קראתי – ולא הופתעתי.
    נתחיל מהמספרים.
    לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה מצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש
    הנתונים הרשמיים נגישים כאן. 1,500 איש בחודש – שליש מהמספר שנוקב בכור
    וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים
    שוב, אותם נתונים – אין הכפלה של מספר המסתננים. למעשה, אין שינוי משמעותי במספר.
    כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל.

    אמירה מוזרה, בהתחשב בזה שהנתונים נמצאים באותו מקור אליו הפניתי קודם. קצת יותר מ-59 אלף, נכון לאפריל 2012.
    כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה
    שוב, טעות עובדתית פשוטה. המהגרים מדרום סודן אינם מוסלמים (ולכן נאלצים לברוח). רוב האריתקאים הם נוצרים.

    לאור הטעויות העובדתיות האלה, שעומדות בלב הטיעון של בכור, ברור שאין מה לקחת ברצינות את התחזית שלו לרבע עד חצי מליון מבקשי מקלט בישראל בשנים הקרובות (הערכה שלא ברור על מה היא מתבססת), ובוודאי שהטענה שארגוני זכויות האדם עושים זאת כדי לאיים על אופיה היהודי של מדינת ישראל מוצאת את מקומה על מדף תיאוריות הקונספירציה ההזויות, לשם היא שייכת.

    מה שבכור שוכח לציין הוא:
    ישראל קולטת מבקשי מקלט מכיוון שזו מחוייבותה מתוקף חתימתה על אמנת הפליטים של האו"ם, אמנה שאותה היא דחפה ועודדה, כלקח ממצבם של היהודים באירופה בשנות ה-40 (נתון שראוי להזכיר שוב ושוב).
    שגורמים ישראלים טוענים שמבקשי המקלט הם מהגרי עבודה, אבל נמנעים באופן גורף מבדיקת מעמדם של מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, ובכך מונעת מהם את האפשרות להוכיח שהם פליטים
    שכ-90% ממבקשי המקלט האריתראים שעוברים תהליכים של בירור מעמד, בארצות אירופה, מוכרים כפליטים."

    בטכניון לא מכבדים עובדות יותר?

  5. דןש

    אסור לאפשר ישיבה בכנסת של אנשים גזעניים, ששנאת זרים וההסתה נגדם היא לחם חוקם.
    גיא בכור "תופס צד" וזודק, בשיא חוצפתו, את מחדלי ממשלת ישראל על ארגוני זכויות האדם . במיוחד ההאשמה שהם מעודדים ומעודדים את ההגירה, שאינה רצויה בלשון המעטה,למדינת ישראל, על מנת לערער את יסודות המדינה. המדינה היא זאת שמחובתה למנוע את הכניסה ולטפל בנכנסים באופן אנושי ולהסדיר את החזרתם למולדתם ו/או למדינות שתקלןטנה אותם. לא "לזרוק" אותם על גבם של אזרחי מדינת ישראל מהשכבות החלשות ביותר, אשר חרף מחאותיהם המוצדקות, עושים "קופה" בדרך. מדינת ישראל חייבת לקבוע מדיניות ברורה. לדרוש מהאו"מ להקים מחנות ולדאוג לכל מחסורם של הפליטים, בדיוק כפי שדאגו ועדין נוהגים עם פליטי הנכבה. אולם בניגוד לפעילות בפלסטינאים – חובתם (של האו"מ) לדאוג לישובם מחדש של הנכנסים ולא התחומי מדינת ישראל. המדיניות הבלתי ברורה והכושלת של הממשלה מביאה את הארגונים לזכויות האדם, לאפשר תנאי מחיה מינימליים לנכנסים. תמחד חייבים לזכור שהיהודים כעם נרדף בכל הדורות שוועו לסיוע עולמי ותמיד עמדו מול דלתיים סגורות ואוזנים אטומות.

  6. שבתאי לוי

    ראו תורת הגזע וחוקי הטבע של היטלר,בסיפרו מיין קאמפ.
    שבתאי

  7. גיא

    טוב שעידכנת שאתה חבר סגל בטכניון. זה משנה את כל התמונה.

  8. ג. אביבי

    טלי ק.א: "למעשה, נראה כי המשותף בין שתי הקבוצות הוא כה רב, עד כי מתבקשת פעולה משותפת שלהם כלפי הרשויות העירוניות והמדינתיות לשיפור מצבם."
    אמת לאמיתה.
    מה שחסר כאן זו ההתייחסות למצב הכפוי על שתי האוכלוסיות המוכות, הותיקים והפליטים. חסר גם ההקשר על האינטרס של הג'נטריפיקטורים מצפון ת"א והנדל"ניסטים. לאלה, בני המעמד הגבוה של ת"א, יש אינטרס שהמצוקה שם תחמיר, שהתושבים המזרחים ינטשו ואת בתיהם ירכשו הנצלנים בזול.

  9. סמולני1

    הציטוט מהכאילו מחקר שרוב הזרים הם פליטים – על מה הוא מבוסס?
    הרי הם הגיעו בהתגנבות לגבול, ונכנסו פנימה. אז מדוע ההסתכלות האוטומטית עליהם כפליטים? אולי כי זה משרת את ההאג'נדה האמיתית, קרי סוף המדינה הציונית? לפחות דרור בל"ד אינו טורח להסתיר זאת, למרות דברי הבלע לגבי הציונות.
    ונומר והם אכן פליטים – מדוע לא יוכלו להיקלט במצרים? ירדן? מדינות המפרץ? האם רק על ישראל אמור ליפול הנטל?
    או ששוב, הכוונה היא להציף את ישראל בזרים כדי למחוק אותה?