הם זה אנחנו

בינאום הסכסוך ע"פ גרסתם של בעלי הפריוילגיה היהודים משליך על צורת ההתייחסות ל"בעיית" המהגרים, כמו גם על פתרונה. המושגים הנפוצים בשיח היהודי-ישראלי כולו כדי לתאר את המהגרים הם פליטים או מסתננים או מהגרי עבודה. ארגוני הסיוע לפליטים, המזוהים כשמאל האשכנזי בעיני תושבי השכונות, מתעקשים על המושג 'פליטים'. המושג פליטים מזוהה עם זכות השיבה, גם אם אף אחד לא הזכיר את המילה פלסטינים. הפורעים הציונים מתעקשים על הטרמינולוגיה מסתננים. גם מושג זה מזוהה עם אלו שרצו לשוב בשנות ה50 לארצם ולבתיהם, גם אם אף אחד לא מזכיר את המילה פלסטינים.

מהגרי עבודה מזוהה כמשהו זמני, כך גם הכיבוש. באים עובדים והולכים – כמו במשפט המפורסם. מהגרי עבודה מזוהה גם עם בינאום הסכסוך בגרסתו הישראלית-יהודית. ראו מה קורה באירופה והסיקו כי כאן זה אותו הדבר. גם הפתרונות המוצעים זהים בהתאם. מהגרי עבודה מזוהה עם סוחרי עבדים ועם כל אלו המרוויחים מסחר עבדים זה. מרבים להפריד (ולמשול) בין הגירה חוקית לבין הגירה בלתי חוקית, מרבים ללהג על אישורי עבודה ועל עבודה ע"פ חוק או שלא ע"פ חוק. ישנם מהגרי עבודה חוקיים (ע"פ החוק הציוני) וישנם מסתננים, או פליטים, ולהם אין אישור עבודה. גם מושג זה מזוהה עם התנחלות חוקית\התנחלות בלתי חוקית, וכולם מדברים על ה"חוק" ועל שינוי החוק. המהגרים – פליטים ו\או מסתננים ו\או מהגרי עבודה – אלו אמורים להחליף עבד א' בעבד ב'. העתקת בתי מגרון או בית-אל חצי ק"מ אחורה או קדימה אמורה להחליף שוד קרקעות א' בשוד קרקעות ב'.

המילה מהגר נעדרת מהשיח. היא מאיימת על השיח הציוני בכלל ועל השמאל האשכנזי בפרט. הפלסטינים אינם מהגרים. את זה כולם יודעים, גם אם מרבים בציטוט הפתגם "ואהבת את הגר". לעומתם, המהגרים מהגרים, והם יכולים להיות גם פליטים וגם מסתננים וגם מהגרי עבודה. למעשה בכל מהגר יש מן השילוב הזה, וההסכמה על לגיטימיות השאלה או ההבחנה האם המהגר הוא פליט או מסתנן מוטלת לפתחם של שני הצדדים – ארגוני הסיוע והשמאל האשכנזי מחד, והפורעים הציונים מאידך.

לדבר אחד לא שמו לב הציונים האשכנזים (אלה היכולים להיות גם שמאל אשכנזי וגם פורעים ציונים בו זמנית): תמונת ענק של ביבי עם לב לאריתריאה. רוב השלטים שהונפו שם היו נגד ביבי נתניהו. הקריאות היו נגד ביבי נתניהו. התכנסה שם כל חבורת המדינה האחת, מגדולי תומכי הBDS והדה לגיטימציה למדינה הציונית – כל אלה המאיימים לקום על ביבי כגולם הקם על יוצרו. למרות זאת מתעקשים עדיין חלקים נרחבים בשמאל האשכנזי לזהות דווקא את תושבי השכונות – ולא את הפורעים הציונים – כגזענים. עדיין צצים להם מדי פעם צלבי קרס כדי לתאר את מה שמכונה ליל הבדולח שנעשה בשכונת התקווה, כשהפורעים הנאצים, לא פחות, לדידם של אלו הם דווקא תושבי השכונות ולא האחראים.

במלל ובתמונות קלוז-אפ מתאר יוסי גורביץ במאמרו 'זעם עיוור' את ליל האימה שעבר עליו: "ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג… אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות". יגאל שתיים פותח את הבוקר בהחלפת האות א' בצלב קרס בסטטוס שכתב, אם כי מבהיר: "שיהיה ברור > אף אחד לא מאשים תושבים תמימים. יש שתי קבוצות אשר על ידיהם יהיה הדם, אם יישפך: גזענים בכנסת ומחוצה לה והציבור ששותק". מיהם הגזענים? ליגאל שתיים הפתרונות. לעומתו נירית בן ארי כותבת בקיר של ציוני אשכנזי מובהק, יפה הנפש אורי משגב: "Nirit Ben-Ari תושבי התקווה שהפגינו הערב הם סרטן. גם מירי, אבל היא לא לבד
לפני 11 שעות · אהבתי
Menashe Eini נירית, את גרה בתקווה במקרה?
לפני 11 שעות · אהבתי · 2
Nirit Ben-Ari מה זה משנה איפה אני גרה. גם אם הייתי גרה בסביון, בטימבוקטו, או בגוודלחרה הייתי חושבת אותו הדבר".

השמאל האשכנזי המתעקש כל כך על מיתוג המהגרים כפליטים אינו רואה את הפליטים הפלסטינים מול עיניו, או את תושבי עזה הנצורה והמופצצת לעיתים במיטב כלי המלחמה של הצבא הציוני. הוא מעדיף לראות את הפליט היהודי מהמלחמה ההיא, אותה מלחמה שבו הוא היה הפליט. היותו הוא הקורבן האולטימטיוי של מלחמה זו משמשת את הפרופגנדה הציונית עד עצם היום הזה, ולא רק ע"י נתניהו. ההשוואה הנואלת לשואה או לנאצים בה בוחרים חלק מהמזועזים משכיחה כי ישנם קרבנות נוספים לאותה שואה: הפלסטינים אותם גירשו הציונים ב48, כאשר ראו לנגד עיניהם את הנאצים ולא תושבים המגנים על משפחתם ורכושם(כך נתיבה בן יהודה), והמזרחים שהובאו לכאן בכחש ובתחבולות ע"י אותם ציונים על מנת להבטיח רוב יהודי לאחר שהתכנית המקורית – מדינה אשכנזית ודמוקרטית – עלתה אף היא בתוהו יחד עם זוועות אותה מלחמה.

מבלי להפחית מחומרתם, אציין כי המשגתם של האירועים של אתמול מסמלים שיא במאמץ מתמשך וארוך טווח של הדרה, דה-לגיטימציה, קיפוח והפרה שיטתית של זכויותיהם של הפליטים הפלסטינים לשוב לאדמותיהם . קצרה היריעה מלתאר את המאמץ הזה.

ל"מאמרו" של בכור כך:

"לגבי המאמר של גיא בכור, אכן קשה לדעת מאיפה להתחיל, כמו שאמרו קודמיי, אבל בכל זאת אתמקד במספר הערות:

1. ה"מאמר" הוא דוגמא מצויינת ל"פוליטיקה של המספרים", הזוכים לתוספות נכבדות אף מעבר למספרים הרשמיים, שגם לגביהם יש מקום להטיל ספק.

2. הרבה מן הנאמר דורש הוכחה אמפירית, שחסרה פה לחלוטין. אבל חלקו מופרך אמפירית באופן שהוא בבחינת ברור מאליו. הדבר הברור מאליו ביותר הוא, שבניגוד לדעתו של בכור, הרוב המכריע של האפריקאים המגיעים לישראל הם לא מהגרי עבודה אלא הם כמובן פליטים, וכנראה שזה גם ברור לרשויות המדינה, שאלמלא כן היו בוודאי מגרשות אותם. מתוך שכלפי פליטים יש לישראל חובה משפטית (שהיא לקחה על עצמה כשחתמה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, קצת אחרי השואה, כפי שציינו כבר), היא נמנעת מלגרש אותם, ולו אכן היה מדובר במהגרי עבודה, היתה ישראל יכולה לגרשם, ובוודאי היתה גם עושה זאת. גם במדינות מערביות אחרות זוכים הרוב המכריע של מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן למקלט, כך שהברור מאליו ברור גם למדינות אחרות.

3. קשה לתאר, כפי שעושה בכור, את ישראל כגן עדן עבור מבקשי המקלט, ובוודאי קשה לומר שהם נהנים מעושרה או מלהסתכל על עושרה, כפי שנכתב במאמר. הפקרתם על ידי המדינה מביאה רבים מהם למצב של עוני קשה, חוסר דיור, מצוקה וכו' – המתווספים למצוקה ולטראומה שידעו בארצם ממנה נמלטו. הפערים הגדולים בין אחדים מבין מבקשי המקלט לבין המעסיקים שלהם, השכנים שלהם, הלקוחות שלהם ושאר האנשים שהם באים עימם במגע, בוודאי אינו פשוט לעיכול עבורם, ומאתגרים מוסרית גם עבורנו.

4. בניגוד למה שנכתב, ישראל אינה מעניקה למבקשי מקלט אשרות שלצידן אפשרות חוקית לעבוד לפרנסתם, מחד, ומשקיעה סכומים משמעותיים בהדרתם (כליאה, גידור, פיקוח וכו'). כך היא מגבילה את האפשרות שלהם להיות self-sufficient ומייקרת עבור עצמה את המצאותם פה. במקביל, המדינה התחייבה במסגרת הליך שיפוטי בבג"ץ, התחייבות שקיבלה תוקף של פסק דין, להמנע מלאכוף את האיסור על העסקתם של מבקשי המקלט. כך, מוענק כוח עודף בידי המעסיקים, ומבקשי המקלט חשופים לתנאיי עבודה קשים הנגועים בניצול חריף והפרות שיטתיות של חוקי העבודה. דעתם של ארגוני זכויות האדם בהחלט אינה נוחה עם המציאות הזו, בניגוד למה שנרמז במאמר. אחדים מהארגונים מקדישים מזמנם וממרצם כדי להלחם בתופעה של ניצול מבקשי המקלט על ידי מעסיקיהם. בימים האחרונים פנתה קואליציה של ארגונים לרשויות בבקשה כי יותר למבקשי המקלט לעבוד לפרנסתם, כדי שלא יהיו לנטל על המדינה וארגוני החברה האזרחית. אשרות עבודה תמתנה את פערי הכוחות בין העובדים למעסיקים ותסייענה להפסקת הניצול."

נדב פרץ ויידוסבקי כתב:
"שמרתי על ראש פתוח (למרות שאני מכיר את הנאמנות של גיא בכור לעובדות), קראתי – ולא הופתעתי.
נתחיל מהמספרים.
לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה מצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש
הנתונים הרשמיים נגישים כאן. 1,500 איש בחודש – שליש מהמספר שנוקב בכור
וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים
שוב, אותם נתונים – אין הכפלה של מספר המסתננים. למעשה, אין שינוי משמעותי במספר.
כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל.

אמירה מוזרה, בהתחשב בזה שהנתונים נמצאים באותו מקור אליו הפניתי קודם. קצת יותר מ-59 אלף, נכון לאפריל 2012.
כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה
שוב, טעות עובדתית פשוטה. המהגרים מדרום סודן אינם מוסלמים (ולכן נאלצים לברוח). רוב האריתקאים הם נוצרים.

לאור הטעויות העובדתיות האלה, שעומדות בלב הטיעון של בכור, ברור שאין מה לקחת ברצינות את התחזית שלו לרבע עד חצי מליון מבקשי מקלט בישראל בשנים הקרובות (הערכה שלא ברור על מה היא מתבססת), ובוודאי שהטענה שארגוני זכויות האדם עושים זאת כדי לאיים על אופיה היהודי של מדינת ישראל מוצאת את מקומה על מדף תיאוריות הקונספירציה ההזויות, לשם היא שייכת.

מה שבכור שוכח לציין הוא:
ישראל קולטת מבקשי מקלט מכיוון שזו מחוייבותה מתוקף חתימתה על אמנת הפליטים של האו"ם, אמנה שאותה היא דחפה ועודדה, כלקח ממצבם של היהודים באירופה בשנות ה-40 (נתון שראוי להזכיר שוב ושוב).
שגורמים ישראלים טוענים שמבקשי המקלט הם מהגרי עבודה, אבל נמנעים באופן גורף מבדיקת מעמדם של מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, ובכך מונעת מהם את האפשרות להוכיח שהם פליטים
שכ-90% ממבקשי המקלט האריתראים שעוברים תהליכים של בירור מעמד, בארצות אירופה, מוכרים כפליטים."

בטכניון לא מכבדים עובדות יותר?

ראו תורת הגזע וחוקי הטבע של היטלר,בסיפרו מיין קאמפ.
שבתאי

טלי ק.א: "למעשה, נראה כי המשותף בין שתי הקבוצות הוא כה רב, עד כי מתבקשת פעולה משותפת שלהם כלפי הרשויות העירוניות והמדינתיות לשיפור מצבם."
אמת לאמיתה.
מה שחסר כאן זו ההתייחסות למצב הכפוי על שתי האוכלוסיות המוכות, הותיקים והפליטים. חסר גם ההקשר על האינטרס של הג'נטריפיקטורים מצפון ת"א והנדל"ניסטים. לאלה, בני המעמד הגבוה של ת"א, יש אינטרס שהמצוקה שם תחמיר, שהתושבים המזרחים ינטשו ואת בתיהם ירכשו הנצלנים בזול.