• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשהרגיל הופך לזר ומוזר

שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
יריב מוהר

לאחר ליל האלימות האיום נגד פליטים בשכונת התקווה, ביקשו פעילים עם כוונות טובות לקיים הפגנת נגד לאותן התקפות גזעניות באותו מיקום – הגשר שבין הרכבת לשכונת התקווה. פעילות ופעילים רבים, ובהם אנוכי, מילאנו את דף האירוע של ההפגנה המיועדת בפייסבוק בתחינות שמיקומה לא יהיה בתקווה. היו שחששו מאלימות קשה, אבל החששות המהותיות יותר נגעו לאמירה: "אנחנו" (פעילות ופעילים ממחנה שנכנה "פרוגרסיבי") מול תושבי השכונות הוותיקים. טענו שפורמט של הפגנה בעת הזו ובהקשר הזה לא ייאפשר שום דקויות והסתייגויות, גם בקרב תושבי התקווה וגם בכותרות העיתונים, וכי הרושם שסביר כי ייחקק מכל האירוע הוא "פעילים מול תושבי השכונות".

וזהו מסר נורא, אמרנו. הזכרנו שעיקר המאבק צריך להתנהל כנגד הממסד – שהרי הוא המזניח, המלהיט והמסית; הוא דוחק את האוכלוסיות עם הגב לקיר.

בהתחלה היה למארגני ההפגנה קושי לקבל את התפישה הזו, ובשל קוצר הזמן התארגנה אפילו מעין מרידה קטנה של פעילות ופעילים שהכריזו כי לא ישתתפו בחלק של הצעדה בשכונת התקווה. לבסוף, שמחתי לגלות כי המארגנים גילו הקשבה והזיזו את מיקום ההפגנה כך שתצא מגינת לווינסקי לכיוון מצודת זאב. אישית הייתי מעדיף מיקום ממסדי אף יותר, אך זו לא העת לקטנוניות וטהרנות. צעדנו.

הפגנה נגד גזענות בתל אביב, 24.05.12. צילום: יותם רונן / activetills.org

אבל היה טעם עמוק עוד יותר להזזת ההפגנה, טעם שלא העזתי לבטא אז: הטעם של הזכות לקהילה והאימה שנובעת ממרחב ביתי-שכונתי שהופך לזר. "אנומיה" היא ביטוי למשבר נורמות שהופך את העולם בו אתה חי ואליו היית רגיל לזר ומוזר. הסוציולוג אמיל דורקהיים מצא זיקה בינה ובין שיעור ההתאבדות בחברה, אבל בוודאי יש לה זיקה גם לאנרגיה קמאית, רבת עוצמה ואלימה נגד ריבוי זרים – כאילו ההישרדות עצמה תלויה בדבר.

כשרק הגיעו לכאן עובדים ממדינות אפריקאיות ונטמעו בשכונות כמיעוט זניח, התגאנו עד כמה אין בישראל שנאת זרים בסגנון האירופאי, עד כמה תושבי השכונות בישראל לא גזענים. אז היה זה רק עניין של צבע עור שאכן לא עורר גזענות. אבל הכמות ההולכת וגוברת של אפריקאים שנזרקו לשכונות המוחלשות של דרום תל אביב הובילו לאותה תחושת אנומיה, המקעקעת את יסודות הקהילות בשכונות שברובן הן מסורתיות ומזרחיות. תחושה זו ערערה את המרחב השכונתי המוכר. ככלל, שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. הם התנגדו בלהט ובאלימות לאיום על הקולקטיב שמרחב זה הוא ביתו. והאלימות מהסוג הזה היא תמיד קשה.

דוגמה אחת בלבד, שתעמיד חלק מהשמאלנים הרדיקליים בפרופורציות: מעבר להקשרים לאומיים, קולוניאלים ודתיים, קצת באותו אופן טואטלי של חרדה מאנומיה, הגיבו ב-1920 גם הערבים ביפו כשנזעקו לגלות שהתיישבות ציונית המונית מהניכר הופכת את המרחב שלהם לזר להם ולא בשליטתם.

בקצרה: איום על הזכות לקהילה מוביל כמעט תמיד לתגובות נגד איומות. גם אם הן בפירוש פסולות מוסרית מהיסוד, הן מובנות סוציולוגית. זה מה שקורה כמעט תמיד כשמאיימים באופן כפוי על זהותה של קהילה מוחלשת שאין לה כלים אחרים (כמו כוח פוליטי או כלכלי) לשמור על פניה הקולקטיוויים, על המרחב שלה ועל מכלול עולמה. אי-ההבנה הזו איננה התחלקות חד-פעמית – הסוציולוג ניסים מזרחי מראה לנו במחקר מהפכני שזהו הדקדוק הפנימי של האנטגוניזם בין קהילות מוחלשות לפעילות ופעילי זכויות אדם בישראל, וכנראה גם במקומות אחרים בעולם.

מיקום ההפגנה בתקווה היה נתפס כעוד נדבך באיום על הזכות לקהילה. במקום זאת, אם רוצה השמאל לשנות הלך מחשבה מקובע והרה אסון, עליו להבין כי הניסיון להפנות את הזרקור אל הממסד מעולם לא עבד, כשלעצמו, לאורך זמן. זהו מרכיב חשוב להראות את ההזנחה של הממסד, שבישל את כל הקהילות המוחלשות בדרום באותו סיר לחץ מקופח ומנושל, אבל זה לא מספיק. גם לו היו מטפחים את שכונות הדרום ובונים דיור ציבורי חינם לכל סודני ואם חד-הורית מוותיקות השכונה, המתח לא היה נעלם לחלוטין. מעבר לממסד ועוולותיו, לקהילות המזרחיות-מסורתיות– ותובנה זו היא חוב שלנו למחקר של מזרחי – ישנה תפיסת עולם עצמאית, מגובשת, ועיקרה חשיבות גבולות הקהילה והמרחב שלה, כמרחב הנמצא בשליטתם, וזהותו כזהות המוגדרת על ידם.

זהירות: את המשפט האחרון עלולים להבין כאילו תושבי השכונות מבטאים התנגדות טוטאלית וגזענית לכניסת זרים לשכונה. מעולם לא שמעתי עמדה כזאת ובפועל לא הייתה תגובה שלילית משמעותית נגד זרים בשכונות. ההתנגדות החלה כשחל שינוי מהיר, רחב היקף וכפוי בדמוגרפיה של השכונה שהוביל לאובדן הקהילתיות שלה. באותו האופן חרדה הציונות כולה משינוי בזהות הקולקטיווית, רק שחרדתה היא כלפי בני המקום ולא כנגד מהגרים או פליטים שזה מכבר באו.

"ידיעות אחרונות", 24.05.12. צילום: activestills.org

הגם שהזכות לקהילה לא צריכה להיות אבסולוטית, ההיגיון הליברלי הנוכחי עיוור לה כמעט לחלוטין. ובעיקר עיוור הליברליזם הרווח בשמאל לעוצמת האלימות שיכולה להתעורר מההתעלמות מזכות זו לקהילה. הריאקציה שתיווצר מתוך האיום על הקהילה, עלולה למוטט בקלות כל שבריר של ערכים פרוגרסיביים שעוד קיימים בישראל. מי שלא רואה את הסכנה עיוור. כוחו של השמאל הנוקשה בישראל אפסי, ערכיו מעורערים קשות גם בקרב מי שנחשבו פעם "שמאלנים". דחיפת האנשים עם הגב לקיר בהקשר של הזכות לקהילה תוביל לנכבה ערכית, ותעיף את ערכי השמאל מחוץ לגבולות הארץ כך שהמצב כיום עוד ייראה ורוד ואופטימי.

ההומו-ליברלוס – האדם הליברלי – לרוב לא מסוגל לראות את הצורך בקהילה ואת האיום עליה כמלחמת הישרדות (ואגב כך עיוור לעובדה שכל קהילה, גם זו שלו, מכילה אלמנט מסוים של סגירות ואף הדרה, גם אם באופן מתוחכם וסמוי). מבחינת הליברלוס, הצדק המוחלט נמצא אצלו בתודעה והוא יראה לכולם את האור. על הבסיס הזה מיכאל בן ארי הפאשיסט יכול להזין את אידיאולוגיית השנאה שלו ישר לוורידים של תושבי שכונות הדרום, ועל הבסיס הזה הפליטים שבורחים מרצח עם עלולים למצוא את עצמם בחזרה בתופת.

התביעה הקולקטיבית מהממסד צריכה להיות מדיניות הגירה וקליטת פליטים מסודרת ואחראית, שמפזרת את אתגר ההתמודדות עם קהילה סופר מוחלשת זו בכלל האזורים בארץ – ובפרט בחזקים. ראשית כל, עלינו לומר שאסור למדינה להפוך את השכונות לברירת המחדל של המהגרים והפליטים המוחלשים המגיעים לישראל, וגם לא להזניחן לחלוטין לכוחות הג'נטריפיקציה של היאפים. יש למצוא איזון ראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט. זו תביעה שצריך להעלות יחד עם השכונות.

פורסם בבלוג של יריב מוהר

כנראה שיעניין אותך גם: