כשהרגיל הופך לזר ומוזר

שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
יריב מוהר

לאחר ליל האלימות האיום נגד פליטים בשכונת התקווה, ביקשו פעילים עם כוונות טובות לקיים הפגנת נגד לאותן התקפות גזעניות באותו מיקום – הגשר שבין הרכבת לשכונת התקווה. פעילות ופעילים רבים, ובהם אנוכי, מילאנו את דף האירוע של ההפגנה המיועדת בפייסבוק בתחינות שמיקומה לא יהיה בתקווה. היו שחששו מאלימות קשה, אבל החששות המהותיות יותר נגעו לאמירה: "אנחנו" (פעילות ופעילים ממחנה שנכנה "פרוגרסיבי") מול תושבי השכונות הוותיקים. טענו שפורמט של הפגנה בעת הזו ובהקשר הזה לא ייאפשר שום דקויות והסתייגויות, גם בקרב תושבי התקווה וגם בכותרות העיתונים, וכי הרושם שסביר כי ייחקק מכל האירוע הוא "פעילים מול תושבי השכונות".

וזהו מסר נורא, אמרנו. הזכרנו שעיקר המאבק צריך להתנהל כנגד הממסד – שהרי הוא המזניח, המלהיט והמסית; הוא דוחק את האוכלוסיות עם הגב לקיר.

בהתחלה היה למארגני ההפגנה קושי לקבל את התפישה הזו, ובשל קוצר הזמן התארגנה אפילו מעין מרידה קטנה של פעילות ופעילים שהכריזו כי לא ישתתפו בחלק של הצעדה בשכונת התקווה. לבסוף, שמחתי לגלות כי המארגנים גילו הקשבה והזיזו את מיקום ההפגנה כך שתצא מגינת לווינסקי לכיוון מצודת זאב. אישית הייתי מעדיף מיקום ממסדי אף יותר, אך זו לא העת לקטנוניות וטהרנות. צעדנו.

הפגנה נגד גזענות בתל אביב, 24.05.12. צילום: יותם רונן / activetills.org

אבל היה טעם עמוק עוד יותר להזזת ההפגנה, טעם שלא העזתי לבטא אז: הטעם של הזכות לקהילה והאימה שנובעת ממרחב ביתי-שכונתי שהופך לזר. "אנומיה" היא ביטוי למשבר נורמות שהופך את העולם בו אתה חי ואליו היית רגיל לזר ומוזר. הסוציולוג אמיל דורקהיים מצא זיקה בינה ובין שיעור ההתאבדות בחברה, אבל בוודאי יש לה זיקה גם לאנרגיה קמאית, רבת עוצמה ואלימה נגד ריבוי זרים – כאילו ההישרדות עצמה תלויה בדבר.

כשרק הגיעו לכאן עובדים ממדינות אפריקאיות ונטמעו בשכונות כמיעוט זניח, התגאנו עד כמה אין בישראל שנאת זרים בסגנון האירופאי, עד כמה תושבי השכונות בישראל לא גזענים. אז היה זה רק עניין של צבע עור שאכן לא עורר גזענות. אבל הכמות ההולכת וגוברת של אפריקאים שנזרקו לשכונות המוחלשות של דרום תל אביב הובילו לאותה תחושת אנומיה, המקעקעת את יסודות הקהילות בשכונות שברובן הן מסורתיות ומזרחיות. תחושה זו ערערה את המרחב השכונתי המוכר. ככלל, שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. הם התנגדו בלהט ובאלימות לאיום על הקולקטיב שמרחב זה הוא ביתו. והאלימות מהסוג הזה היא תמיד קשה.

דוגמה אחת בלבד, שתעמיד חלק מהשמאלנים הרדיקליים בפרופורציות: מעבר להקשרים לאומיים, קולוניאלים ודתיים, קצת באותו אופן טואטלי של חרדה מאנומיה, הגיבו ב-1920 גם הערבים ביפו כשנזעקו לגלות שהתיישבות ציונית המונית מהניכר הופכת את המרחב שלהם לזר להם ולא בשליטתם.

בקצרה: איום על הזכות לקהילה מוביל כמעט תמיד לתגובות נגד איומות. גם אם הן בפירוש פסולות מוסרית מהיסוד, הן מובנות סוציולוגית. זה מה שקורה כמעט תמיד כשמאיימים באופן כפוי על זהותה של קהילה מוחלשת שאין לה כלים אחרים (כמו כוח פוליטי או כלכלי) לשמור על פניה הקולקטיוויים, על המרחב שלה ועל מכלול עולמה. אי-ההבנה הזו איננה התחלקות חד-פעמית – הסוציולוג ניסים מזרחי מראה לנו במחקר מהפכני שזהו הדקדוק הפנימי של האנטגוניזם בין קהילות מוחלשות לפעילות ופעילי זכויות אדם בישראל, וכנראה גם במקומות אחרים בעולם.

מיקום ההפגנה בתקווה היה נתפס כעוד נדבך באיום על הזכות לקהילה. במקום זאת, אם רוצה השמאל לשנות הלך מחשבה מקובע והרה אסון, עליו להבין כי הניסיון להפנות את הזרקור אל הממסד מעולם לא עבד, כשלעצמו, לאורך זמן. זהו מרכיב חשוב להראות את ההזנחה של הממסד, שבישל את כל הקהילות המוחלשות בדרום באותו סיר לחץ מקופח ומנושל, אבל זה לא מספיק. גם לו היו מטפחים את שכונות הדרום ובונים דיור ציבורי חינם לכל סודני ואם חד-הורית מוותיקות השכונה, המתח לא היה נעלם לחלוטין. מעבר לממסד ועוולותיו, לקהילות המזרחיות-מסורתיות– ותובנה זו היא חוב שלנו למחקר של מזרחי – ישנה תפיסת עולם עצמאית, מגובשת, ועיקרה חשיבות גבולות הקהילה והמרחב שלה, כמרחב הנמצא בשליטתם, וזהותו כזהות המוגדרת על ידם.

זהירות: את המשפט האחרון עלולים להבין כאילו תושבי השכונות מבטאים התנגדות טוטאלית וגזענית לכניסת זרים לשכונה. מעולם לא שמעתי עמדה כזאת ובפועל לא הייתה תגובה שלילית משמעותית נגד זרים בשכונות. ההתנגדות החלה כשחל שינוי מהיר, רחב היקף וכפוי בדמוגרפיה של השכונה שהוביל לאובדן הקהילתיות שלה. באותו האופן חרדה הציונות כולה משינוי בזהות הקולקטיווית, רק שחרדתה היא כלפי בני המקום ולא כנגד מהגרים או פליטים שזה מכבר באו.

"ידיעות אחרונות", 24.05.12. צילום: activestills.org

הגם שהזכות לקהילה לא צריכה להיות אבסולוטית, ההיגיון הליברלי הנוכחי עיוור לה כמעט לחלוטין. ובעיקר עיוור הליברליזם הרווח בשמאל לעוצמת האלימות שיכולה להתעורר מההתעלמות מזכות זו לקהילה. הריאקציה שתיווצר מתוך האיום על הקהילה, עלולה למוטט בקלות כל שבריר של ערכים פרוגרסיביים שעוד קיימים בישראל. מי שלא רואה את הסכנה עיוור. כוחו של השמאל הנוקשה בישראל אפסי, ערכיו מעורערים קשות גם בקרב מי שנחשבו פעם "שמאלנים". דחיפת האנשים עם הגב לקיר בהקשר של הזכות לקהילה תוביל לנכבה ערכית, ותעיף את ערכי השמאל מחוץ לגבולות הארץ כך שהמצב כיום עוד ייראה ורוד ואופטימי.

ההומו-ליברלוס – האדם הליברלי – לרוב לא מסוגל לראות את הצורך בקהילה ואת האיום עליה כמלחמת הישרדות (ואגב כך עיוור לעובדה שכל קהילה, גם זו שלו, מכילה אלמנט מסוים של סגירות ואף הדרה, גם אם באופן מתוחכם וסמוי). מבחינת הליברלוס, הצדק המוחלט נמצא אצלו בתודעה והוא יראה לכולם את האור. על הבסיס הזה מיכאל בן ארי הפאשיסט יכול להזין את אידיאולוגיית השנאה שלו ישר לוורידים של תושבי שכונות הדרום, ועל הבסיס הזה הפליטים שבורחים מרצח עם עלולים למצוא את עצמם בחזרה בתופת.

התביעה הקולקטיבית מהממסד צריכה להיות מדיניות הגירה וקליטת פליטים מסודרת ואחראית, שמפזרת את אתגר ההתמודדות עם קהילה סופר מוחלשת זו בכלל האזורים בארץ – ובפרט בחזקים. ראשית כל, עלינו לומר שאסור למדינה להפוך את השכונות לברירת המחדל של המהגרים והפליטים המוחלשים המגיעים לישראל, וגם לא להזניחן לחלוטין לכוחות הג'נטריפיקציה של היאפים. יש למצוא איזון ראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט. זו תביעה שצריך להעלות יחד עם השכונות.

פורסם בבלוג של יריב מוהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גיא ש

    בהערה צדדית אני חושב שגיע הזמן לוותר על התפישה שהשמאל הליברלי לא מבין ולא מחפש אחר קהילתיות ומשוקעות בלוקליות.
    תציע לאקטיביסט הממוצע לעבור מתל אביב לרמת גן והתגובה תהיה כאילו ביקשת ממנו לעבור לירח בלי מסכת חמצן.
    גם השמאל הליברלי משוקע בתוך קהילתיות היא פשוט קהילתיות שמגדירה את עצמה סביב אידיאל של "רב גוניות" שמדירה מתוכה את כל האוכלוסיות שלא מוכנות לקבל את העיקרון המוסרי של רב גוניות ומכילה בתוכה את כל קבוצות המודרות שהמדיניות הזו מאפשרת להם להתקיים.

  2. יריב מ

    נניח שאני מביא לדירת שותפים חסר בית שבלילות חורף קרים נשקפת סכנה לחייו, ועושה זאת בלי לשאול את שותפי לדירה ואף למרות התנגדותו [הוא אומר "אני לא אדם גדול כמוך, לא רוצה לעזור לו, יש עוד מאה כמוהו. עזוב אותי"]. ועוד אני משכן את אותו חסר בית במרפסת החדר של השותף המתנגד, כשחדרו כאיש עני יותר הוא הקטן והעלוב בדירה, וחדרי כאיש עמיד הוא הגדול. האם אני עושה פה מעשה מוסרי? אני באמת שואל.
    כל דימיון לסוגיית הפליטים מכוון בהחלט

  3. סמולן

    כל הכבוד, ובפרט על הארת קבלת הפנים הראשונית לפליטים. השכונות באמת קיבלו אותם בהתחלה כאילו הם עולים חדשים, כלומר מהגרים-יהודים-שהציונות-הביאה, או אנשים שיש כלפיהם סולידריות שהיא לא תיאורטית. למרות שהם לא יהודים…

    נראה לי שלא רק עניין הכמות עומד על הפרק. בנוסף, כתוצאה ממה שמכונה פה "קמפיין השנאה השקרי", ובמקומות אחרים היה קרוי "תוספת מידע", הסתבר שהפליטים אינם בדיוק פליטים, אלא מהגרי עבודה. כלומר, שבמובן מסויים הם לא נרדפים. אפשר להתווכח על מידת הדיוק של האמירה הזו (אני חושב שהיא נכונה), אבל היא בוודאי נכונה במובן תודעתי אצל הרבה ישראלים.

    מכאן, שהשינוי שהתרחש קשור גם לתפיסה לפיה הפליטים אינם פליטים, אלא מהגרים בטענות שווא, כלומר רמאי עבודה. לסיכום: נראה לי שתושבי השכונות היו מוכנים – למרות האיום הקמאי שהגזענות אוצרת עבורם – לקבל אליהם פליטים שחורים מסכנים מאפריקה. הם לא היו מוכנים לקבל אליהם רמאים המתחזים לפליטים, וברגע שההבניה הזו תפסה (כאמור: לדעתי בצדק), הדיוקן השני של האפריקאים הפך דומיננטי, והחל לאיים.

    יכול להיות שהדבר קשור לתחושת השליטה על המרחב האישי. במקרה הראשון (אפריקאים פליטים מסכנים) תחושת השליטה מתקיימת גם לנוכח כמות לא קטנה של אפריקאים במרחב הקהילתי. במקרה השני מסתבר שיש קריסה של הגנות ממסדיות, שהיו אמורות להגן על המרחב הקהילתי מפני הסתננות של רמאים.