גם ככה כבר צפוף פה בשכונה

אם נמשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה, לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. ספיר סלוצקר-עמראן על המחויבות לשינוי המצב בדרום העיר
ספיר סלוצקר-עמראן

בין שלל דיוני הפייסבוק והסטטוסים שנכתבו בנושא, כתב פעיל חברתי אחד שאני בטוחה שכוונותיו היו טובות, שהוא "מבין את מצוקתם של תושבי דרום ת"א." הוא הסביר: "לפני שעברתי לארה"ב, גרתי בשכונת התקווה במשך חצי שנה. שמעתי את השיחות והרגשתי את הכאב בשכונה."

הפעיל החברתי הזה לא לבד. בימים אלה מאוד אופנתי להכות על חטא ולהצטער שלא חיבקנו קודם את תושבי דרום תל אביב. מאוד אופנתי להבין אותם. כמה קל לגלות הבנה. באותה מידה יכולנו להבין גם את מצוקתם של תושבי דרום הארץ, של האזרחים הסורים הנטבחים על ידי אסד או של תושבי טיבט משוללי הזכויות. לא מאוד מסובך להבין, במיוחד אחרי שהכול כבר מובן.

יעל בן יפת ומיכאל בן ארי. מזמן הבין מה תושבי השכונה צריכים ומיקם את המשרד שלו בלב השכונה. צילום: אורן זיו / activestills.org

הניסיון הזה בדיעבד להתיימר להבין את תושבי דרום ת"א אינו רק פטרוני ומתנשא, הוא נשען על שיח שטעות ביסודו. איפה היו כל "המבינים" בתקופת המאהל בשכונת התקווה?

כשתושבי השכונה יצאו ונלחמו למען הזכויות שמגיעות להם ולמען עתיד וחיים טובים יותר לילדים שלהם? חיים שאינם רק מאבק מתמשך על הישרדות? המבינים אולי הגיעו להפגנה או שתיים במקרה הטוב, באו לאחת מקבלות השבת. ואז הלכו, לקחו איתם את התקווה לשינוי והשאירו את תושבי המאהל להתמודד לבד.

להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. ואכן, המרזלים למיניהם הבינו מזמן את מה שאנחנו לא הבנו: האנשים בדרום ת"א זקוקים לפתרונות, לאיזושהי תקווה. את התקווה הזאת הם מציתים בהם במשך שנים, מאז שברוך מרזל הקים את משמר השכונות וח"כ מיכאל בן-ארי פתח משרד בשכונת התקווה, בו הוא מקבל את תושבי השכונה ומטה אוזן למצוקתם. הם נותנים תקווה ואילו אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.

הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.

אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.

רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.

אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה ואל לכם לצאת לפעולה בשכונה רק כי עכשיו זה הנושא החם של השבוע.

רק אם אתם מתכוונים להיות פה גם בשבוע הבא ובזה שאחריו ובקיץ הקרוב, אתם מוזמנים להצטרף אלינו לעשייה בשכונות. אחרת, באמת אל תטרחו. גם ככה כבר צפוף פה בשכונה עם כל הטרמפיסטים והמחבקים האחרים.

הכותבת היתה פעילה במאהל בשכונת התקווה וכיום פעילה בפורום פריפריה והמאבק למען דיור ציבורי

כנראה שיעניין אותך גם: