אם זה עובד בחברון

ביום שלישי שעבר ארגנו מרזל-בן גביר ובן ארי מפגן שנאה מקדים לקראת ההפגנות יום אחרי. הם החליטו לערוך תהלוכה משכונת התקווה למסיל"ה – המרכז העירוני המסייע לקהילת הזרים. יש הרבה מה לומר על המשאבים שלא הושקעו בדרום למען תושביו הוותיקים הסובלים מאפליה עירונית גזענית, ועל הצורך של העיריה להתהדר בשירות הומאני וחשוב כל כך כמו מסיל"ה בעודה מדלגת מעל ראש התושבים הוותיקים; על הציניות שבהקמת מרכז לקהילה הזרה המוחלשת בדרום העיר אל מול סירוב לפתיחת ספרייה בקרית שלום – כל זאת כאשר ממש מול מסיל"ה נמצא בניין עירוני יקר ערך הניתן חינם אין כסף למרכז בינה, השייך לתנועת הקיבוצים ומהווה חלק חשוב מתהליך הג'נטריפיקציה אותו מעודדת הנהלת העירייה. אפשר גם לומר הרבה על הקיבוצניק היושב במרומי הקומה ה-12 בעירייה, ומסרב בתוקף להקים תיכון עיוני בדרום העיר.

אפשר. אבל המעניין בעיני היא העובדה ששעת השנאה האורווליאנית שהונהגה על ידי שלושת העשבים השוטים נתנה לרגע מבט על מציאות חוצת גבולות. בין הצעקות והנאצות והוראות השוטרים לכל מי שצבעו שחור לעבור לצד השני של הכביש – אפשר היה לדמיין מה עובר על השכנים האמיתיים של מארגני ההפגנה, אי שם בהתנחלויות.

קריאות האלימות שיצאו מתוך ההפגנה כללו איומי רצח, איחולי אונס לנשים, קללות למכביר ובכלל רפש פאשיסטי היישר מבית מדרשם של שוכני בית הדסה. מרזל שכבר מתורגל בסיורי גבר-גבר, צלח את רחוב ההגנה ללווינסקי ללא כל בעיה עם מבט מדושן עונג וכנראה עם תחושת דז'ה-וו קלה. הרי כל יום שבת בליווי משהו שנראה כמו פלוגה שלמה, מארגנים להם מתנחלי חברון סיור ברחובות העיר כאשר חיילים מסתובבים סביבם ומפנים הצידה פלסטינים ששכחו את יום השבת לקדשו. אולי המרזלים הם דתיים עם כיפה, אבל אין להם שום בעיה לגרום לחיילים לחלל שבת, כי ברור שהטיול שבא להראות מי שולט בעיר זה מינימום פיקוח נפש ולכן דוחה שבת. באמת דוחה. דוחה לראות חיילים שנשלחים לספק את תחושת העליונות של המרזלים, דוחה לראות חיילים מכוונים רובים לעבר תושבי המקום רק כי שעת טיול עכשיו, דוחה בעיקר לראות ולשמוע את אדנות המתנחלים כלפי הפלסטינים וכלפי מי שאינו חלק מהם ומתוכניות ההשתלטות שלהם.

בסוף ההפגנה בלווינסקי, במהלך ויכוח של בן ארי עם שני בחורים אתיופים, מצאתי את עצמי בוויכוח לא קל עם האיש. אמרתי לו שבעיני כל עבודת ההסתה שהוא ארגן לעצמו על גב התושבים היא עבודה זרה. בתגובה קיבלתי תחקור קל של מקום מגורי וכשציינתי את השכונה הוא עבר לברר באיזה רחוב. לא עניתי לו. משום מה נראה לי עדיף לצמצם איתו מגע וכך עשיתי, לא לפני שאחד מחייליו טרח לזרוק עלי דגל ולאחל לי שוב איחולי אונס ומוות.

את האלימות שחווים שכניו של מרזל יכולה לתאר הנא אבו הייקל מתל רומיידה, שרכבה נשרף יותר מפעם אחת ואוהל המחאה שהקימה בעקבות זאת נשרף גם הוא מספר פעמים על ידי השכנים האדיבים. את משמעות החיים לידם יכולות גם לתאר ללא מילים המדרגות המנופצות המובילות לדלת הבית שלה. ניפוץ חלונות החנויות ברחוב האצ"ל היה כתוב על הקיר, לא רק כי לפני שנה מרזל התחיל "לעבוד" בשכונות, דאג להקים משמר שיטפל בשחורים ומעולם לא נחקר על כך – אלא בעיקר כי הוא מנוסה טוב-טוב בגירוש ומצטיין כבר שנים בהתעמרות בכל מי שמתחשק לו.

השלב הבא בתוכנית המרזליאדה הוא כנראה העתקת רחוב ההפרדה בחברון עם שביל צר ל"אחר" ושביל דרך המלך לאדוני הארץ. עכשיו מכניסים פלוגת מג"ב לשכונות, ואולי בקרוב נזכה גם אנחנו לראות מחסומים בכבישים. אם זה עובד בחברון, כנראה שאין סיבה שזה לא יעבוד ברמה העירונית.

פורסם ב-mynet. הכותבת היא מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית, לשעבר חברת מועצת העיר תל אביב יפו ותושבת קרית שלום שבדרום העיר

למאמרים נוספים של יעל בן יפת